לפני בקשת רשות ערעור על החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל גב' מירי ברטהולץ, שניתנה ביום 16.3.20, במסגרת תיק הוצאה לפועל מספר 501974-05-17 ואשר לפיה נדחתה בקשת המבקשת, הזוכה בתיק ההוצאה לפועל, לזמן לחקירה את המשיב 2, בנק מרכנתיל דיסקונט (להלן: "הבנק") שהנו צד ג' אצלו הוטל עיקול על נכסי וכספי המשיבה 1, החייבת בתיק (להלן: "החייבת").
הסמכות המוקנית לרשם הוצאה לפועל לפי סעיף 48 היא סמכות שיפוטית לכל דבר ועניין, ולצורך הפעלתה על רשם ההוצאה לפועל לנהוג כפי שנוהג בית המשפט: עליו לקבל בקשה שהיא מעין כתב תביעה, ובה דרישה לחיוב הצד השלישי בחוב הפסוק או בחלקו, כאשר דינו של זוכה בהקשר זה כדין תובע, אשר עליו להוכיח את תביעתו ולהציג ראיות אשר מקימות לו זכות לקבלת הכספים.
אם יש בידי הזוכה את המידע האמור, אין כל צורך בזימון צד ג' לחקירה, וניתן להגיש מיד בקשה לחיובו בחוב הפסוק לפי סע' 48, שאז ניתן לקבוע דיון במעמד הצדדים, לחקור את הזוכה ביחס למידע שברשותו, לחקור את צד ג' ביחס לראיות שבידיו, לבחון את שאלת ההצדק הסביר, ובסיום ההליך תוכרע השאלה – האם אמנם צד ג' מחזיק כספים שלא העבירם לתיק ההוצל"פ.
המבקשת כאן מבססת את בקשתה לחקירת צד ג' ואת בקשת רשות העירעור על טענות שונות הנוגעות להתנהלות הבנק לאחר קבלת צו העיקול, ואגב הבקשה לזימון הבנק לחקירה היא מעלה טענות לחיובו בחוב הפסוק.
...
נוכח נימוקים אלה, הנוגעים בעיקר ליחסים בין הלקוח לבנק ולמהות הזכות החוזית לקבלת אשראי בנקאי קבע ביהמ"ש כי אין לעשות הבחנה בין עיקול זמני המוטל ע"י ביהמ"ש ובין עיקול שהוטל בלשכת ההוצאה לפעול לגביית חוב פסוק, ובלשונו של ביהמ"ש "מכלול הטעמים המפורטים לעיל שולל בעיני את האפשרות להטלת עיקול על הזכות לקבלת אשראי לפי הסכם מסגרת שבין הבנק ללקוחו, וזאת בין אם מדובר בעיקול זמני המוטל מתוקף תקנות סדר הדין האזרחי בהליך תלוי ועומד, ובין אם מדובר בעיקול לגביית חוב פסוק בהליכי הוצאה לפועל או בהליכי גבייה על-פי פקודת המיסים (גביה)....כפי שצוין לעיל, אין מקום להטלת עיקול כזה גם באותם המקרים שבהם קיים חוב פסוק או חוב בר-גבייה וזאת מן הטעמים שפורטו, אך מסקנה זו יפה על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בעיקול זמני..." (עמ' 25 לפסה"ד).
ביהמ"ש היה ער לכך שהמשמעות של קביעה זו היא מתן אפשרות ללקוח לנהל פעילות עניפה 'חסינה' בפני עיקולים, בגבול מסגרת האשראי ולקושי בעיקר בעיקולים בלשכת ההוצאה לפועל, עם זאת ציין כי הוא נוטה לדעה כי "גם כאשר מוטל עיקול על-פי חוק ההוצאה לפועל יש להותיר בידי הבנק את ההחלטה האם לפעול לצמצום או לביטול מסגרת האשראי בעקבות הטלת אותו עיקול וזאת מתוקף הזכות הנתונה לו לעשות כן על-פי תנאי הסכם המסגרת והסכם התנאים הכלליים ....יחד עם זאת, וככל שלדעת מי מהנושים התנהלותו של תאגיד בנקאי יש בה כדי לאפשר לחייב העדפת נושים פסולה כמשמעות הדבר בדיני חדלות פירעון, כי אז פתוחה בפניו הדרך לנקוט בהליכים מתאימים הקבועים בדין בהקשר זה".
יישום דברים אלה על ענייננו מוביל לכאורה למסקנה כי לא נפל רבב בהתנהלותו של הבנק כאן בכל הנוגע לכיבוד החיובים של החייבת בתקופת העיקול; הוא לא היה מחויב לפי הדין בביטול מסגרת האשראי ואין בפרעון שיקים המשוכים על חשבון החייבת, בגבולות מסגרת האשראי, כדי ללמד בהכרח על התנהלות לא תקינה.
לאור כל האמור, אני מורה על דחיית בקשת רשות הערעור.
