ערעור על הכרעת הנאמנת בתביעת חוב בגין זיהוי דירה מובטחת

להבטחת החזר ההלוואה עשו היחידים שטר חוב ע"ס 2.53 ₪ לטובת המערערים וכן נרשמה לטובת המערערים משכנתא מדרגה ראשונה, ללא הגבלת סכום, על זכויות היחידה (משיבה 1) בדירת מגורים.

הנאמן ציין כי סברת המערערים כי בשל היותם נושים מובטחים הם רשאים לפעול למימוש השיעבוד במנותק מהליכי חידלות הפרעון אינה מעוגנת בדין הקובע כי נושה מובטח המבקש לממש נכס משועבד יודיע על כוונתו לעשות כן לנאמן "... ובילבד שהגיש תביעת חוב לפני מתן ההודעה או יחד עימה". (סעיף 247 (א) לחוק חידלות פרעון ושקום כלכלי תשע"ח – 2018 (להלן: "החוק")).

דיון והכרעה דין העירעור להדחות מחמת האיחור בהגשתו ומן הטעם כי לא מצאתי שנפלה שגגה בהחלטת הנאמן המצדיקה היתערבות בית משפט זה. כאמור, הנאמן דחה את תביעת החוב בשל האיחור בהגשתה.

כיוון שעל פי סעיף 247 (א) לחוק היה על המערערים להגיש תביעת חוב לפני או לכל המאוחר יחד עם מסירת הודעה לנאמן על כוונה לפעול למימוש הבטוחה שנרשמה לטובתם יוצא כי לעיכוב הליך מימוש המשכנתא בהמשך הליך חידלות הפרעון, כפועל יוצא מהצורך לברר את זהות הגורם שיפעל לשם כך אין כל השלכה על האפשרות להגיש תביעת חוב במועד.

...

אני סבור כי צירוף הנסיבות - הכולל סתירות בין סכומים שנטען ששולמו מהמערערים ליחידים, העובדה כי מדובר בהלוואה חוץ-בנקאית המחייבת בחינה קפדנית של הסכום ששולם בפועל ליחידים ולא רק בהתבסס על הודאת מי מהצדדים לעסקה ביחס לחוב וגובהו, והעובדה כי לא הייתה מונחת לנגד עיני הנאמן הכרעה שיפוטית בנוגע לגובה חוב היחידים למערערים – לא רק אפשר לנאמן לדרוש אסמכתאות ביחס לסכומים ששולמו בפועל ליחידים במסגרת עסקת ההלוואה אלא חייב אותו לעשות כן. יפים לענייננו, בשינויים המחויבים, הדברים הבאים: "[..] כאשר בהליכי פשיטת רגל או פירוק עסקינן, אין לצפות מבעל התפקיד לנהל הליך של שמיעת ראיות כדי להכריע על פי "אותות האמת" בין גרסת החייב כי לא קיבל כסף במזומן, לבין גרסת הנושה כי העביר לחייב כסף במזומן.

לאור האמור הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות מחמת איחור בהגשתו ולחלופין מן הטעם שלא נמצא לי טעם מבורר להתערב בממצאיו ומסקנותיו של הנאמן כפי שבואר לעיל.

המערערים ישלמו לנאמן שכ"ט עו"ד בהליך בסך 2500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

מבחינת מכלול הנסיבות המסקנה המתבקשת הנה שהנתבעת מלאה את חובת הזהירות שלה כדבעי, זהתה את הסיכון הכרוך בהעמדת ההלוואה, זהתה את הקושי ברשום משכנתא על זכויות גאולה בדירה נוכח קיומה של משכנתא קודמת בזמן לטובת הבנק, הבהירה זאת לתובע ואף הזהירה אותו על הסיכון הכרוך בהעמדת ההלוואה במצב זה. התובע, מתוך מודעות מלאה לסיכון הכרוך בכך (אפשר מתוך שבטח ברז, אפשר גם מתוך כך שממילא כבר העביר כספים לרז) בחר להיתקשר בהסכם ההלוואה למרות הסיכונים הכרוכים בכך.

לפי פסק הדין שניתן בעירעור התובע על ההכרעה בתביעת החוב שהגיש (פסק דין מיום 1.6.20 – חלק מהמוצגים שנתקבלו מהנאמן והוגשו ביום 5.10.21), הושגה בפשרה הסכמה שלפיה ייחשב התובע כנושה מובטח על סך של 50,000 ₪ וייחשב כנושה רגיל על יתרת החוב בו הכיר הנאמן בגין הסכם ההלוואה.

פשרה זו הושגה על יסוד טענת התובע שלפיה הערת האזהרה שנרשמה לזכותו על זכויות גאולה בדירה, מעמידה אותו במצב של נושה מובטח (העירעור צורף כחלק מהמוצגים שנתקבלו מהנאמן והוגשו ביום 5.10.21).

...

פשרה זו הושגה על יסוד טענת התובע שלפיה הערת האזהרה שנרשמה לזכותו על זכויות גאולה בדירה, מעמידה אותו במצב של נושה מובטח (הערעור צורף כחלק מהמוצגים שנתקבלו מהנאמן והוגשו ביום 5.10.21).

לסיכום, התובע עתר לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויים בסך של 1,000,000 ₪, בטענה שהנתבעת הפרה את חובת הזהירות שלה בעריכת הסכם ההלוואה, ולא עמדה בהתחייבות שנתנה לו לרשום בטוחה טובה להשבת ההלוואה שהעמיד לפי הסכם ההלוואה.

נוכח כל האמור, לאחר שמצאתי לדחות את גרסת התובע ולדחות את טענתו להפרת חובת הזהירות של הנתבעת בעריכת הסכם ההלוואה – אני דוחה את התביעה.

שכר הטירחה בגין הגשת בקשת ביצוע בלישכת ההוצאה לפועל (תקנה 2 לתקנות השכר) מהוה חלק בלתי נפרד מהחוב המובטח אותו היה על קבוצת המלווים – ולא המערערת - לתבוע בתביעת החוב שהגישו.

לטענת הנאמן, הכרעת בית המשפט בסוגיית זהות הגורם שיפעל למימוש המשכנתא אינה רלוואנטית להגשת תביעת חוב המערערת.

נראה אם כן כי הכרעת הנאמן מבוססת על האיחור בהגשת תביעת החוב ולא על יתר נימוקי ההכרעה שניתנו "למעלה מן הצורך". יוצא איפוא כי במקרה דנא חלה תקנה 122 (ג) לתקנות חידלות פרעון ושקום כלכלי תשע"ט – 2019 ולפיה "החליט הנאמן לדחות את הבקשה להארכת מועד, רשאי הנושה לערער לבית המשפט על ההחלטה בתוך 15 ימים מיום שהומצאה לנושה". החלטת הנאמן הומצאה למערערת ביום 18.10.21 ומכאן שהיה על המערערת להגיש ערעור לבית המשפט על ההחלטה עד יום 2.11.21.

אי הוודאות ביחס להקף זכאותה של המערערת לשכר טירחה בגין פעולות עתידיות שאולי תבצע (ואולי לא) בהליך מימוש המשכנתא וודאי אינה עולה כדי מניעה חיצונית ואובייקטיבית להגשת תביעת חוב בגין זכאותה של המערערת לשכרה כפי שהתגבשה עד אותה עת. יתר על כן, ביום 5.7.20 קבע השופט אילן רונן כי הנאמן יפעל למימוש המשכנתא.

כך נקבע כי "... לטעמי צודקים ב"כ הנושים המובטחים כי בהתאם להלכה הפסוקה תשלום שכר טירחת כונסים הם חלק מיתרת חובם של חייבים לנושה המובטח... אכן שכר טירחת כונסי נכסים הממונים על ידי נושים מובטחים הנו חלק אינטגראלי מעלות הנושה המובטח.. "( פש"ר (חי') 23768-12-09 לוי נ' כונס הנכסים הרישמי, פס' 1 (20.5.2013)) (-)תקנה 4 לתקנות השכר עשויה להיות רלוואנטית רק אם החייב פרע את מלוא חוב ההלוואה לאחר חלוף 90 יום ממינוי כונס נכסים אך טרם הוכרז קונה בהליכים למכירת הדירה.

...

כאמור, המערערת התבקשה להמציא אסמכתאות אלה אך לא עשתה כן ומשכך אין מנוס מן המסקנה כי לא עלה בידי המערערת לבסס בפני הנאמן בגדר תביעת החוב את זכאותה לשכר טרחה ראוי.

הערעור נדחה.

המערערת תשלם לנאמן שכ"ט עו"ד בסך 2500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

        ערעור על החלטת בית משפט השלום ראשון לציון (כב' השופט ג. לובינסקי זיו) בתיק חדל"פ 54422-10-19 מיום 20.3.22 (להלן: ההחלטה).

נציין כי אף שהכרעת החוב נמוכה מתביעת החוב, הפער נובע מהפרשי ריבית פיגורים שהופחתה על ידי הנאמן וכיום הנושא נדון במסגרת ערעור שהבנק הגיש בבית המשפט קמא.

        כמו כן, לפי דו"ח הנאמן, ערך הנכס הוא 2,300,000 ₪ כאשר תביעת החוב של שני הנושים המובטחים הנוספים טרם התבררה.

כך גם, היחיד העלה טענת "פרעתי" בהוצאה לפועל, שעל פניה נסתרת מהעובדה שהנאמן אישר את תביעת החוב של הבנק, גם אם תוך הפחתת ריביות, וכך, רק ביום 9.6.22 לאחר מתן הכרעת החוב, שופעלו הליכי ההוצאה לפועל.

באופן לא מפתיע, שעה שהיחיד כלל לא טען לפגיעה בזכותו לסידור חלופי, הנאמן טען שאין רלבאנטיות לזהות הגורם המממש בכל הקשור לזכות לסידור חלופי, והממונה היתייחס לזכות לסידור חלופי לגופה ולא בהקשר לזהות הגורם המממש (עמדה עליה חזר גם בתגובה שהגיש לבית משפט זה), בית המשפט קמא הביא עמדות אלו בחשבון בהחלטתו, כאשר קבע:             "איני מוצא שעצם ההחלטה לאפשר לנושה המובטח להמשיך בהליך מימוש השעבוד, אותו נקט עוד טרם הליך חידלות פרעון, מהוה משום פגיעה בזכויות מוקנות כלשהן של היחיד"             (עמ' 3 להחלטה, ש' 1 – 3) אלו "זכויות מוקנות" יש ליחיד בהליך מימוש דירת מגוריו, אם לא הזכות המהותית והמרכזית בדבר סידור חלופי? מאליו ברור, שבית המשפט קמא, שהתמונה שהוצגה בפניו הייתה מצב הדברים שהראיתי לעיל, לא סבר שהחלטתו משנה מנושא הזכויות המהותיות המוקנות ליחיד, שהראשונה בהן היא הסידור החלופי.

        לטענת היחיד קיימים שני משכונות נוספים בגין חובות בסכום של כ- 2 מיליון ₪.

...

התוצאה היא, שסוגית הסידור החלופי אינה מבססת התערבות בהחלטת בית המשפט קמא, שעסקה אך ורק בזהות הגורם המממש, ונקבע בה במפורש שאין בה כדי לפגוע בזכויות מוקנות של היחיד.

       הערעור נדחה.

בהתאם, אני מורה על ביטול ההחלטה בדבר עיכוב הליכים שניתנה ביום 20.9.22.

לפני הודעת ערעור על הכרעת הנאמנת בתביעת חוב.

במוקד הודעת העירעור הטענה כי שגתה המערערת בזיהוי הדירה שבגינה נמצאה המשיבה 3 כנושה מובטחת, וכי דוקא המערער הנו נושה מובטח בעל זכויות באותו דירה מכוחו של הסכם מכר שכרת עם החייב.

אחת הנה הדירה אשר פונה לחזית הבניין ותכונה "דירה 14" ואחת אשר פונה לעורף הבניין ותכונה "דירה 15". המשיבה 3, חברת ק.ש. ייזום ופיתוח בע"מ (להלן: "חברת ק.ש."), הנה מי שהגישה לנאמנת תביעת חוב בטענה להיותה נושה מובטחת של החייב, ולפי הכרעת הנאמנת בתביעת החוב אשר הגישה, הוכרה כמי שלזכותה משכנתא על זכויות החייב בדירה 15 אשר בבניין.

הנאמנת קובעת בהכרעתה כי 2 הערות אזהרה נרשמו על זכויות החייב בדירה שבבניין, אולם בין רישום הערת האזהרה הראשונה לשנייה, נרשמה הערת אזהרה לטובת מדינת ישראל – מסוי מקרקעין ("מסמ"ק"), בגין חוב בסך של 1,304,409 ₪.

הנאמנת קובעת בהכרעתה כי לא הוצגו אסמכתות לביסוס טענת המערער לזכויות כלשהן בדירה 15 בבניין, וככל שהוא טוען להיותו נושה של היחיד, באפשרותו להגיש על כך תביעת חוב ולטעון להיותו נושה רגיל של היחיד.

...

טענת המערער כי הנאמנת שגתה בקביעה זו, וכי חברת ק.ש. היא נושה מובטחת בגין הדירה האחרת, דירה 14, הופרכה ונדחית.

טענת המערער כי גם בכך שגתה הנאמנת הופרכה ונדחית.

ואשר על כן אני דוחה את הערעור ומחייב את המערער לשאת בהוצאות הנאמנת בגין בירור הערעור בסך של 2,500 ₪.