לפיכך, כך קבע בית משפט קמא, זכאית המשיבה לפצוי מוסכם בגין 159 ימי איחור (9.10.09 עד 17.3.10) ובסך הכל 7,950 דולר ארה"ב, ולכך מצטרפים דמי השכירות בגין 13 חודשים בסכום של 2,600 דולר ארה"ב בתוספת מע"מ.
באשר למחלוקת בין הצדדים בנוגע לתשלום הפרישי הצמדה וריבית, ובשים לב לכך שכב' הרשם קבע, כי המשיבה זכאית לתשלום הקרן בלבד נוכח השהוי בהגשת בקשת הבצוע, החליט בית משפט קמא, שלא היה מקום לשלול מן המשיבה תשלום הפרישי הצמדה וריבית באופן גורף, אלא רק את זכותה לריבית פיגורים.
עוד טוען ב"כ המשיבה, שאין להתערב בפסק דינו של בית משפט השלום, שדן בעירעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל, כך שענייננו בעירעור בגילגול שני, ובמקרה כזה אין ערכאת העירעור מיתערבת אלא אם קיימת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים באותו הליך, ובעניינינו, כך לטעמו של ב"כ המשיבה, בקשת רשות העירעור של המבקש אינה מצביעה על כל שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים.
בבקשת רשות העירעור המונחת בפניי היתייחס לכך ב"כ המבקש בפיסקה 48(ו') + (ז') + (ח') בציינו, כי נוכח הספק שעורר בית משפט קמא בסמכות רשם ההוצאה לפועל לידון בשאלה האם קיימת הפרה היה על בית משפט קמא לקבוע, כי המשיבה אינה זכאית לפתוח בהליכי הוצל"פ כשהצדדים חלוקים בשאלה האמנם הייתה הפרה, ומוסיף ב"כ המבקש, שאם קובע בית משפט קמא שהחלטת כב' הרשם (בשאלה זו) ניתנה בחוסר סמכות, ואינו מבטל את החלטת כב' הרשם, אלא משנה אותה וקובע עובדות חדשות בעיניין מועד הפינוי – היה עליו לידון בסוגיית הפינוי, לשמוע את טענות הצדדים, לאפשר למבקש לחקור את נציג המשיבה ולהכריע לאחר מכן בשאלת מועד הפינוי.
וכמו כן עיינו: ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295, בעמ' 310:
"12. מעבר לנדרש יצוין: בעת האחרונה נחלשה במידת מה ההלכה שהייתה מקובלת עד עתה, ולפיה טענת העדר סמכות עניינית ניתן להעלות בכל שלב של ההליך השפוטי, לרבות לראשונה בערכאת ערעור, וגם אם לא הועלתה על-ידי הצדדים, רשאי בית-המשפט לעוררה ביוזמתו בכל שלב של הדיון (ע"א 827/86 סלמאן נ' מדינת ישראל [4], בעמ' 26; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [34], בעמ' 819). נשמעים עתה קולות שלפיהם ראוי לשקול למנוע העלאת שאלת סמכות עניינית מקום שהתנהל דיון שלם ומפורט בערכאה שיפוטית רגילה, והצד המפסיד מבקש לבטלו תוך היתעלמות מזמן שעבר וממשאבים שהוצאו".
כך גם: רע"א 11183/02 כלפה נ' זהבי, פ"ד נח(3) 49, בעמ' 52-51:
"... אכן, היה מקובל שטענה של חוסר סמכות עניינית היורדת לשורשו של ההליך המשפטי, ניתן להעלותה בכל שלב של הדיון, אולם לאחרונה מתחזקת והולכת בפסיקת בתי-המשפט המגמה שלא להזקק לטענת העדר סמכות עניינית הנטענת באיחור (ראו דברי השופט (כתוארו אז) בע"א 1049/94 דור אנריה (1988) בע"מ נ' חמדן [1]; דברי השופטת פרוקצ'יה בע"א 1662/99 חיים נ' חיים [2])".
ובהמשך, שם:
"השתהותו של המבקש מלהעלות את טענתו נגד סמכותו של בית המשפט המחוזי לידון בתביעה עם פתיחת הדיון, ואף לאחר מכן, חוסמת את טענת העדר הסמכות מחמת המניעות שנוצרה על ידיה".
לעיצומו של עניין, צדק בית משפט קמא במסקנתו, לפיה בהסכמה אליה הגיעו הצדדים בתביעה שהתנהלה בבית משפט השלום בחיפה בעיניין המחסן (ת"א 17261/05), ואשר קיבלה תוקף של פסק דין ביום 4.12.08, נקבע בסעיף 7, שאם יינתן בבית משפט השלום בנהריה, בהליך שהתנהל שם בעיניין המסעדה, פסק דין המחייב את המבקש לפנות את המסעדה, מתחייב המבקש לפנות לאלתר את המחסן מיד עם פינוי המסעדה.
...
הגעתי לכלל מסקנה כי לא זו בלבד שענייננו אינו בגדר אותו מקרה חריג בו מתעוררת שאלה משפטית או עקרונית החורגת מגדר הסכסוך אשר בין הצדדים להליך, ודי בכך כדי לדחות בקשת רשות ערעור בהיותה "גלגול שלישי" של ההליכים, אלא שגם לעיצומו של עניין לא מצאתי שנפל פגם במסקנותיו של בית משפט קמא בהתבסס על המסכת הראייתית והטיעונים השונים שהועלו בפניו, ולפיכך, אני דוחה את בקשת רשות הערעור.
ואולם, בכל הנוגע לסוגית המחאת הזכות, והבקשה שהוגשה לכב' הרשם לשינוי שם הזוכה, סבורני, שלצד החלטתי לפיה אני מורה על דחיית בקשת רשות הערעור, יש להוסיף לפסק דינו של בית משפט קמא את ההוראה הבאה:
על המשיבה ו/או ב"כ המשיבה להמציא את העתק הבקשה לשינוי שם הזוכה לכל הנושים של המשיבה, וכן גם לב"כ המבקש.
באשר להוצאות המשפט: מחד גיסא, נדחית בקשת רשות הערעור, ומאידך גיסא, ניתנת הוראה אופרטיבית, לפיה אין להמשיך בהליכי ההוצאה לפועל בתיק זה עד שתוכרע שאלת המחאת הזכות ו/או הבקשה לשינוי שם הזוכה כמצוין בפיסקה נ"ה דלעיל, ולפיכך, אני קובע שלא יהא צו להוצאות בהליך זה.
הפיקדון, ככל שהופקד, יוחזר על ידי מזכירות בית המשפט לידי ב"כ המבקש, עבור המבקש (ככל שלא הוטל עליו עיקול).