ערעור על החלטת רשם האגודות השיתופיות בדבר אי הכללת חברה בפנקס חברים

לפניי ערעור על החלטת עוזר רשם האגודות השיתופיות (מר ז' יהב), מיום 27.10.19, בגדריו נדחתה על הסף בקשת המערערים לתיקון פנקס החברים של המשיב (להלן – "הקבוץ"), כך שהם ירשמו בו כחברי הקבוץ.

אין כל עילה להתערב בהחלטת עוזר הרשם, בה נדחו טענות המערערים בדבר חברות בקבוץ" (שם, פסקה 25).

חלפו להם כשמונה חודשים מיום שניתנה החלטת בית המשפט העליון, והמערערים הגישו, באמצעות באת כוחם, את בקשתם הנוכחית לרשם, אשר הוכתרה בכותרת "תביעה להכרה בחברות". בבקשה זו שוב עתרו המערערים לכך שהרשם יורה על תיקון פנקס החברים בקבוץ, כך שהם ירשמו בו כחברי קבוץ.

המבחן להגדרת המונח "עילת תביעה" בהקשרו של הכלל בדבר השתק עילה, הוא מבחן רחב, אשר מביא בחשבון את השאלה האם יכול וצריך היה בעל הדין לרכז בהליך הראשון את כל טענותיו, כולל הטענות שהוא מבקש לטעון במסגרת ההליך השני (ע"א 9656/08 מדינת ישראל נ' סעידי (15.12.11); ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון פ"ד נז (5) 166, 183 (2003); א' גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהדורה 12) (2015) עמ' 200-199).

בהחלטת כב' השופט פוגלמן בבקשת הרשות לערער שהגישו המערערים נקבע כי טענת המערער בדבר אפלייתו על רקע מוגבלותו עלתה לראשונה במסגרת הבקשה, ומכאן שהיא מטבע הדברים לא נדונה בהליך העירעור.

...

יוצא אם כן, שבכל הנוגע למערערת המצב פשוט וברור – השתק העילה מונע ממנה לטעון טענות שהיא טענה בפועל בהליך הקודם, ואין שום שיקול של צדק היכול להצדיק סטייה ממסקנה זו. ב"כ המערערים טוענת כי אף אם נטענו על ידי המערערת אותן טענות בהליך הקודם, הרי שאין בכך כדי לחסום אותה מלטעון אותן שוב בהליך הנוכחי, כיוון שהן לא זכו להתייחסות לגוף העניין בהליך הראשון.

ובכל זאת, סבורני כי בעניינו של המערער מתקיימים טעמים המצדיקים לסטות מהכלל של השתק עילה.

ודוקו, בסופו של דבר טענה זו לא נבחנה עד כה לגופה, אמנם בשל מחדלו של המערער, ודומה כי מפאת חשיבותה יש לדון בה. בשולי הדברים יצוין, כי המערערים טענו בחצי פה (סעיפים 1.8 ו- 4.23 להודעת הערעור), כי עוזר הרשם נעתר לבקשת הקיבוץ לדחות את תביעתם מחמת מעשה בית דין, מבלי שניתנה להם הזדמנות להגיב לכך.

] בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופט ד' מינץ), אשר דחה ערעור מנהלי שהגיש המבקש נגד החלטת רשם האגודות השיתופיות (להלן: הרשם) שלא להורות על תיקון פנקס חברי המשיבה כך שהמבקש ייכלל כחבר בה. המשיבה, תאשור מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, היא אגודה שיתופית.

במסגרת הליך הבוררות, לאחר שהועלתה שאלת סמכותו של הבורר לידון במקרה, ציין הבורר כי על פניו נראה שהמבקש אושר על ידי מוסדות המשיבה כחבר אגודה, אולם אין בדבריו כדי לפגוע בזכות המשיבה לטעון כל טענה בנוגע לחברות המבקש בעתיד, ככל שנפלו פגמים בהליך קבלתו לחברות.

בית המשפט דחה את ערעור המבקש בקובעו שלא מצא עילה להתערבות בקביעות הרשם כי האספה הכללית לא אישרה את חברות המבקש במשיבה, אלא אך את מועמדותו לחברות בלבד; כי בפרוטוקול הועד מיום 15.7.2009 נפלה טעות סופר שתוקנה מאוחר יותר; וכי גם אילו הייתה מתקבלת גרסת המבקש שלפיה הועד קיבל אותו כחבר ושינה את הפרוטוקול בדיעבד – אין בכך כדי להועיל לו, שכן תקנון האגודה קובע מפורשות כי החלטת הועד לקבל חבר לא תהיה מוחלטת אלא לאחר שיתקבל אישור האספה הכללית ברוב של שני שלישים מהמצביעים.

פרושו של דבר, שרשות ערעור תנתן כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת (ראו, למשל, בר"ם 3899/11 מעונות עובדים בקרית משה נ' וירצבורגר, פסקה 9 (14.9.2011); בר"ם 7881/07 פארג' נ' רשם האגודות השיתופיות, פסקה 12 (19.9.2007); בר"ם 9609/05 קבוץ רמת הכובש נ' דנינה-צור (6.4.2006)).

...

הבקשה שלפניי אינה מעוררת שאלה מעין זו, ועל כן דינה להידחות.

נוכח האמור, לא מצאתי כי נסיבות העניין שלפניי מצדיקות לקיים בירור ערעורי שני בעניין החלטת המשיבה שלא לקבל את המבקש לחברות בה, ובהחלטת רשם האגודות השיתופיות לאמץ את המלצות החוקר בהקשר זה. אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

בהחלטות נושא העירעור ציין עוזר הרשם כי בהתאם לסעיף 12 רישא לתקנון האגודה: "חבר רשאי לפרוש מן האגודה על ידי מתן הודעה בכתב לועד לפחות ששה חודשים לפני מועד הפרישה שנקבע על ידו. עד למועד הפרישה לא יחול כל שינוי במעמד החברות של חבר כאמור לכל דבר ועניין". בהמשכו של סעיף 12 הנ"ל לתקנון, פורטו הסדרים נוספים הקשורים בפרישה מהאגודה, ובהם בין היתר מתן סמכות לועד האגודה להחליט כי "החברות לא תיפקע" אם החבר חייב כספים לאגודה, או ערב לחוב האגודה שטרם סולק, או משתמש באחד השירותים של האגודה.

בכתב העירעור נטען כי תוצאה זו מתחייבת מזכות היסוד להתאגדות, הכוללת בתוכה את החופש שלא להיתאגד.

בפסק דיני הקודם שניתן בעיניינם של המערערים לפני פחות משנה (עמ"נ (י-ם) 57878-09-19 אהרונוביץ נ' נריה אגודה שיתופית חקלאית להתיישבות קהילתית בע"מ (1.11.2020)), נדחה ערעור קודם של המערערים על החלטת סגן רשם האגודות השיתופיות שקבע כי יש לראות במערערים חברים באגודה מכוח נוהג.

אשר לפניית המערערים לרשם האגודות השיתופיות בסוף שנת 2018 שכותרתה: "בקשה למחיקת שמות מפנקסי אגו"ש" (נספח 8 לכתב העירעור) – נימוקי הבקשה נפתחים במילים "איננו חברים במשיבה". עיון בנימוקים מלמד שוב כי מדובר בפנייה למחיקת המערערים מפנקס החברים מחמת טענה להעדר חברות מלכתחילה (סוגיה שכאמור נדונה בפסק דיני הקודם), ולא בבקשה להפסקת חברות קיימת.

...

לאחר שעיינתי בכתב הערעור ובמכלול החומר שצורף לו, באתי למסקנה כי דין הערעור להידחות ללא צורך בתשובה, כאמור בתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 בצירוף תקנה 28 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000.

יוער כי לו הייתי סבורה שיש ממש בערעור לגופו, הייתי רואה לפנות למערערים (שאינם מיוצגים) וליתן להם אפשרות לתקן את הערעור בדרך של צירוף האגודה כמשיבה לו. דא עקא, במישור המהותי אני סבורה כי הערעור אינו מקים עילה להתערבות וכי דינו להידחות.

ממילא, הבקשה לסעד זמני עד להכרעה בערעור נדחית אף היא.

לפניי ערעור על החלטת עוזר רשם האגודות השיתופיות, מר יהב זרח, מיום 10.04.13 (להלן – החלטת עוזר הרשם או ההחלטה), במסגרתה נקבע, בין היתר, כי אין לפסול את הליך הבחירות לועד ההנהלה במשיבה (להלן – האגודה או המושב), שהסתיים ביום 11.01.13.

המערערים מציינים כי הצעת הפשרה שהעלו, לפיה תנתן ארכה נוספת להגשת מועמדות לחברות בועד, נדחתה על ידי המשיבה על הסף בלא נימוק משמעותי.

לעניין הכרזת ועדת הקלפי על חמשת המתמודדים כנבחרים לועד ההנהלה, סבורה האגודה כי הועדה חייבת היתה לפעול כפי שפעלה, על בסיס אלה: כורח בלתי נימנע של הגיון ומניעת הליך סרק שתוצאתו ידועה מראש; הוראות תקנות רשויות האגודה; פרשנותו המוסמכת של רשם האגודות השיתופיות לגבי ההסדר החוקי; ונוהג רב-דורות באגודות מהסוג של המשיבה, אשר גם רשם האגודות השיתופיות מכיר ודוגל בו. כן מציינת האגודה כי ההחלטה על ההכרזה התקבלה לאחר היתייעצות עם נציג הרשם, כפי שהדברים באים לידי ביטוי בפרוטוקול הועדה.

עוזר הרשם סמך את החלטתו על שלושה אדנים: הראשון – המסמכים שצורפו לתגובת האגודה, מהם עלה כי ועדת הקלפי פירסמה ביום 07.01.13 את המודעה בדבר הגשת המועמדות לועד האגודה; השני – הודעת האגודה לפיה פורסמה המודעה; והשלישי – מיסמך החברים.

מכל מקום, משום שיריעת המחלוקת איננה כוללת גם את השאלה בדבר חוקיות המינוי של ועדת הקלפי – לא אעסוק בה. ועתה אדון בטענה באשר לתוקפה של החלטת הועדה להכריז על חמשת המועמדים כחברי הועד החדש.

בשולי הדברים ומעבר לצריך, אדרש בקצרה יתירה לטענת המערערים לפיה בפנקס הבוחרים של האגודה נרשמו שני חברים חדשים, שלא בהתאם להוראות תקנון האגודה.

...

אין בידי לקבל טענה זו. סעיף 2(א) בחלק ה' לתקנון האגודה, מיום 05.03.1951, קובע כלהלן: "בהתאם להוראות סעיף 3 בחלק ו' יבחרו חברי ועדת ההנהלה באספה הכללית השנתית למשך שנה אחת ויוכלו להבחר שנית". יוצא אפוא כי לפי התקנון יש לבחור את ועד האגודה במסגרת האסיפה הכללית.

הנובע מכל האמור לעיל הוא כי ועדת הקלפי פעלה כדין עת החליטה להכריז על חמשת המועמדים כוועד החדש, ולא להעביר את ההחלטה בעניין זה לידי האסיפה הכללית.

סיכומו של דבר: הערעור נדחה והצו הארעי מיום 19.05.13 מבוטל בזה.

ערעור על החלטת סגן רשמת האגודות השיתופיות (להלן – סגן הרשמת) מיום 8.2.23 ולפיה חברותה של המערערת במשיב (להלן – המושב) פקעה מכוח סעיף 8.6 לתקנון המושב וסעיף 5.4 להסכם הקליטה עליו חתמה המערערת ביום 25.4.02.

לאחר שהחליט ועד הנהלת המושב ביום 12.3.20 על פקיעת חברותה של המערערת, פנה המושב ביום 16.4.20 לרשם האגודות השיתופיות בבקשה לתיקון פנקס החברים וגריעת המערערת ממנו.

הרשם מינה חוקרת שהגישה המלצותיה על פקיעת החברות, ניתנה החלטה בדבר אפשרות להשיג על ההמלצות, כך נעשה ולאחר מכן ניתנה החלטת סגן הרשמת המאמצת את ההמלצות.

אכן פסק הבוררות והחלטת המשיב בעקבותיו על הפסקת חברותה של המערערת, מבוססים על ההנחה העובדתית כי למערערת ולנתי רכוש משותף הכולל מיגרש אחד בלבד אשר הוקצה להם עם קבלתם לחברות, אותה עת כזוג נשוי.

...

עוד נטען כי בעת שנוסף סעיף 8.6 לתקנון כלל לא היה שיווק קנייני במושב שהחל רק בשנת 2020 ולפיכך פרשנות המערערת מוליכה לכך שסעיף 8.6 בעת שחוקק היה בבחינת "אות מתה". אשר לסעיף 5.4, כפי שנקבע בהחלטת סגן הרשמת, הארכת המועדים ניתנה לכלל החברים ומנין הזמנים נמנה ממועד מתן ההיתר על ידי רמ"י. דיון והכרעה דין הערעור להידחות.

התוצאה היא שהערעור נדחה.

המערערת תשלם למשיב הוצאות משפט בסך של 7,500 ₪.