לטענת המערער, על אף שהצביע על החמרת מצב בתחום הנפשי והציג מספר מסמכים המצביעים כי כמות התרופות להפרעה חרדתית דיכאונית הוכפלה (נספח ד' לכתב העירעור), כמו כן הוצג מיסמך שהיתקבל בקליניקה הפרטית של הפסיכיאטר ד"ר פוקס מנדל (נספח ה' לכתב העירעור), אשר יושב בועדות מטעם המוסד לביטוח לאומי, המצביע על הגדלת המינון ופגיעה בתיפקוד המיני, כתוצאה מהשמוש בתרופות, היתעלמה הועדה מכל המסמכים שהגיש, מבלי לידון בהחמרת המצב הנפשי בשל הגדלת מינון התרופות והפגיעה בתיפקוד המיני.
...
טענות המשיב
המשיב טען כי דין הערעור להידחות מחמת התיישנות, הואיל והחלטת הוועדה הינה מיום 29.7.2019 אשר שוגרה למערער ביום 20.8.2019, ואילו הערעור הוגש ביום 9.1.2020, היינו לאחר שחלפו 60 ימים למועד הגשת הערעור.
נטל שלאור כל האמור, המערערת לא עמדה בו.
ויודגש – החזקה האמורה היא חזקה עובדתית הניתנת לסתירה.
נפנה לעניין זה למכתב פקידת תביעות נכות כללית למערער מיום 20.8.2019, אשר הבהירה כבר אז למערער כי החלטת הוועדה לעררים הינה החלטה חלוטה ולא ניתן להחזיר התיק לוועדה, ועל המערער לפנות לבית הדין בעניין זה.
אשר על כן, משהחלטת הוועדה נשלחה לכתובת המערער ביום 20.8.2019, ואילו הערעור הוגש ביום 9.1.2020, לאחר שחלפו 60 ימים למועד הגשת הערעור, דין הערעור להידחות מחמת התיישנות.
אין במסמכים שצירף המערער לכתב הערעור כדי ללמד על שיעור נכות נפשית גבוהה יותר, ומשכך דין טענות המערער לעניין זה – להידחות.
מכל המפורט לעיל, עולה כי דין הערעור להידחות הן מחמת התיישנות והן לגופו של עניין.
