ערעור על הכרעת דין בעניין קנס חניה במקום אסור

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים עפ"א 20264-08-23 מדינת ישראל נ' דולב לפני כבוד השופטת ישראלה קראי-גירון המערערת מדינת ישראל – עריית חיפה המשיבה חלי דולב ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה (כב' השופט א' קאופמן) מיום 30.7.2023 בח"נ 54414-04-23 פסק דין

זאת בגין העובדה כי רכבה של המשיבה חנה במקום אסור, בנגוד לתמרור חניית נכה על פי מספר רשוי המיועד לחנית רכב ספציפי.

עוד יצוין כי בבקשת המשיבה לביטול הקנס, שקדמה לדיון בבית משפט קמא והופנתה אל המערערת, טענה המשיבה (כאמור בטופס ערעור דוח חניה באנטרנט שהוצג לעיוני) כי היא ובן זוגה חשופים להיתנכלות מצד שכניהם מאז בואם להתגורר במקום מגוריהם החדש בחיפה, וכי מתן הדוח היה המשך להיתנכלות זו, כאשר השכנים הזמינו פקח וזה נתן דוח, מבלי לבדוק כי מדובר בחניית נכה, ולרכב שחנה במקום היה תו נכה.

כמו כן אציין כי לאור העובדות שהתגלו, אגב הטיפול בהליך בפניי, ראוי להוסיף מספר הערות שיחייבו את נציגי המערערת לבדוק את העובדות שנטענו על ידי המשיבה, הן בנוגע לאופן הבדיקה והטיפול בבקשות המשיבה ובן זוגה הנכה, הן בנוגע לאופן בדיקת תלונות השכנים, הן בנוגע לבדיקת אפשרות מתן היתר חניה לרכב נכה נוסף במקום שהוקצה לרכב עם תו נכה ספציפי.

יובהר, עסקינן בעירעור שהוגש על ידי עריית חיפה כנגד הכרעת הדין של בית המשפט קמא, שהורה על ביטול כתב אישום שהוצא נגד המשיבה, בגין עבירה של חניית רכב נכה במקום חניה מוקצה לנכה, שהוא בן זוגה של המשיבה.

...

לו היה מקום שערכאת הערעור תחליף שיקול דעת הערכאה המבררת בשיקול דעתה, ולו נדרשתי לדין מלכתחילה בהליך, הייתי מגיעה למסקנה זהה.

שוכנעתי כפי שכבר תואר לעיל כי: בית משפט קמא במקרה דנן ביטל כתב אישום ולא דוח, ולכן אין כל רלוונטיות להפניה לסעיף 229 לחסד"פ. ב"כ המערערת בעצמה הודתה כי בהליך שהתקיים בבית משפט קמא כתב אישום ודוח הם היינו הך. אין באמור בסעיף 229 לחסד"פ כדי לייתר סמכות בית המשפט הדן בכתבי אישום המובאים בפניו להורות כי דין כתב האישום להתבטל, סמכות זו שמורה לבית המשפט ולא רק לתובע, והיא נובעת מהאמור באופן כללי בחסד"פ ומסמכות בית המשפט לנהל דיון מקדמי ולייעל הדיון.

לאור כל האמור בפסק דין זה, המזכירות תעביר העתק פסק הדין ללשכה המשפטית במשרד הביטחון, אגף השיקום, וללשכה המשפטית של ארגון נכי צה"ל. בכפוף לכך אינני עושה צו להוצאות, והכול מתוך אמונה כי המסקנות והבדיקות הנדרשות מההליך ומהאמור בפסק הדין, יוסקו ויבוצעו.

לפניי ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופטת ס' אלבו) מיום 28.11.2018 בח"נ 33386-01-18 (להלן: ״בית משפט קמא״) בגדרם הורשע המערער בשתי עבירות של חניה על מדרכה בנגוד לסעיף 5(א) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו) תשכ"א-1960 בשילוב עם תקנה 72(א)(2א) לתקנות התעבורה, התשכ”א- 1961 (להלן: "תקנות התעבורה") ונגזר עליו כפל קנס המקורי בסכום של 1,500 ₪.

יתר על כן, המערער בחר לפנות שוב למחלקת החניה בערייה ביום 6.11.17 וגם הפעם נשלח אליו ביום 15.11.17 מכתב המבהיר, כי התמרור האוסר על חניה במקום, אושר על ידי רשות התמרור.

בעניינינו, המערער היה מודע לקיומו של התמרור וחרף זאת בחר להחנות במקום בנגוד לתמרור וזאת לאחר שפנה למחלקת החניה והובהר לו כי מדובר בתמרור שקבל אישור של רשות התמרור.

...

משכך, גם טענה זו דינה להידחות.

סוף דבר מטעמים אלה, אני קובעת, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא, ומשכך דין הערעור להידחות.

המזכירות תשלח החלטתי זו לב"כ הצדדים.

לפני ערעור על הכרעת הדין של בית משפט קמא (כב' השופטת ע' יעקובוביץ), מיום 18.7.19, לפיה הורשע המערער בעבירה של חניית רכב על המדרכה בנגוד לסעיף 6 (ד) (2א) לחוק עזר לתל אביב יפו (העמדת רכב וחנייתו).

בדיון שהתקיים ביום 18.7.19, העיד עד התביעה - הפקח שערך את הדו"ח, אשר בעדותו מסר כי הרכב נסע על שביל המיועד לאופניים, כי חנה על רחבה הסמוכה לשתי כניסות לבית ספר וכי במקום מוצב תמרור האוסר עצירה במקום פרט להעלאה והורדה של נוסעים.

בית משפט קמא קבע כי היה באפשרות המערער לבקש מרשות התמרור פירוט אודות התמרורים המוצבים במקום והמועד בו הוצבו במקום, אך הוא בחר שלא להדרש לכך.

לאחר ששמע בית משפט קמא טיעונים לעונש גזר על המערער קנס בסך של 600 ₪.

טיעוני המשיבה באת כוח המשיבה טענה כי בית משפט קמא היתייחס במפורש לטענה המקדמית, עת קבע כי המקום בו חנה רכב המערער מהוה מדרכה, כי עדותה של שרון חכם אינה רלוואנטית למחלוקת וכי אין מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא מהימנות עדותו של הפקח.

...

טיעוני המערער בא כוח המערער טען, למעשה, שלוש טענות אשר, לדידו, מלמדות כי בית משפט קמא שגה בקביעותיו וכי יש לקבל את הערעור.

אלא שבכך לא סגי, עולה גם מסקנה נוספת, והיא שלנוכח המפורט לעיל, הערעור שלפני מיותר הוא וראוי היה להימנע מלהגישו.

אני סבור כי משום כך, ראוי להשית על המערער הוצאות משפט.

אני מחייב את המערער בהוצאות משפט בסך 1,500 ש''ח, שישולמו לאוצר המדינה.

בפניי ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית משפט שלום עכו (כב' השופטת אביגיל זכריה) מיום 3.11.19 בח"נ 51074-12-18 , במסגרתם הורשע המערער בבצוע עבירה של חנייה במקום אסור והוטל עליו קנס בסך של 250 ש"ח. ביום 10.12.19 הוריתי על עיכוב הליכי גביית הקנס שהוטל על המערער בגזר הדין, עד למועד הדיון בעירעור.

ומכאן לעניינו שבו הורשע המערער בעבירה לפי סעיף 5(א) לחוק העזר הקובע בזו הלשון: "לא יעמיד אדם, לא יחנה ולא ירשה לאחר להעמיד רכב או להחנות רכב ברחוב במקום שהחניה בו נאסרה על ידי ראש הערייה לפי סעיף 2, והאיסור מסומן על ידי תמרור בהתאם להודעת התעבורה, אלא לזמן הדרוש להעלאת נוסעים או להורדתם, או לטעינה או לפריקה מיידית ורצופה." בדומה לדברים שכבר כתבתי בעפ"א 26076-01-18 בר נוי נ' מ"י ואח'(21.5.18 ),לעמדתי העבירה האמורה הנה עבירה של "אחריות קפידה" שבעניינה, על פי סעיף 22(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") אין התביעה נידרשת להוכיח יסוד נפשי של מחשבה פלילית או רשלנות, אלא די בהוכחת התקיימות היסוד העובדתי.

...

בסיכומו של דבר נאלץ המערער להודות וכנשאל:"זאת אומרת שהרכב שלך נמצא בשלוש אבני שפה של אדום לבן אדום נכון?" אישר המערער:"אוקיי.אבל אדום לבן אדום זה לא מה שנרשם על גבי הדו"ח. על גבי הדו"ח נרשם שחניתי במקום של טעינה ופריקה"(עמ' 7 לפרוט' שו' 12-14 ).

לסיכום לאור קביעתי כי היסוד העובדתי של העבירה מתקיים וכי המערער לא עמד בנטל להוכיח את הגנתו, מתייתר הדיון בטענותיו בנוגע לחסימת הכניסה למפעל, הצגת השיחה מהמוקד ואי חיוב נציג מהטעם המשיבה להגיע למקום העבירה, שכן אין בטענות אלה כדי לזכות את הנאשם מהעבירה בה הורשע.

לפיכך ולאור כל האמור לעיל ,החלטות בית המשפט קמא בדין יסודן, ולפיכך הערעור נדחה בזאת.

ביום 9.9.2021, לאחר הליך ארוך וממושך בגדריו הובאו להעיד נושאי תפקידים שונים בעריית תל אביב-יפו, הרשיע בית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו (השופטת ע' יעקובוביץ') את המערער בעבירה שיוחסה לו, וביום 29.9.2021 נגזר דינו של המערער ונקבע שעליו לשלם קנס בסך 250 ש"ח. בהכרעת הדין ציין בית המשפט כי: "לאחר ששמעתי את עדותו של הנאשם, אותה מצאתי כקוהרנטית, אין מחלוקת על כך שיכלי רכבו של הנאשם חנה במקום ובזמן כמפורט בדו"ח החניה". בית המשפט מצא לדחות את טענת המערער שחניית רכבו באופן האמור אינה אסורה.

כלומר, לאחר תיקון בית המשפט, יש לקרוא את סעיף 20 להכרעת הדין כך: " לאחר ששמעתי את עדותו של הנאשם, אותה מצאתי כקוהרנטית ומהימנה...". ביום 1.11.2021 הגיש המערער ערעור על הכרעת הדין, וביום 2.1.2022 היתקיים דיון במעמד הצדדים בעירעור בבית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו.

בית המשפט המחוזי הטעים שסבר כי: "שתי הקביעות, זו בהכרעת הדין וזו בפתקית, אודות מהימנות העדויות מזה ומזה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת", וציין כי: "מכאן שלא הוכח כי לא היה יסוד לרישום הודעת הקנס". גם עם החלטה זו ממאן המערער להשלים, ומכאן העירעור שבפנינו.

...

כלומר, לאחר תיקון בית המשפט, יש לקרוא את סעיף 20 להכרעת הדין כך: " לאחר ששמעתי את עדותו של הנאשם, אותה מצאתי כקוהרנטית ומהימנה...". ביום 1.11.2021 הגיש המערער ערעור על הכרעת הדין, וביום 2.1.2022 התקיים דיון במעמד הצדדים בערעור בבית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו.

המשיבה, כרשות מנהלית האמונה על האינטרס הציבורי וניהול כספי הציבור, רשאית הייתה להיעתר להמלצת בית המשפט מטעמיה שלה.

לשיטתי, בנסיבות העניין, לא מתקיימות נסיבות המצדיקות את קבלת הערעור תחת אף אחת מהקטגוריות דנן: ראשית, משפטו של הנאשם התנהל במשך זמן ממושך ביחס לעבירה בה הואשם, ובמסגרת ההליך נעתר בית המשפט לבקשות חוזרות ונשנות מצדו לקבלת חומרי חקירה שדרש לצורך ניהול הגנתו.

סיכומו של דבר, משלא עלה בידי המערער לשכנע כי מתקיימת בעניינו אחת מהעילות המנויות בסעיף 80 לחוק העונשין, אציע לחבריי לדחות את הערעור דנן ולהותיר את החלטת בית המשפט המחוזי על כנה.