ערעור על הכרה בזכאות לגמלת הבטחת הכנסה בשל "קרקע עודפת

בפסק הדין שניתן ביום 29.8.17 בתביעה הראשונה התקבלה התביעה, החלטת הנתבע מיום 11.10.2015 בוטלה ונקבע כי: "משהודיע הנתבע כי אין מקום לשום את הקומה השניה של המבנה, הרי שיש לראות בהודעתו זו כהסכמה לתביעת התובעת (שעניינה ערעור על החלטת השומה של הנתבע) ועל הנתבע לבטל את החוב שנזקף לתובעת ולהשיב לידיה תוך 15 יום את הכספים שקוזזו או נשללו ממנה כתוצאה מהחלטה זו.

התובעת טוענת, כי גם בסוגיית הכנסה רעיונית מנכס יש להכיר בנסיבות המיוחדות בחברה הערבית והבדואית והנטל להוכיח כי ניתן להפיק הכנסה מנכס מוטל על כתפי המוסד, נטל אשר לא הורם בעניינינו.

כך גם נקבע: "עצם קיומו של שווי כלכלי אינו מספיק לצורך ייחוס הכנסה רעיונית ממנה לצורך חוק הבטחת הכנסה. בהקשר זה נקבע כי את תקנה 10 לתקנות הבטחת הכנסה 'יש לפרש כאילו הוספו בה המילים: ובילבד שיש ביכולתו של בעל הנכס להפיק את ההכנסה' ... כאשר נטל ההוכחה בדבר קיום היכולת האמורה מוטל על המוסד ... לאור זאת, השאלה הרלוואנטית הנה האם אכן קיימת למבוטח יכולת קונקרטית – שאינה ספקולאטיבית או תיאורטית – להפיק הכנסה מהקרקע העודפת בפועל ובאופן מיידי, בלא שיידרש להשקיע לצורך כך הון עצמי, וכאשר לא קיימת מניעה להפקת ההכנסה, מטעמים שאינם תלויים בו" (ראו עב"ל (ארצי) 28669-01-16 חוסין עלי – המוסד לביטוח לאומי, (9.8.2017) והאזכורים שם; הדגשה במקור – י.א.ש).

בית הדין הארצי דן בשאלת ההכנסה הרעיונית בפרשת קוזלי מוחמד - המוסד (עב"ל 31641-04-10, ניתן ביום 6.3.12) וקבע כי המבחן הוא - יכולת הפקת ההכנסה, היינו, האם ניתנות הזכויות למימוש מיידי? בית הדין קבע שם כי סימני שאלה לגבי יכולת המימוש מובילים למסקנה שאין לראות בנכס בנסיבות הקיימות, כקרקע שניתן להפיק ממנה הכנסה השוללת גמלת הבטחת הכנסה (סעיף 21 לפסק הדין).

...

בית הדין הארצי דן בשאלת ההכנסה הרעיונית בפרשת קוזלי מוחמד - המוסד (עב"ל 31641-04-10, ניתן ביום 6.3.12) וקבע כי המבחן הוא - יכולת הפקת ההכנסה, היינו, האם ניתנות הזכויות למימוש מיידי? בית הדין קבע שם כי סימני שאלה לגבי יכולת המימוש מובילים למסקנה שאין לראות בנכס בנסיבות הקיימות, כקרקע שניתן להפיק ממנה הכנסה השוללת גמלת הבטחת הכנסה (סעיף 21 לפסק הדין).

באותו ענין בחן בית הדין הארצי את יכולתו של בעל הנכס לממש את הנכס וקבע כי סימני השאלה המוטלים על יכולת המימוש (אפשרות מכירה רק לבעלי מגרשים סמוכים כאשר לא הוכח כי בעלי המגרשים מעוניינים ברכישה זו) מטים את הכף למסקנה שלא ניתן לראות בקרקע ככזו שניתן להפיק ממנה הכנסה.

על יסוד כל האמור, הנני קובעת כי הנתבע לא הרים את הנטל להוכיח כי ניתן לראות ביחידת המגורים בקומת המרתף כ"נכס" שיש לקחתו בחשבון לצורך בחינת זכאות לגמלת הבטחת הכנסה ודין תביעת התובעת להתקבל.

הבנק הגרמני היתנה את הקצאת האשראי בשני תנאים: הקמת חברה, לה יוקצה האשראי מטעם הבנק, והיא זו שתעניק את ההלוואות לזכאים שיבקשו להצטרף לתכנית הפנסיה; לכל לווה תערך פוליסת ביטוח חיים להבטחת ההלוואה, במקרה בו מי מן הלווים ילך לעולמו בטרם פרע את יתרת חובו.

מעבר לכך, כפי שנקבע, לוין ווייס אינן זכאיות להשבת שכר הטירחה ששולם על ידן, שכן המשיבים טיפלו בהשגת ההכרה בזכאותן לרכישת זכויות הפנסיה, ולא מדובר בפעולה זניחה.

לעומת זאת, במסגרת העירעור שכנגד שהגישה, טענה סידרנסקי כי שגה בית המשפט בקבעו כי מרבית התביעה היתיישנה ובדחותו את טענתה כי הייתה זכאית לגימלה החל מגיל 60.

בעיניין לוין שלפנינו, בית המשפט המחוזי ביסס חלק ניכר מהכרעתו על עניין גרשים, והמשיבים מבקשים אף הם להיבנות מפסק דין זה. ברם, כפי שנפסק פעמים רבות, הקביעה כי במקרה פרטני זה או אחר לא נפל פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי המצדיק את התערבותה של ערכאת העירעור, אינה בגדר הלכה משפטית (ראו: דנ"א 4066/12 פורקור בע"מ נ' מדינת ישראל אגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין פקיד השומה חיפה (24.6.2012); דנ"א 5502/11 ד"ר יוסף דלין נ' מדינת ישראל מחלקת עבודות ציבוריות (27.9.2011)).

בנגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, שתי מערערות אלו אינן נידרשות להוכיח כלל את הסכום העודף שנגבה מהן, אלא הן זכאיות להשבת מלוא כספי הפרמיות ששלמו.

ספק בעיניי אם יש לחרוג בעניינינו מהכלל שמורה על השבה הדדית של תמורות החוזה בשל ביטולו ולכפות על המערערים סעד שאינו מטיב עמם "משיקולים של צדק ו'תחושת מצפון ויושר'" (ע"א 1567/99 סיוון נ' שפר, פ"ד נז(2) 913, 932 (2003)), כפי שקבע חברי השופט פוגלמן.

...

בתגובה טענו המשיבים כי יש לדחות את התביעה שכן כלל הטענות שבה התיישנו.

לאחר שעיינתי בחוות דעתו של חברי, השופט י' אלרון, מצאתי להעיר הערות קצרות.

סבורני כי אין מקום לומר שאדם סביר היה מתקשר בחוזה שביצועו מחייב את הצד השני לעבור עבירת עיסוק בביטוח.

אולם אין מדובר בשווי השוק של שירות ביטוחי רגיל, אלא של השירות הנחות והבלתי חוקי שסיפקו המשיבים בסופו של דבר.

היא מוסיפה בעיניין זה כי הנתבע לא טרח להוציא אישור על הוצאת היתר לבניית חממה או להוכיח כי הוא אכן עובד בחקלאות וכי החומרים משמשים לצורך כך אלא להיפך, הוא העיד על עצמו כי איננו עובד כלל ומתקיים מקיצבת הבטחת הכנסה (ע' 23, ש' 32).

כן מוסיף הנתבע בעיניין זה כי מר ברק אף השיב בחקירה כי אינו מכיר את חלקם, אלא רק יודע את שמם (ע' 13, ש' 2-4).

עוד טוען הנתבע כי לא היה מקום לכלול בשומה רווח יזמי הן מאחר ומדובר בקנס והתובעת אינה רשות אכיפה ולכן אינה רשאית להטיל קנסות והן מאחר ומרכיב הרווח היזמי הוא תוצר של השקעה, שבאה לידי ביטוי במימוש זכויות הבניה בקרקע ולכן כאשר נמכרת קרקע בלתי מבונה, אין לכלול רכיב זה ובעניינינו אין מדובר בבניה אלא בעודפי חול ועפר.

הנתבע הפנה בסיכומים לפסק הדין בת"א 23198-03-18 רשות מקרקעי ישראל נ' דוד עמר, שלכאורה קבע כי לגבי קרקע לא מבונה אין מקום להוסיף רווח יזמי, אולם אציין כי על פסק הדין הוגש ערעור ובהסכמת הצדדים הסעיף שקבע את האמור, נמחק מפסק הדין, כך שאין כאן קביעה בעיניין זה (ראה ע"א 3776/21 מדינת ישראל נ' דוד עמר).

...

אני סבורה כי את המינוח "קנס" בהקשר זה, אין לראות כמרמז על עניין פלילי.

בכל הנוגע למע"מ אציין כי התובעת בסוף הסיכומים ציינה כי יש להוסיף מע"מ, אולם אני סבורה כי הנתבע קורא לתוך אמירה זו יותר ממה שיש בה. אין כאן חריגה מכתב התביעה, משום שהסכומים שתבעה התובעת בכתב התביעה כללו מע"מ. ראה ע' 60-61 לתיק המוצגים שם ניתן לראות כי סכום התביעה כולל מע"מ. על כן, בין שהדבר צוין במילים ובין שהסכום שנתבע כולל מע"מ, אין לכך חשיבות ומשלא נטענה טענה אחרת לעניין גביית המס, יש מקום לדחות את הטענה כי הוא נדרש לראשונה בסיכומים.

סוף דבר העולה מן המקובץ הוא כי אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים כדלקמן: לגבי השימוש הראשון, לשנים 2011 (מיום 25.06.11), 2014 ו – 2015, לגבי דונם אחד בלבד.

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי חיפה (השופט הבכיר אסף הראל ונציגי הציבור מר הנרי אלקסלסי וגב' ענבל רוור ; ב"ל 35302-03-20), שבו נקבע כי המשיב זכאי לגימלת השלמת הכנסה לקיצבת אזרח ותיק החל מחודש מאי 2019.

תביעתו של המשיב לגימלת השלמת הכנסה נדחתה כיוון שהמערער (להלן – המוסד) ייחס למשיב הכנסה רעיונית מזכויות הבנייה של דירות הבנים במקרקעין, שגובהה שולל את הזכאות לתשלום גמלת השלמת הכנסה.

משכך, יש לבחון בכל מקרה על פי מכלול הנסיבות האם מבקש הגימלה העביר את זכויותיו בנכס, ואין לקבוע קטגורית כי מקום שבו המבוטח לא נקט פעולה של דיווח לרשויות או מתן ייפוי כוח בלתי חוזר להעברת זכויותיו בנכס אין להכיר בהעברה זו. בהקשר זה אכן נפסק כי דיווח לרשויות מסוי מקרקעין הנו ראייה משכנעת לבצוע העברה, אולם נדחתה טענת המוסד כי דיווח מעין זה הנו תנאי להכרה בהעברת המקרקעין [עב"ל (ארצי) 17435-10-11 המוסד לביטוח לאומי - עטא נאסר (19.08.2014)].

כמו כן נקבע, בהתייחס לזקיפת הכנסה רעיונית ממקרקעין (באותו מקרה – קרקע עודפת) כי "עצם קיומו של שווי כלכלי לקרקע העודפת אינו מספיק לצורך ייחוס הכנסה רעיונית ממנה לצורך חוק הבטחת הכנסה. בהקשר זה נקבע כי את תקנה 10 לתקנות הבטחת הכנסה 'יש לפרש כאילו הוספו בה המילים: ובילבד שיש ביכולתו של בעל הנכס להפיק את ההכנסה'... כאשר נטל ההוכחה בדבר קיום היכולת האמורה מוטל על המוסד" [עב"ל (ארצי) 33638-01-13 אחמד מוקטרן – המוסד לביטוח לאומי (10.4.2014) וראו האסמכתאות שם].

...

עוד נוסיף כי לא מצאנו שהעברת הבעלות במקרקעין בשנת 2014 על שם המשיב (שנים רבות לאחר פטירת אביו) מצדיקה לשנות את קביעת בית הדין האזורי, נוכח הסברו של המשיב כי אחיו הם שביקשו את רישום המקרקעין על שם כל יורשיו של אביו המנוח וטיפלו בכך, כאשר מטבע הדברים הרישום בוצע תחילה על שמו כיורש הראשון.

בענייננו, משזכויות הבנייה נוצלו, הבנים נשאו בעלויות הבנייה ומתגוררים בפועל בדירות עם משפחותיהם מזה עשרות שנים, ברור כי המשיב אינו יכול להפיק הכנסה מזכויות הבנייה המנוצלות מכוחן נבנו הדירות, שנים רבות לפני הגשת תביעתו לגמלת השלמת הכנסה, וגם מטעם זה דין הערעור להידחות.

סוף דבר – הערעור נדחה.

לטענת הנתבע, הכנסת התובע מחלקת הקרקע גבוהה יותר מגימלת הבטחת הכנסה ולכן התובע אינו זכאי לגימלה.

דרך חישובה של ההכנסה הרעיונית קבוע בתקנה 10 לתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב-1982 (להלן: התקנות), שלפיה שווי הנכס ייקבע "בהתאם לשומה או לקביעה האחרונה שנעשתה לפי חוק מס רכוש ... או בהתאם להערכה של שמאי מוסמך". בנוגע לקרקע עודפת נקבע בפסיקה, כי עצם קיומו של שווי כלכלי לקרקע העודפת אינו מספיק לצורך ייחוס הכנסה רעיונית ממנה לצורך החוק.

קצין התגמולים לא הכיר בתאונה כפגיעה הקשורה לשירות (הליך ערעור תלוי ועומד בבימ"ש השלום), והתובע סיים את עבודתו במישטרה.

...

בנסיבות אלה, דין התביעה להתקבל.

נוכח המסקנה אליה הגעתי, אינני נדרשת לטענתו החלופית של התובע, כי יש להתייחס לנכס כמעין דירת מגורים המהווה חריג למבחן ההכנסה.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת.