על החלטה זו הגישה המבקשת ערעור בבית משפט קמא, שדחה את טענותיה של המבקשת בכל הנוגע לעצם הטלת העיצום הכספי בגין ההפרות אותן ביצעה.
תמצית טענות הצדדים
המבקשת קובלת אך ורק על שיעור העיצום הכספי שהוטל עליה, שלטענתה לוקה בחוסר סבירות ומידתיות וחורג משמעותית מרף העיצומים הכספיים שהוטלו על נותני שירותי מטבע, בגין הפרות שבוצעו בתקופה הרלוואנטית לבקורת.
המבקשת ביצעה בשיטתיות ולאורך תקופה ארוכה הפרות רבות של חובת הדיווח, הזיהוי והאימות המוטלות על נותני שירותי מטבע לפי סעיפים 8-7 לחוק איסור הלבנת הון, המחייבות לכשעצמן את העיצום הכספי שהוטל עליה.
ביחס לפסק הדין בעיניין בזוב נטען, כי הוא נבדל מענייננו, מאחר ששם מדובר בהפרה חוזרת ונשנית ובפעולות שבוצעו ביודעין על מנת להפר את חובות הדיווח, ואילו כאן, כך נטען, מדובר בהפרה אחת, שנבעה מטעות של נותני שירותי מטבע "מהדור הישן", אשר שתפה פעולה באופן מלא עם המשיב, ועל כן אין ללמוד משעור העיצום שנפסק בעיניין בזוב לענייננו.
...
נקבע, כי:
"בנסיבות אלה, בשים לב למספרן של ההפרות, להיקפן הכספי העצום, לטיבן ולחומרתן כמו גם לכך שלמצער ביחס להפרות בהיקף משמעותי ביותר נעשו הדברים ביודעין ותוך בחירה להימנע מדיווח, ברי כי בפני הוועדה הונחה תשתית עובדתית הולמת למסקנה אליה הגיעה, לפיה נמצאו כשלים מהותיים בהתנהלותה של המערערת וכי כמות ההפרות מעידה על זלזול של המערערת בהוראות החוק והתעלמות מהן, באופן המקים חשש כי לא פעלה בתום לב אלא מתוך מטרה למנוע דיווח או לגרום לדיווח כוזב. נוכח התמונה העולה ממכלול הנסיבות... סבורני – כפי שסברה גם הוועדה – כי בנסיבות העניין ראוי היה להטיל עיצום משמעותי ביותר".
עם זאת, בשל פער הזמנים בין התקופה המבוקרת לעת עריכת הדו"ח ואי התייחסות לנתוניה הכספיים של המבקשת, הופחת סכום העיצום ב- 100,000 ₪, והועמד על סך של 600,000 ₪.
בתגובתה חזרה המבקשת על טענותיה, שהחלטת הוועדה חורגת באופן ניכר מהרף המקובל ומצדיקה התערבות משפטית פעם נוספת, וכי דין הבקשה להתקבל גם מטעמי צדק, עקב הנסיבות האישיות של בעלי המבקשת ומצבה הכלכלי.
דיון
לאחר שעיינתי בכתבי טענות הצדדים ובפסק הדין שניתן על ידי בית משפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
לאור האמור לעיל – הבקשה נדחית.
