ערעור על הכרה כידועה בציבור לפי חוק משפחות חיילים שנספו

תאריך הישיבה: י"א בטבת התשס"ז (1.1.07) בשם המבקשת: עו"ד יעקב גרינוולד בשם המשיב: עו"ד ד"ר חיה זנדברג ][]פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: הרקע העובדתי לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים י' יעקבי-שווילי, י' גריל, מ' נאמן), במסגרתו נתקבל, בדעת רוב, ערעור קצין התגמולים על פסק-דינה של ועדת הערר לפי חוק מישפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושקום), תש"י-1950 (להלן: חוק התגמולים), ונקבע כי אין להכיר במבקשת כ"ידועה בציבור" של רס"ן לירון יוגב ז"ל (להלן: המנוח), אשר נספה בתאונת אימונים בתאריך 1.2.2001 בעת שרותו הצבאי.

החלטה זו אינה גורעת מן ההכרה במבקשת כידועה בציבור כאשת המנוח: "הדעת נותנת" – כך נקבע – "שמדובר דוקא במהלכים העוקבים ומשלימים זה את זה: המשיבה והמנוח חיו חיי אישות כבעל ואישה, וניהלו משק בית משותף החל מיום 1.10.2000 ועד התאריך בו נהרג המנוח, בדירה בירושלים. הקשר ביניהם, לפי הראיות, היה קשר עמוק של אהבה. די בכך כדי להובילנו על-פי העובדות שהוכחו, למסקנה שהמשיבה היתה הידועה בציבור כאישתו של המנוח". שופט המיעוט סיכם את עמדתו באומרו כי אינו מבין "מדוע יש בעובדה שבני הזוג תיכננו למסד בעתיד את הקשר ביניהם ולהינשא, כדמו"י, בקיץ 2001, כדי לגרוע מן ההכרה במשיבה כידועה בציבור כאישתו של המנוח, שהרי זו היתה המציאות לאמתו של דבר ואלה היו פני הדברים, נכון למועד בו נהרג המנוח. התהליך של מיסוד הקשר, שעשוי לבוא בעקבות הקשר של ניהול משק בית משותף וקיום חיי אישות כבעל ואישה, אין בו כדי לשלול את ההכרה בזכויותיה של המשיבה על פי סעיף 1 של חוק מישפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושקום), תש"י-1950". בקשת רשות העירעור המבקשת עותרת כי תנתן לה רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

...

בנסיבות המקרה שלפנינו, המסקנה בדבר קיום משק בית משותף אינה נפגמת בשל העובדה שלמבקשת ולמנוח לא היה חשבון בנק משותף, שכן הוכח כי בני הזוג נהגו האחד בכספי השני כמנהג אדם בממונו, וכי הלכה למעשה לא היתה הפרדה נכסית בין השניים.

במקרה שלפנינו, סבורני כי דווקא החלטת בני הזוג להינשא, מחזקת את המסקנה בדבר היותם ידועים בציבור עת נספה המנוח.

הצהרתם של בני הזוג על כוונתם להינשא זה לזו בעתיד הקרוב, מחזקת לדעתי את המסקנה כי הם עברו את אותו "מבחן סף" הנדרש ויצאו מגדרו של שלב הניסיון.

המשנה-לנשיאה השופט א' רובינשטיין: לאחר העיון, ולא בלי היסוס, אבקש לצרף דעתי לחוות דעתו של חברי המשנה לנשיאה, תוך הדגשת עניין מסוים, שסייע לי להגיע למסקנה זו. מקובלת עלי הקביעה העקרונית, לפיה העובדה שבני זוג שחיו חיים משותפים בחרו להינשא, אינה מעידה מיניה וביה שלא התקיימו ביניהם יחסי שיתוף עובר לנישואין (השוו בג"צ 4178/04 פלונית נ' בית הדין הרבני לערעורים (טרם פורסם)).

ערעור על פסק דינה של ועדת העירעור לפי חוק הנכים (תגמול ושקום) נוסח משולב, התשי"ט-1959 (להלן: "חוק הנכים"), בראשות כב' השופט אפרים צ'יזיק, שניתן ביום 17/11/16, במסגרתו דחה ביהמ"ש קמא את ערעורה של המערערת.

המערערת הגישה תביעה להכיר בה כ - "ידועה בציבור" כמשמעות המונח לפי ס' 1 לחוק מישפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושקום) תש"י 1950 (להלן: "החוק" או "חוק מישפחות חיילים").

עוד נטען כי המערערת החלה בהיוועצות עם עורכי דין בנוגע לזכויותיה בעקבות מות המנוח עוד בשנת 2006, מכאן שאין לקבל את הטענה כי היא לא תפקדה בסמוך לאחר מות המנוח בשל מצבה הנפשי, ולפיכך לא ברור מדוע לא הגישה בעצמה את הבקשה למשיב כנדרש עפ"י החוק.

...

סוף דבר – ראוי לטעמי לקבל הערעור ולקבוע את מועד תחילת הזכאות לקבלת תגמולים במועד פטירת המנוח.

אנו מקבלים את הערעור ומורים כי מועד תחילת זכאותה של המערערת לקבלת תגמולים הוא יום פטירת המנוח - 26.7.06.

המשיב ישלם למערערת הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד למערערת סך של 10,0000 ש"ח ניתן היום, ו' ניסן תשע"ז, 02 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.

][ בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיאה א' שילה והשופטים מ' נד"ב ו-א' מקובר) בע"ו 15312-07-10 שניתן ביום 7.12.2010 ובו נדחה ערעור המבקשת על החלטת ועדת העירעור לפי חוק מישפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושקום), התש"י-1950 (להלן: חוק התגמולים) לדחות את תביעתה להכרה בזכותה כידועה בציבור של ר' ע' ז"ל (להלן: המנוח).

...

לאחר עיון בבקשה, סבורני כי יש לדחות אותה ללא קבלת תגובת המשיב.

אשר על כן, אני דוחה את הבקשה.

א"מ אכן העבירה למשיב את הצוואה, צו ירושה תקף, תצהירים לתמיכה בטענה שהיא והמנוח היו ידועים בציבור, ואישור המוסד לביטוח לאומי כי הם הוכרו בידי המוסד כידועים בציבור.

המשיב מצידו טוען כי הסתמך על תשתית ראייתית עובדתית מקיפה, וכי המערערים לא סיפקו כל ראיה שתוכל לערער על כוונת המנוח בצוואתו או בסטאטוס של א"מ כידועה בציבור שלו.

סמכותו של המשיב בתשלום תגמולים לאחר פטירתו של נכה מוכר מוסדרת בסעיפים 20א ו-39א לחוק הנכים: 20א. (א) נפטר נכה שהיה זכאי לתגמולים בשעת פטירתו, ולפי חוק מישפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושקום), תש"י–1950, אין משלמים אחריו תגמולים, יוסיפו לשלם את התגמול בשיעור שהיה משתלם אותה שעה, עד תום 36 חדשים מסוף החודש שבו ארעה הפטירה, לידי בן המשפחה שהורה עליו הנכה לפי סעיף 39א, ובאין הוראה - לידי בן זוגו, ובאין בן זוג, לידי בן המשפחה שהורה עליו קצין התגמולים.

...

נראה לנו כי זה בלתי סביר בעליל שהמשיב יתנהל מול א"מ כבת יענה ויטמון את ראשו בחול שעה שהוא מודע לכך שהמערערים הגישו בקשה מתחרה לקבלת התגמולים.

ודוק, אין אנו קובעים בהליך זה כי א"מ. אינה הידועה בציבור של המנוח או שהיא והמשיב לא חלקו קורת גג, אלא קובעים כי המשיב לא עמד בחובה המנהלית לשקול את הנתונים הרלוונטיים לעניין באופן ממצה ולבחון סוגיה זו באופן שעל רשות מנהלית סבירה במצב זה היה לבחון.

הערעור מתקבל, אפוא, והמשיב יישא בהוצאות ההליך בסך 5,000 ₪, אשר ישולמו למערערים באמצעות בא-כוחם, בתוך 30 יום.

לפנינו ערעור על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950 (להלן: "החוק"), שבה נדחתה תביעתה של המערערת להכרה בזכותה כידועה בציבור של המנוח ר' ע' ז"ל, שנפטר ביום 21.9.03 (להלן: "המנוח").

...

לגבי תקופה זו קבעה הוועדה כממצא כי במהלך שנות הקשר בילו המערערת, המנוח ובני משפחותיהם באירועים משפחתיים ובנסיעה משותפת לחו"ל. נוכח עובדות סותרות אלו לא נראה לנו כי נסתרה טענת המערערת בדבר מגורים משותפים.

הוועדה מצאה כי המערערת לא הביאה ראיות, שיכולה הייתה להביא, כדי להוכיח שהעבירה את השכר שקיבלה מהמשיב למנוח, אך לטעמנו אין לתת משקל של ממש לעניין זה. עם זאת ובנסיבות הללו, קשה היה לועדה וקשה גם לנו, לקבל את עדות המערערת, הטוענת גם היום טענות המיועדות בסופו של דבר לקבל כסף מהמשיב, כאשר "הפעם" היא גורסת שכל דבריה אמת.

לפיכך לא ראינו להתערב בה. סוף דבר, הערעור נדחה.