ערעור על החלטת רשם הוצל"פ בדבר סמכות לדון בטענת פרעון

חרף זאת, "מטעמי זהירות בלבד", פורטו טענות המבקש בדבר פירעון ההלוואה, תוך צירוף אסמכתות (תגובת המבקש בהליך ההוצאה לפועל – נספחים 31, 33 לתגובה לתובענה), כך: "המשיב (המבקש כאן – א' י') יחזור וידגיש כי אין בסמכותה של רשמת ההוצאה לפועל הנכבדה להכריע בטענות המשיב, במיוחד לאור העולה מטענות המשיב (וליתר דיוק טענותיו של בנו דודי) ולאור טענות המבקשת (המשיבה כאן – א' י'), שכן די בקריאתן בכדי להבין שאין מדובר במשכנתא 'קלסית' שניתנה ולא ניפרעה אלא מדובר בסכסכוך עסקי בין דודי למבקשת אשר צריך להתברר בהליך בוררות ולאור סרובה של המבקשת אשר מתנערת מסיכומיה עם דודי יתברר כפי הנראה בבית המשפט, ובדגש על התעוד הרב ועל הצורך לנהל חקירות של עדים רבים... בסופו של יום בכדי להכריע בטענה האם המשכנתא ניפרעה או לא יש להכריע במחלוקות בין דודי למבקשת ולרשמת ההוצאה לפועל הנכבדה אין את הסמכות לכך... אשר על כן, מבוקש בזאת לדחות על הסף את הבקשה לבצוע משכנתא... מעבר לכך ראוי כי ההליך שלפנינו ידון בפני הפורום המתאים והמוסמך לכך... ולא בפני רשמת ההוצאה לפועל הנכבדה". טענת המבקש בדבר העידר סמכות לישכת ההוצאה לפועל לידון בטענת "פרעתי" בנסיבות העניין, לנוכח מורכבות המחלוקת כביכול – נדחתה.

המבקש, מטעמיו, בחר שלא לערער על החלטה זו. המבקש לא הציג אסמכתה בתימוכין בטענתו כי סמכות רשם ההוצאה לפועל משתרעת אך על טענות "קלסיות", כלשונו, לפירעון חוב, בשונה מסכסוכים מורכבים וסבוכים.

...

דין טענה זו להידחות.

סיכומו של הקשר זה, נדחות טענות בדבר הטעיית המשיבה את המבקש או הפרתה חובות גילוי שהיו מוטלות עליה מכוח חוק הערבות או חוק ההלוואות.

סוף דבר ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש שיהא בו כדי לשנות ממסקנתי ולאור כל המקובץ, התובענה נדחית.

בפסק דינו פירט בית המשפט העליון מה טענה החייבת בבקשת רשות העירעור: "... מכאן הבקשה שלפניי בה נטען כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי סטה ללא הצדק מקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום ואף מההחלטה מיום 25.1.2018 שבה הגדיר רשם ההוצאה לפועל עצמו את גבולות סמכותו לידון ולהכריע במחלוקות בין הצדדים. נטען כי נסיבות חתימת השיק הראשון לא נדונו בהחלטה בטענת פרעתי ולא ניתן היה לקבוע כי בעיניין זה זכתה המבקשת ליומה בבית המשפט. המבקשת מוסיפה ומשיגה על קביעותיו של בית המשפט המחוזי שלפיהן גירסתה בקשר לרקע למשיכתה שיק על ידה לא הוכחה וטענות כי אלו לא מבוססות כנדרש על התשתית הראייתית בתיק.." בית המשפט העליון בהחלטתו קובע כי דין בקת רשות העירעור להדחות, שכן אין מדובר במקרה חריג המעורר שאלה משפטית שחשיבותה הציבורית חורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת.

בבקשת ההיתנגדות מלינה החייבת על כך ש: "...התנהלו בין הצדדים הליכים משפטיים שונים, בהוצל"פ ובבימ"ש, אשר בכל הליך נדונו רק חלק מטענות המבקשת במנותק מהחלק הנוסף (בעקבות החלטות הגורם שדן כי אין הדבר בסמכותו), ולמעשה מעולם לא היתקיים הליך משפטי בו נדונו והוכרעו כלל טענות המבקשת כמיקשה אחת והכל כפי שיפורט להלן..". כן טענה כי: "....למעשה קיים כשל מערכתי של המערכת לבחון כלל טענות החייבת כמיקשה אחת והחייבת עומדת על זכותה להשמיע את היתנגדותה...". בעיניין זה אציין כי צודק הזוכה בטענותיו שנטענו במסגרת התשובה לתגובה לבקשה שלפני, כי על פי פסיקת בית המשפט העליון, כל טענת פרעון שהתגבשה לפני מועד מסירת האזהרה יכולה לשמש כעילה להתנגדות שמתבררת בבית המשפט, מנגד כל טענת פרעון שנולדה לאחר המצאת האזהרה היא טענה שרשם ההוצל"פ מוסמך לידון בה בגדר טענת פרעתי.

גם טענות החייבת המופיעות בהתנגדות שלפני לגבי הפחתת החוב בהוצל"פ (ראה הטענות בסעיף 43 להתנגדות), נדונו על ידי רשם ההוצאה לפועל, כאשר בר"ע על ההחלטה נדחתה על ידי כבוד השופט יריב בבית משפט השלום בתל-אביב (ראה פירוט ההחלטות לעיל).

...

הצדדים חלוקים באשר לדין ודברים שהתקיים ביניהם טרם מסירת השיק לזוכה, כאשר בקצירת האומר יאמר כי הזוכה טוען שהשיק היה שיק לפירעון ואילו החייבת טוענת כי השיק הינו לביטחון, עבור ייצוג עתידי, כאשר בסופו של דבר ייצוג הזוכה את גב' ענבל אור הופסק.

בהתנגדות שלפני טוענת החייבת כי "השיק ניתן כשיק בטחון עבור פעולות עתידיות שהמשיב הבטיח לבצע עבור ביתה ענבל תוך שבמועד מסירתו הסתיר המשיב מהמבקשת כי הוא למעשה חדל מלייצג את ביתה...מעולם לא דובר עם המבקשת כי מדובר בשיק בגין חובות עבר לכאורה..."; "..עם פתיחת התיק בחודש ספטמבר 2016 לא הומצאה לה אזהרה כדין.."; "...החתמתה על 'הסדר חוב' לכאורה (בפועל חתמה על עמוד בודד) הושגה בתחבולה.."; "...עסקינן בתיק הוצל"פ לביצוע שטר שהושג בתרמית..."; "המבקשת תטען כי חשבון תיק ההוצל"פ הקיים אינו משקף את התשלומים ששילמה החייבת לזוכה וכי לפחות שני תשלומים שהועברו לו.... לא עודכנו על ידי הזוכה..." (ראו סעיפים 44 – 57 להתנגדות, תחת הכותרת "לסיכום").

לקראת סיום החלטתי אציין כי אין ולא הייתה כל חובה על הזוכה לצרף תצהיר לבקשה שכן מדובר בטענות משפטיות.

לסיכום ההתנגדות נדחית הן מהטעם של מעשה בית דין מסוג השתק עילה והשתק פלוגתא והן מהטעם שכלל לא ניתן היה להגיש התנגדות במקרה דנן.

בנסיבות האמורות צדקה כב' רשמת ההוצל"פ בקובעה, כי הסמכות העניינית לידון בטענות המשיבים נתונה לה. דיון והכרעה בבר"ע 87/72, אלבוים נ' פרץ אפשטיין, פד"י כו(2)145, 148, נאמר: "מטעם זה מעדיפים אנו לקבוע, כי ראש ההוצאה-לפועל רשאי להזקק לטענת פירעון, אם טוען החייב שפרע אחר שהומצאה לו בקשת הנושה לבצוע השטר". דברים אלו מהוים הלכה פסוקה עד היום.

כן ראה ת"א(שלום-ת"א)12296-07-17, שלם פיתרונות אריזה בע"מ נ' סחר מרון בע"מ, ניתן ביום 5.12.18, בסעיף 22 לפסה"ד. עתה נוכל לפנות למקרה דנן, כאשר השאלה העומדת ביסודה של בקשת רשות העירעור על ההחלטה היא, והנתונה עתה להכרעה, האם היתה לכב' רשמת ההוצל"פ הסמכות העניינית לידון בבקשת המשיבים? לצורך הכרעה בשאלה זו יש להכריע בשאלה, האם ניתן לראות את התשלום שביסוד הבקשה על דרך טענת פרעתי, אשר הגישו המשיבים בתיק ההוצל"פ, ככזה שבוצע לאחר מסירת האזהרה למשיבים, וממילא מצויה בסמכות רשם ההוצל"פ. בסעיף 7(ג1) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן – חוק ההוצל"פ) נקבע: "הגיש החייב בקשה בתיק הוצאה לפועל שניפתח נגדו, יראו אותו כמי שהומצאה לו האזהרה בהמצאה מלאה ביום הגשת הבקשה האמורה, אלא אם כן הורה רשם ההוצאה לפועל אחרת". אין חולק, כי ביצוע התשלום נעשה באותו יום עצמו בו הוגשה בקשת המשיבים על דרך טענת פרעתי.

...

סבורני, כי אין מדובר בחלוקת סמכות מהותית.

בקשת רשות הערעור נדחית, איפוא, והמבקשת תשא בשכ"ט ב"כ המשיבים בסך 10,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ההליך והעובדות הרלוואנטיות לפני ערעור על החלטת רשם ההוצל"פ (כב' הרשם עמית גולן) מיום 13.6.23 בתיק הוצל"פ 505984-05-23 אשר דחתה בקשה בטענת "פרעתי" שהגיש המערער (נספח 1 להודעת העירעור).

בהתייחס לטענת המערער כי הרשם נעדר סמכות לידון בפרשנות הסכם הפשרה, טענו המשיבים כי המערער לא הגיש תובענה לבית המשפט והדבר אומר דרשני.

ב"כ המערער טען בדיון כי המערער שכר את שירותיה של עו"ד סטולרו העוסקת במיסוי מקרקעין ואף הגיש תביעה לפירוק שתוף לצורך השגת המימון הנידרש לפרעון החובות (נשוא התמורה המקורית).

ולבסוף, בהתייחס לאי קיום הדיון בבקשה בטענת "פרעתי", לא נותר לי אלא להפנות את המערער לתקנה 27א לתקנות ההוצאה לפועל, הקובעת כדלהלן: "הגשת בקשה לפי סעיפים 19, 25, 48 או 58 לחוק, ודיון בה יהיו בדרך הקבועה בתקנות 50, 51, 52 ו-55 לתקנות סדר הדין, בשינויים המחויבים, ואולם רשם ההוצאה לפועל רשאי לסטות מסדרי הדין האמורים אם מצא כי הדבר יועיל להכרעה צודקת ויעילה בהליך, וכן רשאי הוא לדחות את הבקשה בלי שקיים דיון." אודה כי אני סבור שדרך המלך בבקשות מסוג זה היא לקיים דיון פרונטאלי והכרעה על יסוד הכתובים אמורה להיות חריג.

יפים לעניין זה דברי כב' השופט זילברטל ברע"א 7750/16 צרפתי נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ (‏5.3.2017), בזו הלשון: "רשם הוצאה לפועל רשאי לידון בבקשה במעמד הצדדים או בהיעדרם, והכל לפי שיקול דעתו בנסיבות העניין, ובכפוף להלכות שעניינם קיום דיון בעל-פה בבקשות בכתב מקום בו קיימת מחלוקת עובדתית (ראו: תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 שתקנה 27א לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979 מפנה לפרק בו היא כלולה; דוד בר-אופיר הוצאה לפועל: הליכים והלכות 266 (מהדורה שביעית 2015)). לפיכך, כאשר המבקש, שעליו הנטל להוכיח פרעון החוב, לא כלל בתצהירו עובדות שעשויות לבסס את טענתו, אין לכאורה חובה לקיים דיון בתקווה שאת שהחסיר יוכל להשלים באמצעות חקירת הצד שכנגד." משכך, אסתפק בעיניין זה בהערה המצוינת לעיל.

...

מכל מקום, ככל שנדרש המערער לטענה זו, ברי כי היה עליו ליזום הליך משפטי לצורך כך וכאמור סבורני כי אין בטענה אף לא הצדקה לעיכוב הליכי ההוצל"פ ע"י הרשם.

ולבסוף, בהתייחס לאי קיום הדיון בבקשה בטענת "פרעתי", לא נותר לי אלא להפנות את המערער לתקנה 27א לתקנות ההוצאה לפועל, הקובעת כדלהלן: "הגשת בקשה לפי סעיפים 19, 25, 48 או 58 לחוק, ודיון בה יהיו בדרך הקבועה בתקנות 50, 51, 52 ו-55 לתקנות סדר הדין, בשינויים המחויבים, ואולם רשם ההוצאה לפועל רשאי לסטות מסדרי הדין האמורים אם מצא כי הדבר יועיל להכרעה צודקת ויעילה בהליך, וכן רשאי הוא לדחות את הבקשה בלי שקיים דיון." אודה כי אני סבור שדרך המלך בבקשות מסוג זה היא לקיים דיון פרונטלי והכרעה על יסוד הכתובים אמורה להיות חריג.

סיכום מכל הטעמים האמורים, הערעור נדחה.

ההליכים והעובדות הרלוואנטיות לפני בקשת רשות ערעור על החלטות רשמת הוצל"פ יעל קינן מרקוביץ מיום 6.8.23 ומיום 8.8.23 בתיק הוצל"פ 539262-06-23 אשר דחתה את עתירת המבקשים לקביעת צו תשלומים שיעמוד ע"ס של 5,350 ₪ לחודש לכל אחד מהם (ההחלטות צורפו כנספח 2 ו-3 לבר"ע).

לטענת המשיבים, גם אם תקופת התשלומים תוארך ל- 7 שנים, הרי שצו התשלומים לא צריך להיות 10,500 ₪ לחודש לכל אחד מהמבקשים כי אם יש להוסיף לו סך של 4,000 ₪ בגין דמי שכירות אותם המבקשים הפסיקו לשלם מיום 1.6.23 בנגוד לקבוע בפס"ד. יוער כי בדיון התברר שבקשה להגדלת הקרן תלויה ועומדת בתיק ההוצל"פ. המשיבים הדגישו כי אין כל עילה להתערבות בהחלטת הרשמת בייחוד עת עסקינן בפס"ד שנתן תוקף להסכם פשרה.

בדברי ההסבר להצעת החוק הנ"ל, ה"ח 1027, עמ' 793-792 צוין כדלקמן: "סעיף 7א(א) לחוק ההוצאה לפועל עוסק בבקשת חייב לצוו תשלומים... לפי הדין הקיים, עשויה הגשת בקשה כזו להוביל לכך שרשם ההוצאה לפועל ייתן לחייב צו תשלומים או יכריז עליו כעל חייב מוגבל באמצעים. כאמור, החוק המוצע משנה מצב זה, בקובעו כי יראו בהודעת חייב על כך שהוא שאינו יכול לפרוע את חובו בתקופות ובשיעורים שנקבעו בחוק ההוצאה לפועל, כבקשה לצוו לפתיחת הליכים לפי החוק המוצע, וזאת בתנאי שחובו אינו עולה על 150,000 שקלים חדשים...אם סך חובותיו של החייב שהגיש הודעה כאמור עולה על 150,000 שקלים חדשים, מוצע שלשכת ההוצאה לפועל תימסור לו מידע בדבר האפשרות להגיש בקשה לצוו לפתיחת הליכים לפי פרק ב' לחלק ג' לחוק המוצע". בדברי ההסבר להצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 58) (חייב המשלם לפי הוראה לתשלום בשיעורים), התשע"ח-2018, ה"ח 1208, בעמ' 728 הוסבר על מנגנון פריסת התשלומים בחוק בזו הלשון: "במערכת ההוצאה לפועל קיימים חייבים אשר אינם יכולים לשלם את מלוא חובם באופן מיידי. בעבור חייבים אלה נקבע בחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז-1967 (להלן – החוק), אפיק תשלום בשיעורים, המאפשר לחייבים העומדים בתנאי החוק לשלם את חובם בתשלומים. פריסת החוב לתשלומים מאפשרת לזוכה להפרע מהכנסותיו העתידיות של החייב, ולחייב, לפרוע את חובו בהתאם ליכולתו הכלכלית. מכיוון שחייבים רבים אינם מסוגלים לפרוע את מלוא חובם באופן מיידי, ואין בבעלותם נכסים אשר יכולים לשמש לפרעון החוב, פריסת החוב לתשלומים מהוה כלי מרכזי להחזר החובות בהוצאה לפועל." (ההדגשה שלי – א.ש) בדברי ההסבר לתיקון 68 לחוק במסגרתו תוקן סעיף 7א1 והורחבו סמכויות הרשם (הצעת חוק ההוצאה לפועל (נגיף הקורונה החדש - תיקון מס 67 והוראת שעה) התש"ף-2020, ה"ח 1348, עמ' 605) נאמר: "עם חקיקת חוק חידלות פרעון הושלם הליך הביטול של מוסד 'חייב מוגבל באמצעים', וזאת כדי שמי שאינו יכול לשלם את חובו בתקופות הקבועות בחוק ההוצאה לפועל, לא יימצא במשך שנים רבות בהליכי הוצאה לפועל שלא יביאו לגביית החוב, אלא ימצה את יכולת התשלום שלו בהליך חידלות פרעון שבסופו יקבל הפטר מחובותיו. סעיף 69י1 לחוק קבע כי ממועד כניסת חוק חידלות פרעון לתוקף לא יהיה ניתן להכריז על חייב כחייב מוגבל באמצעים .במסגרת חקיקת חוק חידלות פרעון נוספו לחוק סעיפים 7א1 ו- 7א2 אשר קובעים את התקופות לתשלום חוב בהוצאה לפועל וכן את התוצאה במקרה שחייב מודיע שאינו יכול לשלם את חובו לפי תקופות אלה." אם כן, תכליתם של התיקונים הנ"ל היתה לבטל את מוסד "חייב מוגבל באמצעים" שנהג שנים רבות קודם לכן, ולא קידם בהכרח פירעון חובות ולהפנות חייבים שאינם יכולים לפרוע את חובם בתקופות סבירות כפי המנוי בחוק, להליכי חידלות פרעון.

...

בנסיבות האמורות לפיהן, בהינתן הסכום הנוסף מידי חודש לחוב (דמי השכירות הפסוקים), החוב בתיק ההוצל"פ אינו צפוי להפרע בתקופה של 7 שנים ובהינתן קיומו של נכס מקרקעין, נחזה לכאורה כי יש לדחות את עתירת המבקשים.

במקרה שלפני, סבורני שיש לבחון את אופן מימוש הנכס במקביל לקביעת צו התשלומים הסופי, ועל כן, אני מורה לזמן את המבקשים לחקירת יכולת פרונטלית, אז תיבחן הצעתם לתשלום חודשי של 6,000 ₪ לכל אחד (כפי שהוסכם על ידם בדיון לפני), תוך בחינת מועד הפרעון הכולל של החוב שנוספים לו חיובי שכירות חודשיים.

סיכום מכל הטעמים האמורים, הערעור מתקבל במובן זה שהתיק יוחזר לרשמת לשם זימון החייבים לחקירת יכולת.