ערעור על החלטת רשם בית המשפט המחוזי בדבר פטור מאגרה בתביעה כספית

]השופט ש' שוחט: בהחלטה מיום 11.12.2018 דחה בית משפט קמא, השופט ע' מאור, בכובעו כרשם, את בקשת המערערת לפטור אותה מתשלום אגרה בגין תביעה כספית על סך 265,000,000 ש"ח שהגישה נגד המשיבים 5-1 (ת"א 35770-06-18) תוך שהוא מאפשר לה, לפנים משורת הדין, לשלם אגרה על סכום תביעה בשיעור של 10% מתביעתה, בשלב הראשון, ואת יתרת האגרה בשני תשלומים נדחים, מחצית טרם שלב ההוכחות ומחצית בתום ההליך, וזאת בגדר סמכותו לפי תקנה 14(ז) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ו -2007 (להלן: ההחלטה ; החלטת השופט מאור).

לטעמי, הכלל בדבר כיבוד בין ערכאות מחייב כי היתערבות בהחלטת הרשם תוגבל לדרך של היתערבות ערעורית בפסק-הדין שניתן בעירעור שכבר הוגש על אותה החלטה, ובדרך שהתווה המחוקק (הטעונה מתן רשות ערעור, לפי סעיף 96(ד) לחוק בתי המשפט, רשות שבמקרה דנן כלל לא התבקשה).

המערערת מעלה מספר טענות ובהן השגה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 18.6.2019, שבו נמחקה תביעה שהגישה המערערת בשל אי תיקון כתב התביעה או הפקדת עירבון (להלן: פסק הדין למחיקת התביעה); וכן השגות על החלטה קודמת בבקשה לפטור מאגרה שנתן השופט ע' מאור, בכובעו כרשם בית המשפט המחוזי, ביום 11.12.2018 במסגרת אותה תביעה (להלן: ההחלטה בבקשה לפטור מאגרה).

...

בנסיבות אלה אני סבורה, כחברי השופט שוחט, כי אין לאפשר לבעל דין להשיג פעם נוספת על החלטה אחרת שלגביה כבר ניתן פסק דין בהליך ערעורי, בין על דרך של ערעור בזכות ובין על דרך של קבלת רשות ערעור (בהקשר זה ראו ע"א 38/77 צימרינג נ' גורדין, פ"ד לא(3) 401, 405 (1977); כן ראו והשוו המחלוקת שנפלה בע"א 8880/13 וינשל נ' משרד הביטחון (30.8.2016) בין השופט צ' זילברטל, אשר סבר כי אין לאפשר השגה על החלטה אחרת שכבר ניתן לגביה פסק דין בערעור (פסקה 2 לחוות דעתו) ובין השופט י' דנציגר, אשר סבר כי יש לאפשר השגה בדרך של ערעור על פסק דין של בית משפט מחוזי שניתן בערעור על החלטת רשם (פסקה 60 לחוות דעתו)).

מסקנה אחרת משמעותה כי שתי ערכאות ערעור שונות ידונו מבראשית באותה החלטה, וכי ערכאת הערעור על פסק הדין הסופי תדון בהחלטה בהתעלם מפסיקה של ערכאת הערעור הקודמת באותה הסוגיה עצמה.

דין הערעור להידחות, אפוא, ואף לענין אי-פסיקת הוצאות בערעור מקובלת עלי עמדת חברי השופט שוחט.

ה נ ש י א ה השופט ע' פוגלמן: מקובלת עליי מסקנת חברי השופט ש' שוחט כי דין הערעור להידחות, ומצטרף אני גם להערות חברתי הנשיאה א' חיות.

][ המערערת הגישה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תביעה כספית נגד המשיבים (ת"א 35770-06-18).

על רקע האמור, ניתנה למערערת ארכה, עד ליום 16.5.2019, להגשת כתב תביעה מתוקן (ובהמשך ניתנו ארכות נוספות, ראו החלטות בית המשפט המחוזי מימים 6.5.2019 ו-2.6.2019).

בין הצדדים התגלעה מחלוקת גם בשאלה האם המערערת רשאית לערער על החלטתו של רשם בית המשפט המחוזי בבקשה לפטור מאגרה בגדרי העירעור על ההחלטה מיום 18.6.2019.

שאלה מעין זו עמדה בעבר במחלוקת בין כבוד השופטים י' דנציגר ל-צ' זילברטל בעיניין וינשל הנ"ל. השופט דנציגר סבר כי מקום בו בעל דין הגיש ערעור על החלטת רשם לדחות את בקשתו בעיניין אגרה וערעורו נדחה, אין הדבר מונע מבעדו לערער על החלטת הרשם גם בגדרי העירעור על פסק הדין הסופי בהליך (שם, בפסקה 60 לפסק דינו של השופט דנציגר).

...

אולם, על מנת שלא ליצור "מעגל שוטה" דיוני אני מורה כי המערערת תשלם אגרה בסך של 1,000 ש"ח ותפקיד עירבון בסך של 5,000 ש"ח. לסיכום: אני מורה על מחיקת הערעור על הסף ככל שהוא מופנה נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 24.3.2019.

לעומת זאת, הבקשה למחיקת הערעור ככל שהיא מופנית נגד ההחלטה מיום 18.6.2019, נדחית.

החלטתי זו תתויק בתיקי השופטים.

בפסק הדין נדחה ערעור על החלטת רשמת בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ר' ערקובי) בת"א 2370-07-22 מיום 4.7.2022, בה נדחתה בקשת המבקש למתן פטור מתשלום אגרה.

ביום 4.7.2022 דחה בית המשפט המחוזי את בקשתו לפטור מאגרה, תוך שקבע כדלקמן: "נקודת המוצא של החלטתי הנה כי המבקש אינו מסוגל לשלם את האגרה בשל עוניו. אלא שלא די בכך כדי להוביל לפטור מאגרה", והוסיף כי בהתאם לפסיקת בית משפט זה: "יש לבחון לא רק את מצבו הכספי של התובע, אלא מכלול שיקולים נוספים, בכללם, היות התובע תובע סדרתי, ומהותה של התביעה ועילת התביעה עצמה. מעיון בתובענה כפי שהוגשה נלמד כי התובענה נעדרת כל סיכוי. המבקש אינו מיפרט מהי עילת התביעה, אינו מניח כל תשתית עובדתית המקימה לו עילה, אינו מיפרט כיצד חישב את סכום התביעה העומד על 40 מיליון ש"ח, ולמעשה התובענה נעדרת כל תשתית עניינית ממנה ניתן לדלות מהי עילתו של המבקש ומדוע הוא סבור כי על המדינה לפצותו בסכום המבוקש". המבקש מיאן להשלים עם החלטה זו, והגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, בו טען, בין השאר, כי נשיא בית המשפט המחוזי העניק לו פטור מתשלום אגרה בשנת 1999.

ככל שניתן להבין מהבקשה, המבקש חוזר על עקרי הדברים שפורטו בפני בית המשפט המחוזי, ללא הצגת טיעון משפטי נהיר המתייחס לפסק הדין מושא בקשה זו. למען שלמות התמונה, יצוין כי גם בהליך דנן הגיש המבקש בקשה לפטור מלא מתשלום אגרה ומהפקדת ערובה.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

בענייננו, סבורני כי בקשת רשות הערעור אינה באה בגדר אמת המידה האמורה.

אשר על כן, גם בהינתן הפרשנות המצמצמת המקובלת במחוזותינו לדרישה כי ההליך יגלה עילה, לא מצאתי פגם בקביעתו של בית המשפט המחוזי לעניין זה. סוף דבר: הבקשה נדחית.

רקע בבית משפט השלום בבית שמש מיתנהלת, מאז 2017, תביעה כספית של המשיבה 2 כנגד המערערים (ת"א 65592-12-17).

בקשתם נסמכה על תקנה 18(ב) לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007 (להלן: "תקנות האגרות"), הקובעת כי "בעירעור על כל פסק דין נוסף שניתן בתובענה לאחר החזרת הדיון בנושא העירעור מאת בית משפט שלערעור אל הערכאה הראשונה... אין המערער חייב בתשלום אגרה...". בהחלטה מושא הבקשה שלפניי, שניתנה כאמור ביום 7.2.23, דחתה הרשמת את הבקשה.

עיקר טיעוני המערערים המבקשים חוזרים על הטענה, לפיה תקנה 18(ב) חלה גם בהליכי בקשת רשות ערעור וטוענים, כי תקנה 18(א) לתקנות האגרות, לפיה "בעירעור על פסק דין שניתן נגד יותר מאדם אחד יחד ולחוד תשולם האגרה פעם אחת בלבד, בידי הראשון מבין מגישי העירעור שאינו פטור מתשלום אגרה", נוקטת את אותה לשון כתקנה 18(ב) ומוחלת בפועל על בקשות רשות ערעור "ומעולם לא נתבקשו כמה מבקשי רשות ערעור לשלם כל אחד בנפרד". נטען שהדבר אושר בידי נציגי הפרקליטות, וצורפה התכתבות עימם ועם הנהלת בתי המשפט.

שנית, נדחתה עמדתם המשפטית של המבקשים בהנמקה מפורטת, כדלקמן: "תקנה 18(ב) בתקנות האגרות עוסקת בעירעור חוזר על פסק דין נוסף שניתן לאחר החזרת עניין מערכאת העירעור אל הערכאה הראשונה, אך אינה עוסקת בבקשת רשות ערעור חוזרת על החלטת ביניים בנסיבות כאמור: בתקנה 18(ב) נאמר באופן ברור ומפורש כי הפטור מתשלום האגרה ניתן אם הוגש ערעור על 'פסק דין נוסף שניתן בתובענה לאחר החזרת הדיון בנושא העירעור מאת בית המשפט שלערעור אל הערכאה הראשונה עקב ערעור קודם של אותו מערער'. לא נאמר כי פטור זה יינתן כל אימת שהוגשה בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים נוספת, לאחר החזרת הדיון בנושא ההחלטה מאת ערכאת העירעור אל הערכאה הראשונה עקב הכרעה בבקשת רשות ערעור קודמת של המבקש.

כך גם על-פי התוספת של תקנות האגרות, ישנו שוני משמעותי בין סכום האגרה המשולם בעיניין ערעור על פסק דין, לעומת סכום האגרה המשולם בעיניין בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים (אם העירעור על פסק הדין הוגש לבית המשפט המחוזי, האגרה היא בסך 1,399 (פרט 16 בתוספת), ואם הוגש לבית המשפט העליון, האגרה היא בסך 2,992 ₪ (פרט 27 בתוספת), לעומת אגרה בסך 497 ₪ בעיניין בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים, בין אם הוגשה לבית המשפט המחוזי ובין אם הוגשה לבית המשפט העליון (פרט 12 ופרט 25 בתוספת)).

...

סיכום: משנמצא כי בקשת רשות הערעור הנדונה לא הוגשה בעניין ההחלטה החוזרת ומאחר שבכל מקרה, תקנה 18(ב) בתקנות האגרות אינה חלה במקרה של בקשת רשות ערעור חוזרת על החלטת ביניים, הבקשה נדחית".

מסקנה זו אינה משתנה, גם נוכח טיעון המשיבים בנוגע לתקנה 18(א).

הכרעה הערעור נדחה.

זהו ערעור על החלטת רשם בית המשפט המחוזי, השופט יואב פרידמן מיום 3.4.23 ליתן למשיבים 1,2 פטור חלקי מתשלום אגרה בתביעה כספית על סך כ-56 מיליון ₪.

" וגם לא צטט פסק דין מאוחר יותר בעיניינו של אותו תובע - רע"א 2111/09 סם מרית נ' מדינת ישראל (נבו 10.06.2009) "אשר לטענה הקשורה בהעדר היכולת הכספית, ברי כי על פי הוראת תקנה 14(א) לתקנות בתי המשפט (אגרות) תשס"ז-2007 על מבקש הפטור להוכיחה. דבר זה נפסק לא אחת, ובכך נכלל פירוט מלא, לרבות אפשרויות להשיג כספים מצדדים שלישיים או מקרובי מישפחה. אכן, על פני הדברים מצבם הכלכלי של המבקשים אינו משופר, אך עדיין עליהם להראות, לצורך פטור מאגרה, העדר מקורות מימון אחרים. הרשם קבע כי לא נימסרו מטעמם אישורים ראויים ואסמכתאות; בית המשפט המחוזי אימץ את עמדתו, כאמור, ואיני רואה טעם להתערבות בכך, בהכרעה עובדתית במהותה." על כן, על פי פסיקת בית המשפט העליון על המבקש פטור מאגרה במיוחד בתביעה בסכומים גדולים, להוכיח את אפשרויותיו להשיג כספים מצדדים שלישיים או מקרובי מישפחה.

...

המשיבים לא הביאו חוות דעת מומחה, ואני דוחה את אמירתם שלפיה יהיה עליהם לחקור אנשים רבים שמומחים בהתחדשות עירונית, בנוהלי החברה הכלכלית חדרה, שווי מקרקעין ועוד.

על פי כל האמור לעיל, אני מקבל את הערעור, מבטל את החלטתו של הרשם בדבר פטור חלקי מאגרה, דוחה את בקשת המשיבים לפטור מאגרה, ומחייב את המשיבים, בהתחשב גם בהחלטתי מיום 21.5.23, בתשלום הוצאות המערערת שהן אגרת הערעור ועוד 7,500 ₪ שכר טרחת עורך דין.

המשיבים ישלמו את האגרה בתוך 14 יום, שאם לא כן תימחק התביעה.