בגין הזיכוי ממרבית העבירות, הגישה המדינה ערעור על הכרעת הדין, עפמ"ק 41340-04-18.
בית-משפט קמא קבע כי לבנייה הנדונה אין היתר בנייה, זאת בהתבסס על עדותו של המפקח יוסי מרום, וכן על האמור בהכרעת הדין הראשונה בעיניין זה. לדבריו "כבר בראשית עדותו בדיון האחרון טען הנאשם כי ההיתר לקומת הקרקע הוא זה אשר מתועד במוצגים נ/1-נ/6 - תיק היתר 82/725. בסעיף 20 להכרעת הדין מיום 21.10.2020 דנתי בפריט אישום א(1)(2). עיקרו של הדיון, מסעיף 20(ב) ואילך, היתייחס לטענת קיומו של היתר לבינוי (היתר 21132 על בסיס תיק היתר 82/725). כלל המוצגים והעדויות נותחו והוצגו קשיים רבים מאוד המפריכים כל סיכוי (ובמשמע: כל ספק סביר לטובת הנאשם) שההיתר האמור מכשיר את הבינוי מושא ההליך; המסקנה התייחסה בפירוש לכך שההיתר לא מתייחס לאיזה מחלקי הבינוי ולא רק בעיניין קומה 2 (הקומה שמעל קומת הקרקע). אין צורך לחזור על האמור שם. ההנמקות בהכרעת הדין מיום 21.10.2020 תקפות גם כעת ומלמדות כי לבינוי מושא דיוננו אין היתר".
לגבי המרפסת, היתייחס בית-משפט קמא בהכרעת הדין השנייה לכך שכתב האישום מייחס למערער בנייה ללא היתר, ולכך שהוכח כי לא היה היתר לבניית המרפסת, אך מועד הבנייה אינו ידוע ואפשר שעבירת הבנייה היתיישנה, ולפיכך הרשיע את המערער בעבירת שימוש ולא בעבירת בנייה.
...
בית-משפט קמא קבע כי לבנייה הנדונה אין היתר בנייה, זאת בהתבסס על עדותו של המפקח יוסי מרום, וכן על האמור בהכרעת הדין הראשונה בעניין זה. לדבריו "כבר בראשית עדותו בדיון האחרון טען הנאשם כי ההיתר לקומת הקרקע הוא זה אשר מתועד במוצגים נ/1-נ/6 - תיק היתר 82/725. בסעיף 20 להכרעת הדין מיום 21.10.2020 דנתי בפריט אישום א(1)(2). עיקרו של הדיון, מסעיף 20(ב) ואילך, התייחס לטענת קיומו של היתר לבינוי (היתר 21132 על בסיס תיק היתר 82/725). כלל המוצגים והעדויות נותחו והוצגו קשיים רבים מאוד המפריכים כל סיכוי (ובמשמע: כל ספק סביר לטובת הנאשם) שההיתר האמור מכשיר את הבינוי מושא ההליך; המסקנה התייחסה בפירוש לכך שההיתר לא מתייחס לאיזה מחלקי הבינוי ולא רק בעניין קומה 2 (הקומה שמעל קומת הקרקע). אין צורך לחזור על האמור שם. ההנמקות בהכרעת הדין מיום 21.10.2020 תקפות גם כעת ומלמדות כי לבינוי מושא דיוננו אין היתר".
לגבי המרפסת, התייחס בית-משפט קמא בהכרעת הדין השנייה לכך שכתב האישום מייחס למערער בנייה ללא היתר, ולכך שהוכח כי לא היה היתר לבניית המרפסת, אך מועד הבנייה אינו ידוע ואפשר שעבירת הבנייה התיישנה, ולפיכך הרשיע את המערער בעבירת שימוש ולא בעבירת בנייה.
בסופו של דבר בית המשפט הרשיע בעבירה שצוינה בכתב האישום, לפי סעיף 204(ב) לחוק ובהתאם לכך גם גזר את דינו של המערער.
אשר לטענה בדבר תחולתו של "חוק החנינה" על המבנה – מקובלת עליי קביעת בית המשפט בסעיף 9 להכרעת הדין השנייה, לפיה לא מדובר בבינוי שהיה קיים ושמיש לפני המועד הקובע לעניינו של "חוק החנינה", 5.6.1967.
נוכח כל האמור לעיל, דין הערעור באשר להרשעתו של המערער להידחות.
