ערעור על החלטת רשם להצטרף כצד להליך תביעת פינוי

בבית המשפט העליון עע"מ 7724/21 לפני: כבוד הרשמת ליאור משאלי שלומאי המערערת: עמותת קול מבשר בהרי ירושלים נ ג ד המשיבים: 1. המינהל לחינוך התיישבותי פנמייתי ועליית הנוער במשרד החינוך 2. קריית חינוך מבשרת ציון בקשת המשיבה 2 לפסיקת הוצאות מיום 15.5.2022; תשובת המערערת לבקשה מיום 24.5.2022 ][]החלטה

בתוך כך, טענה המשיבה 2 כי למערערת אין זכות במקרקעין, כי הגדר הוקמה ללא היתר וכי נגד המערערת עומדת תביעת פינוי שהמשיבה 2 הגישה נגדה.

המערערת הגישה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובו טענה, בין היתר, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר הורה על צירוף המשיבה 2 כצד להליך, וכי מכל מקום היא אינה צד דרוש בעירעור, ויש להורות על מחיקתה כמשיבה לו. טרם שבקשה זו הוכרעה, הגישו המשיבים סיכומי טענות.

בתשובת המערערת נטען כי המשיבה 2 לא תמכה את טענותיה במסמכים כדוגמת הסכם שכר טירחה, וכי ממילא, כאמור, המשיבה 2 אינה צד הדרוש להליך דנן, והצטרפותה להליך אך נועדה להעלות את טענותיה בעיניין הסיכסוך האזרחי ביניהן פעם נוספת.

כידוע, ככלל, על בעל דין הנוקט בהליך משפטי להניח כי הצד שכנגד יידרש לשאת בהוצאות לשם קבלת ייצוג משפטי, וכי ככל שיחליט בעל הדין לחזור בו מן ההליך שנקט, יחויב בהוצאות אלה (ראו: רע"א 2081/08 שאשא נ' א.פ.י.אף יזמות והשקעות (12.11.2008)).

...

בקשה למתן רשות לערער על החלטה מיום 3/4/18, שניתנה על ידי כב' הרשמת הבכירה ליאת דהן חיון (כתוארה אז) בבית משפט השלום בחיפה בתא"מ 49277-12-15 (להלן, בהתאמה, "בית משפט קמא" ו"החלטת בית משפט קמא").

בנוסף לתביעה בבית בבית משפט קמא, התנהלו בין הצדדים ההליכים הנוספים שלהלן: תביעה שקדמה לתביעה בבית משפט קמא - תא"מ 39195-12-14, שהוגשה על ידי אלון שלום נגד חיים אברהם וחב' איילון ושנמחקה על ידי אלון שלום; תביעה קטנה בפני כב' הרשם נדאני בבית המשפט לתביעות קטנות בקריות (להלן "בית המשפט לתביעות קטנות") בת"ק 4124-03-15 אברהם נ' יפה נוף תחבורה תשתיות ובנייה בע"מ , אותה הגיש חיים אברהם נגד חב' יפה נוף ושדנה באחריותה של חב' יפה נוף לתאונה ולנזקיה.

נעיר כבר כאן, כי שלושת הנושאים שנדונו בהחלטה הם הפרכת הטענה לפיה היתקיים מצב בו שני הרמזורים הרלוואנטיים שבצומת הראו ירוק בעת ובעונה אחת; הפרכת הטענה לפיה היתקיים מצב בו מורה אחד הרמזורים ירוק טרם פינוי הצומת מכיוון אחד והפרכת הטענה כי הצומת היה צומת מסוכן במועד הרלוואנטי.

נטען כי לא התמלא "כלל ההדדיות" לפיו, מקום בו הצדדים בהתדיינות השניה אינם זהים, ולא ניתן לראות בצד הזר שהצטרף בהתדיינות השניה משום "חליף" לצד שבהתדיינות הראשונה, לא יחול הכלל של מעשה בית-דין או פלוגתא פסוקה.

נכתב בהחלטתו כי: "לא מצאתי כי לפסק הדין עשויות להיות השלכות משמעותיות על זכויותיהם של בעלי הדין בתביעה שהוגשה לבית משפט השלום, שכן בנסיבות העניין, אם בתביעה המנוהלת בבימ"ש השלום יוגשו ראיות ויוכחו עובדות שלא הוגשו ולא הוכחו במסגרת התביעה הקטנה (כגון הגשת חוות דעת מומחה כטענת המבקשת) ניתן יהיה להתייחס בגמישות מה לטענות בדבר השתק פלוגתא או השתק עילה, זאת לאחר ההבדל הנובע מסיומם של סדרי דין שונים ואף דיני ראיות שונים בשני ההליכים השונים.." אינני סבורה כי הפרשנות הנכונה לדברי כב' השופט שפירא היא שניתן יהיה להגיש אך ורק ראיות להוכיח עובדות חדשות שלא הוכחו.

...

התייחסות להחלטתו של בית משפט קמא ודיון והכרעה לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים והמסמכים שהוצגו לפניי, החלטתי לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור.

קביעה זו של בית משפט קמא לפיה, אין זהות בין הצדדים, מקובלת עלי.

נמצאנו למדים כי שלושה מתוך ארבעת התנאים להשתק פלוגתא מתקיימים: הפלוגתא זהה וכמו כן נמצא בפסיקת בית המשפט קמא ממצא פוזיטיבי חיוני.

דינה של הבקשה למתן רשות ערעור אפוא להידחות.

לפיכך, כך קבע בית משפט קמא, זכאית המשיבה לפצוי מוסכם בגין 159 ימי איחור (9.10.09 עד 17.3.10) ובסך הכל 7,950 דולר ארה"ב, ולכך מצטרפים דמי השכירות בגין 13 חודשים בסכום של 2,600 דולר ארה"ב בתוספת מע"מ. באשר למחלוקת בין הצדדים בנוגע לתשלום הפרישי הצמדה וריבית, ובשים לב לכך שכב' הרשם קבע, כי המשיבה זכאית לתשלום הקרן בלבד נוכח השהוי בהגשת בקשת הבצוע, החליט בית משפט קמא, שלא היה מקום לשלול מן המשיבה תשלום הפרישי הצמדה וריבית באופן גורף, אלא רק את זכותה לריבית פיגורים.

עוד טוען ב"כ המשיבה, שאין להתערב בפסק דינו של בית משפט השלום, שדן בעירעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל, כך שענייננו בעירעור בגילגול שני, ובמקרה כזה אין ערכאת העירעור מיתערבת אלא אם קיימת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים באותו הליך, ובעניינינו, כך לטעמו של ב"כ המשיבה, בקשת רשות העירעור של המבקש אינה מצביעה על כל שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים.

בבקשת רשות העירעור המונחת בפניי היתייחס לכך ב"כ המבקש בפיסקה 48(ו') + (ז') + (ח') בציינו, כי נוכח הספק שעורר בית משפט קמא בסמכות רשם ההוצאה לפועל לידון בשאלה האם קיימת הפרה היה על בית משפט קמא לקבוע, כי המשיבה אינה זכאית לפתוח בהליכי הוצל"פ כשהצדדים חלוקים בשאלה האמנם הייתה הפרה, ומוסיף ב"כ המבקש, שאם קובע בית משפט קמא שהחלטת כב' הרשם (בשאלה זו) ניתנה בחוסר סמכות, ואינו מבטל את החלטת כב' הרשם, אלא משנה אותה וקובע עובדות חדשות בעיניין מועד הפינוי – היה עליו לידון בסוגיית הפינוי, לשמוע את טענות הצדדים, לאפשר למבקש לחקור את נציג המשיבה ולהכריע לאחר מכן בשאלת מועד הפינוי.

וכמו כן עיינו: ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295, בעמ' 310: "12. מעבר לנדרש יצוין: בעת האחרונה נחלשה במידת מה ההלכה שהייתה מקובלת עד עתה, ולפיה טענת העדר סמכות עניינית ניתן להעלות בכל שלב של ההליך השפוטי, לרבות לראשונה בערכאת ערעור, וגם אם לא הועלתה על-ידי הצדדים, רשאי בית-המשפט לעוררה ביוזמתו בכל שלב של הדיון (ע"א 827/86 סלמאן נ' מדינת ישראל [4], בעמ' 26; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [34], בעמ' 819). נשמעים עתה קולות שלפיהם ראוי לשקול למנוע העלאת שאלת סמכות עניינית מקום שהתנהל דיון שלם ומפורט בערכאה שיפוטית רגילה, והצד המפסיד מבקש לבטלו תוך היתעלמות מזמן שעבר וממשאבים שהוצאו". כך גם: רע"א 11183/02 כלפה נ' זהבי, פ"ד נח(3) 49, בעמ' 52-51: "... אכן, היה מקובל שטענה של חוסר סמכות עניינית היורדת לשורשו של ההליך המשפטי, ניתן להעלותה בכל שלב של הדיון, אולם לאחרונה מתחזקת והולכת בפסיקת בתי-המשפט המגמה שלא להזקק לטענת העדר סמכות עניינית הנטענת באיחור (ראו דברי השופט (כתוארו אז) בע"א 1049/94 דור אנריה (1988) בע"מ נ' חמדן [1]; דברי השופטת פרוקצ'יה בע"א 1662/99 חיים נ' חיים [2])". ובהמשך, שם: "השתהותו של המבקש מלהעלות את טענתו נגד סמכותו של בית המשפט המחוזי לידון בתביעה עם פתיחת הדיון, ואף לאחר מכן, חוסמת את טענת העדר הסמכות מחמת המניעות שנוצרה על ידיה". לעיצומו של עניין, צדק בית משפט קמא במסקנתו, לפיה בהסכמה אליה הגיעו הצדדים בתביעה שהתנהלה בבית משפט השלום בחיפה בעיניין המחסן (ת"א 17261/05), ואשר קיבלה תוקף של פסק דין ביום 4.12.08, נקבע בסעיף 7, שאם יינתן בבית משפט השלום בנהריה, בהליך שהתנהל שם בעיניין המסעדה, פסק דין המחייב את המבקש לפנות את המסעדה, מתחייב המבקש לפנות לאלתר את המחסן מיד עם פינוי המסעדה.

...

הגעתי לכלל מסקנה כי לא זו בלבד שענייננו אינו בגדר אותו מקרה חריג בו מתעוררת שאלה משפטית או עקרונית החורגת מגדר הסכסוך אשר בין הצדדים להליך, ודי בכך כדי לדחות בקשת רשות ערעור בהיותה "גלגול שלישי" של ההליכים, אלא שגם לעיצומו של עניין לא מצאתי שנפל פגם במסקנותיו של בית משפט קמא בהתבסס על המסכת הראייתית והטיעונים השונים שהועלו בפניו, ולפיכך, אני דוחה את בקשת רשות הערעור.

ואולם, בכל הנוגע לסוגית המחאת הזכות, והבקשה שהוגשה לכב' הרשם לשינוי שם הזוכה, סבורני, שלצד החלטתי לפיה אני מורה על דחיית בקשת רשות הערעור, יש להוסיף לפסק דינו של בית משפט קמא את ההוראה הבאה: על המשיבה ו/או ב"כ המשיבה להמציא את העתק הבקשה לשינוי שם הזוכה לכל הנושים של המשיבה, וכן גם לב"כ המבקש.

באשר להוצאות המשפט: מחד גיסא, נדחית בקשת רשות הערעור, ומאידך גיסא, ניתנת הוראה אופרטיבית, לפיה אין להמשיך בהליכי ההוצאה לפועל בתיק זה עד שתוכרע שאלת המחאת הזכות ו/או הבקשה לשינוי שם הזוכה כמצוין בפיסקה נ"ה דלעיל, ולפיכך, אני קובע שלא יהא צו להוצאות בהליך זה. הפיקדון, ככל שהופקד, יוחזר על ידי מזכירות בית המשפט לידי ב"כ המבקש, עבור המבקש (ככל שלא הוטל עליו עיקול).

בעקבות זאת, הגישו המבקשים תביעה לבית משפט השלום בחיפה לביטולם של הסכמי הפשרה, ובצידה בקשה לעיכוב ביצועם של הליכי הפינוי.

הכונס הרישמי הצטרף לטענותיהם של המנהל המיוחד והבנק.

הכונס הרישמי הוסיף וציין, כי לשיטתו הדרך הנכונה להשגה על החלטתו של בית המשפט המחוזי היא באמצעות הגשתה של בקשת רשות ערעור, בהיתחשב בכך שהחלטתו של בית המשפט המחוזי היא החלטה טפלה להחלטה העיקרית שניתנה כבר ביום 12.8.2020.

אכן, כאשר מדובר בבקשה הנסבה על פסק דין המורה על מימוש נכס מקרקעין המשמש כדירת מגורים ועל פינויו של בעל הדין המתגורר בה, הנטייה תהיה לאפשר את העיכוב משיקולים של מאזן הנוחות.

בהקשר זה ייחסתי משקל משמעותי לעובדה שבין הצדדים התנהלו הליכים רבים שבמסגרתם ניתנו מספר החלטות המורות על פינויו של המבקש 1 מהנכס, אשר הפכו חלוטות ולמעשה הפינוי מתחייב מהן.

כפי שצוין, במסגרת ההליכים שכבר התנהלו בין הצדדים ניתנו למבקשים הזדמנויות רבות למנוע את הפינוי או לחלופין להתארגן למציאת דיור חלוף למבקש 1, אלא שהם לא עשו כן עד כה. מנגד, עומדים האינטרסים הלגיטימיים של הנושה המובטח כמו גם של יתר נושי החייב (ראו: ע"א 2526/10 זילברמן נ' עו"ד שפלר ישראל בתפקידו כמנהל מיוחד, פסקה 34 (12.4.2010)) אשר מקבלים משנה תוקף בנסיבות שבהן הליכי מימוש הנכס מתעכבים זה זמן רב. לבסוף יש לציין, בהיתחשב גם בכך שהמבקש 1 מתגורר בשכירות בנכס, כי אף אם ערעורם של המבקשים יתקבל – ומבלי שאני נידרשת לשאלת סכויי העירעור – ניתן יהיה לפצותם בכסף על הנזק שייגרם להם.

כמו כן אני מורה כי הרשמים יבחנו האם אכן יש צורך בשלב זה בניהול ההליך תוך חיסיון פרטי הצדדים, כפי שנעשה בבית המשפט המחוזי, ועל כן נעשה כך בעת פתיחתו של התיק במזכירות.

...

לפנים משורת הדין, ועל מנת לאפשר למבקש 1 זמן התארגנות אחרון נוסף, אני מורה כי פינויו מהנכס לא יבוצע לפני יום 10.12.2020.

כמו כן אני מורה כי הרשמים יבחנו האם אכן יש צורך בשלב זה בניהול ההליך תוך חיסיון פרטי הצדדים, כפי שנעשה בבית המשפט המחוזי, ועל כן נעשה כך בעת פתיחתו של התיק במזכירות.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

הגשת התביעה רק לאחר פתיחה בהליכי הוצאה לפועל מעידה על כך שמטרת התביעה הנה סיכול הליך הפינוי לאחר שתמו כל הליכי העירעור על פסק הפינוי.

דבריו של חכם בהקשר זה מצטרפים לדברים התמוהים שאמר ביחס להסכם משנת 2008.

חרף העובדה כי מדובר בהרחבת חזית אסורה וכי מדובר בטענה לגבי סעד שלא נתבקש מלכתחילה בכתב התביעה, הרי מדובר למעשה בעירעור על החלטת בית המשפט המחוזי אשר הורה על הפינוי.

חרף אי הזהות בין בעלי הדין המתדיינים בשני ההליכים מיתקיים השתק פלוגתא בין התובעת לנתבעים בסוגיות שהוכרעו בהליך הפינוי הן לעניין הדיירות המוגנת והן לעניין זיהויו של הנכס (ע"א 258/88 פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין פ"ד מד(2) 576; ע"א 1041/97 אבי סררו נ' נעלי תורמס בע"מ (פורסם בנבו, 24.02.00); ע"א 2590/90 ניסים נ' ****י פ"ד מח(3) 846).

זאת ועוד, חרף העובדה שהצדדים הגיעו להסדר במסגרת הבקשה לסעד זמני לפיו הפינוי יעוכב כפוף לתשלום דמי שכירות ראליים, אשר ייקבעו על ידי שמאי שמונה מטעם בית המשפט, הרי בסופו של דבר התובעת ומי שמחזיק בנכס לא עמדו בהתחייבותם זו אשר קיבלה תוקף של החלטה, ולא שילמו את דמי השכירות שנקבעו בסך של 4,100 ₪ + מע"מ לחודש החל מחודש אפריל 2019.

...

סוף דבר בנסיבות אלה, אני קובע כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי הינה בעלת זכויות בנכס או כי היא זכאית לזכויות כלשהן בו. בנוסף, התובעת לא הוכיחה כי היא לא ידעה על ההליכים המשפטיים הקודמים או על ההסכם משנת 2008 וכי היא הודרה מהם.

מכל אלו, אני מורה על דחיית התביעה לפסק דין הצהרתי וכפועל יוצא הנני דוחה את התביעה למתן צו מניעה קבוע.

התובעת תשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 35,000 ₪.