ערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל בדבר ביטול עיכוב יציאה מהארץ

לפניי ערעור (לאחת נטילת רשות) על החלטת רשם ההוצאה לפועל בתל אביב (כב' הרשם יניב דורי דיין) מיום 18.5.2020 בתיק 504938-01-17 שנעתר לבקשת המשיבים לצרף את המערערת כחייבת בתיק ההוצאה לפועל לצורך מימוש בטוחה שהיא העמידה להבטחת התייצבות בעלה-החייב לחקירת יכולת, ולפרעון צו התשלומים שנקבע לו עד התייצבותו.

בפתח הדברים יש להבהיר שניים אלה: ראשית, המערערת אינה מנועה מלתקוף את החלטת הרשם להורות על צירופה כחייבת לתיק ההוצאה לפועל לצורך מימוש הבטוחה.

(א) היה לרשם ההוצאה לפועל יסוד להניח שהחייב עומד לצאת את הארץ בלי לפרוע את החוב או להבטיח את פרעונו, רשאי הוא לצוות על עיכוב יציאתו מן הארץ ועל הפקדת דרכונו או תעודת המסע שלו; ואולם אם נתן רשם ההוצאה לפועל צו תשלומים לפי סעיפים 7א, 69(ב) או 69א והחייב מקיים את הוראות הצוו, לא יצווה רשם ההוצאה לפועל על עיכוב יציאתו של החייב, אלא אם כן שוכנע כי יציאתו של החייב מן הארץ עלולה לסכל את ביצוע פסק הדין.

(ג1) רשם ההוצאה לפועל רשאי לבטל צו שנתן לפי הוראות סעיף קטן (א), מיוזמתו או על פי בקשת החייב, אם מצא כי יציאתו של החייב מהארץ היא למטרה מוצדקת, ורשאי הוא להתנות את הביטול במתן ערובה כאמור בסעיף קטן (ג).

...

בהחלטה מיום 21.1.2018 נעתר הרשם לבקשתו בקבעו כי העיקול ייוותר על כנו להבטחת שובו לארץ, כאמור בהחלטה מיום 12.11.2017.

ייתכן שהמערערת ידעה על ההתדיינות הזו משום שבעלה היה מיוצג ואולי יידע אותה על כך, אלא ששאלה זו לא התבררה בשום שלב ואין בידי לקבוע בעניינה כל ממצא.

סוף דבר הערעור מתקבל.

לפניי שתי בקשות רשות ערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל בתל אביב (כב' הרשמת הילה דקל צמח) מיום 4.8.2020 בתיק הוצל"פ 501667-05-17 שהכריעה בבקשה שהגישו החייבים, מיכאל גרובר ויותר סוכנות לביטוח (1989) בע"מ (להלן יחד: "גרובר"), לאיפוס החוב בתיק ההוצאה לפועל.

ביום 25.7.2017 הגיעו הצדדים להסכמה שקבלה תוקף של פסק דין (סגן הנשיא א' דפדי) כדלקמן: צו עיכוב היציאה מהארץ יבוטל; החוב בתיק ההוצאה לפועל יעמוד על סך של 750,661 ש"ח. סכום זה יופקד בסניף הבנק של גרובר ויעוקל לטובת רובין עד החלטה אחרת ("העיקול על הפקדון"); פרט לעיקול זה יבוטלו כל העיקולים והמגבלות שהוטלו על גרובר בתיק ההוצאה לפועל; הצדדים אינם מודים בטענות הצד שכנגד ואינם מוותרים על טענותיהם.

בבקשת הרשות לערער שהגישו טוענים גרובר כדלקמן: לנוכח חוסר תום ליבו של רובין בפתיחת התיק היה מקום לבטל את כלל רכיבי החוב שנוצרו בגין חיובי ההוצאה לפועל: אגרות, שכר טירחת עורך דין וריביות פיגורים; שנית, ולחלופין, היה על הרשמת ליישם את הקביעה בעיניין זה בפסק הדין בבר"ע השנייה כך שהחיוב ברכיבי החוב בהוצאה לפועל יהיה באופן יחסי להחלטה בדבר עיכוב הבצוע; שלישית, לא היה מקום לחייבם בשכר טירחה א'; רביעית, למעט הסכום שלא עוכב ביצועו, לא היה מקום לחייבם בריבית פיגורים כלשהיא, וזאת למעט בגין התקופה שמיום פסק הדין ועד לתשלום הסכום שלא עוכב כאמור (12.7.2017); לבסוף, בנסיבות העניין היה מקום לחייב את רובין בהוצאותיהם.

...

לאחר שהצדדים טענו, אמר בא כוחו של רובין: אני מקבל את המלצת ביהמ"ש לפיה יוחזר התיק לרשמת הוצל"פ, כפי שמבקש חברי, על מנת שתדון ותקבע האם תיק ההוצל"פ נפתח או לא נפתח כדין, האם נפתח בתום לב או בחוסר תום לב, וכן תדון בשאלת החיוב בשכ"ט עו"ד. הסכמנו כי הדיון בפני הרשמת יהיה על בסיס הבקשה לאיפוס החוב והתגובה שהגיש המשיב, והתשובה שהגיש המבקש וכן כל כתב טענות או מסמך אחר ונוסף אשר מי מהצדדים ימצא לנכון לצרף לדיון.

אבקש לציין כי במסגרת התגובה שהגשנו לבקשה לאיפוס החוב, התייחסנו לכל טענותיו של המבקש, לרבות לטענותיו לדבר העדר חוסר תום לב, ולרבות לעניין הייצוג והחיוב בשכ"ט. בית המשפט (כב' השופט העמית מ' סובל) נתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים וקבע: לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את טיעוני ב"כ הצדדים, אין כל ספק כי רשמת ההוצל"פ הנכבדה לא הכריעה, לפחות לא באופן מפורש, בטענות המבקש בדבר נסיבות פתיחת תיק ההוצל"פ ובעניין החיוב בשכ"ט עו"ד, הכל כמפורט בדברי ב"כ המבקש ובבקשה לאיפוס החוב.

אין עילה להתערב במסקנה שלא היה מקום לייחס נפקות לכך שרובין יוצג על ידי רעייתו, שהיא עורכת דין פעילה.

בהיעדר הסכמה מפורשת מצד גרובר לשלם את החוב עובר למועד פתיחת התיק (ואף לא לאחר מכן), לרבות בדרך של שיתוף פעולה עם מימוש העיקולים הזמניים, מתבקשת המסקנה שרובין פעל כדין כשפתח את תיק ההוצאה לפועל על סכום החוב כולו.

סוף דבר מכל המקובץ לעיל, הבקשות לרשות ערעור נדחות.

פתח דבר לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל, אופיר בן יוסף כפרי, שניתנה ביום 13/10/2020 (להלן: "ההחלטה"), בתיקי ההוצאה לפועל, המתנהלים בלישכת ההוצאה לפועל בנצרת, שמספרם: 10-01130-10-9 ו- 1000542-11-6.

אין חולק, כי בהחלטת העליון השנייה, נקבעה הלכה ביחס להטלת ההגבלה לעיכוב יציאתו של תושב חוץ מן הארץ לפי סעיף 66א לחוק ההוצאה לפועל, לפיה: "... לשם מימוש תכליתו של סעיף 66א איני סבורה כי יש מקום להבחין בעיניינו בין תושב חוץ לבין תושב ישראלי. משעה שנקבע כי תושב חוץ הוא בעל יכולת לפרוע את חובותיו (כלומר בעל נכסים בישראל), וכי הוא מישתמט מלעשות כן...". ובעניינינו, אין מחלוקת, כי המערער הוכר והוכרז כחייב בעל יכולת לפרוע את חובו בישראל, המישתמט מתשלום חובותיו.

בהקשר זה יפים דבריו של בית המשפט העליון בהחלטתו השנייה, כי: "לכל האמור יש להוסיף את הקביעות הרבות בעיניין היתנהלות המבקש במסגרת הליך ההוצאה לפועל, בגדרה הוא שומר על עמימות ביחס לנכסיו ולא עושה כל מאמץ לפרעון חובו למשיבות. היתנהלות זו של המבקש גם היא מהוה שיקול בדחיית הבקשה. משכך, נראה כי בידי המבקש דרכי פעולה רבות לקדם את ביטול ההגבלות על יציאתו מהארץ, ובראשן שתוף פעולה עם רשם ההוצאה לפועל ומסירת מידע קונקריטי וברור בעיניין נכסיו". לאור האמור, בצדק קבעה כב' הרשמת כפרי, כי הנטל מוטל על המערער להוכיח כי אינו בעל יכולת לפרוע חובו, וכי אינו מישתמט מתשלום חובותיו.

...

בית המשפט העליון ממשיך ומחדד קביעותיו, בזו הלשון: "בענייננו, נקודת המוצא היא כי המבקש הוכרז כבר לפני זמן רב כבעל יכולת המשתמט מחובותיו, וזאת בהתאם לקריטריונים הקבועים בחוק לשם הכרזה כאמור. לכך יש להוסיף כי בהחלטתו השנייה של הרשם צוין עוד כי המבקש פרע חובות אחרים בתקופת שהותו בישראל מאז שחרורו מהמאסר, וגם בכך יש ללמד על כך שהמבקש מחזיק בנכסים בישראל. בנסיבות אלה, ובהתאם לכל האמור לעיל, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת הרשם בעניינו של המבקש. ניכר כי המבקש הוא בעל יכולת לפרוע את חובו בישראל, וכי הותרתו בישראל עשויה להוביל לסילוק החוב על-ידו. משכך, עניינו אכן בא בגדר המקרים המיוחדים שבהם ניתן לעכב יציאתו של חייב תושב חוץ מישראל לפי סעיף 14(א) לחוק, אשר כאמור, מוסדרים באופן מפורש בסעיף 66א לחוק.

לסיכום, מצאתי כי אין מקום להתערב בקביעות כב' הרשמת כפרי בהקשר זה, וביתר שאת, בהחמרת התנאים לביטול ההגבלה, שהם בעצם התנאים שהוטלו בהחלטת ההגבלה הראשונה.

אולם משמצאתי כי טענות אלו נדונו והוכרעו בהליכים הקודמים, הגעתי למסקנה כי אין מקום להידרש אליהן בשנית.

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, דין הערעור להידחות.

בפני ערעור על החלטת כב' רשם ההוצאה לפועל אריאל לנגה, מיום 22 ביולי 2021, במסגרת תיק הוצל"פ מס'- 530553-01-21, לפיה התיר הרשם יציאתו של המערער מן הארץ בכפוף לתנאים שפורטו בהחלטה מושא ערעור דנן.

טענות המערער המערער טען כי כב' הרשם שגה בכך שלא נעתר לבקשתו לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ וקבע כי המערער הוא תושב ישראל שמרכז חייו המשפחתיים נמצא בישראל וזאת בנגוד לקביעת בית המשפט בת"א 55750-05-16 הנ"ל. המערער טען כי אין לו רכוש בישראל, לא במישרין ולא בעקיפין וכי המציא אישורים בעיניין זה לרשם ההוצל"פ. כמו כן, נטען כי ביקוריו הרבים בישראל הם ביקורים קצרים שנועדו לתמוך באחותו החולה שנפטרה, לשמור על קשר עם ילדיו ולצורך מכירת משק שהיה בבעלות משותפת שלו ושל גרושתו.

לגבי טענת המערער להעדר רכוש בישראל, כב' רשם ההוצאה לפועל יש לציין כי הערפל שאפף את שאלת נכסי המערער בהליך ההוצאה לפועל לא התפוגג גם בהליך הנוכחי והדברים אמורים הן בקשר לכספי מכירת המשק בסתריה והן בשאלת זכותם של צדדים שלישיים בכספים אלה.

...

טענות המערער המערער טען כי כב' הרשם שגה בכך שלא נעתר לבקשתו לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ וקבע כי המערער הוא תושב ישראל שמרכז חייו המשפחתיים נמצא בישראל וזאת בניגוד לקביעת בית המשפט בת"א 55750-05-16 הנ"ל. המערער טען כי אין לו רכוש בישראל, לא במישרין ולא בעקיפין וכי המציא אישורים בעניין זה לרשם ההוצל"פ. כמו כן, נטען כי ביקוריו הרבים בישראל הם ביקורים קצרים שנועדו לתמוך באחותו החולה שנפטרה, לשמור על קשר עם ילדיו ולצורך מכירת משק שהיה בבעלות משותפת שלו ושל גרושתו.

בהקשר זה אציין כי לאחר הדיון בבקשת הסעד הזמני מטעם הגיש המערער ביום 30.8.21 בקשה להשלמת טיעון וצירוף מסמכים חדשים, ביניהם דו"ח הנאמן שנזכר לעיל, שלא צורפו להודעת הערעור וגם לא ברור אם הוגשו לרשם בהליך ההוצל"פ. מטעם זה בלבד אין מקום להתיר הגשתן והבקשה נדחית.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

המדובר בעירעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל (כבוד הרשמת דרמוני-יזדי) מיום 16.8.23.

באותה החלטה נקבע צו תשלומים בסך 500 ש"ח עד לחודש דצמבר 2023 ובסך 1,500 ש"ח החל מחודש דצמבר 2023 וכן נקבע כי צו עיכוב היציאה מהארץ שהוצא נגדו יבוטל לצורך נסיעה קונקרטית בהתאם לתנאים שנקבעו בהחלטה קודמת מיום 27.6.23.

סוף דבר, דומני כי בשים לב לכך שעמדת המשיב מתבססת גם על היתייחסות לשכר ברוטו (שאכן אינו הנתון הדומינאנטי לשאלת יכולת התשלומים), לכך שהחלטת כבוד הרשמת יוצאת מנקודת הנחה ששכר הדירה המשולם כיום הוא 5,000 ש"ח (ולא 4,700 ש"ח) כך שהיקף החסכון כתוצאה מהחלפת דירה יהיה משמעותי פחות, ולכך שהחלטת כבוד הרשמת מתבססת גם על אי-היתייחסות (מצד המערער עצמו) לצוו התשלומים שניתן בתיק הקשור, כמו גם בשים לב לגילו של המבקש, נסיבותיו והקף הכנסותיו והוצאותיו יש לקבל את העירעור באופן האמור.

אשר לסוגיית צו עיכוב היציאה מהארץ: מעבר לכך שהתנאים שנקבעו בהחלטה מיום 27.6.23 אינם בלתי סבירים או רחוקים מאוד מהמקובל, ההחלטה הרי קושרת בין הבטוחות שנקבעו לבין העובדה שהמערער לא קידם את בקשתו לצוו תשלומים ולא ניתן לתת משקל מכריע לכך שעמד בצו התשלומים הזמני 10.1.21 בו נקבע סכום נמוך משמעותית.

...

ואולם, בשים לב לנסיבות האישיות, לכך שדמי השכירות עומדים על 4,700 ש"ח לחודש (ולא על 5,000 ש"ח כפי שהניחה כבוד הרשמת) להיקף הסכום שיתפנה (בשים לב לטענות המשיב לגבי דמי השכירות הראויים לדירה קטנה יותר אף אם נקבל לגופן) סבורני כי ניתן היה להטות את כף גם לצד שכנגד.

כאמור, בתיק הנוסף ניתן צו תשלומים של 700 ש"ח. מעבר לשאלת האחידות (בפרט בשים לב לכך שבתיק הנוסף החוב יותר מכפול) סבורני כי גם לגופם של דברים יש לקבוע סכום דומה גם בתיק הנוכחי, ולפיכך יעמוד צו התשלומים החל מחודש דצמבר על 700 ש"ח. אכן משמעות הדבר היא, שהחוב יסולק בתוך כמעט עשרים שנה, ואולם משמעות הצו בתיק הקשור (לגביו המשיב לא הגיש ערעור) היא שהחוב יסולק בתוך כמעט חמישים שנה.

עם זאת, וכפי שניתן לראות, אינני סבור שיש מקום לקבל את בקשת המערער להעמיד את צו התשלומים על כ-300 ש"ח. סבורני, שההחלטה להעמיד את צו התשלומים עד לחודש דצמבר על 500 ש"ח היא סבירה, כי צו התשלומים בתיק הנוסף (700 ש"ח לחודש) סביר אף הוא, וכי גם העמדת הצו בתיק זה על 700 ש"ח תאפשר קיום סביר למערער תוך שהסכום החודשי הוא פרופורציונלי בכל זאת להיקף החוב (ומכל מקום יוזכר, כי גם אם החלטה זו אינה מחייבת את המערער - נורמטיבית או מעשית - להחליף את מקום מגוריו לדירה זולה יותר עדיין אפשרות זאת פתוחה בפניו).

סוף דבר, דומני כי בשים לב לכך שעמדת המשיב מתבססת גם על התייחסות לשכר ברוטו (שאכן אינו הנתון הדומיננטי לשאלת יכולת התשלומים), לכך שהחלטת כבוד הרשמת יוצאת מנקודת הנחה ששכר הדירה המשולם כיום הוא 5,000 ש"ח (ולא 4,700 ש"ח) כך שהיקף החיסכון כתוצאה מהחלפת דירה יהיה משמעותי פחות, ולכך שהחלטת כבוד הרשמת מתבססת גם על אי-התייחסות (מצד המערער עצמו) לצו התשלומים שניתן בתיק הקשור, כמו גם בשים לב לגילו של המבקש, נסיבותיו והיקף הכנסותיו והוצאותיו יש לקבל את הערעור באופן האמור.

אינני סבור אפוא שיש מקום בשלב זה להיעתר לרכיב זה של הערעור.