לפנינו ערעור על החלטת כב' הרשמת מירב ניר שלו שדחתה את בקשת המערערת לחיוב בהפקדת ערובה.
עוד קבעה הרשמת כי המשיב הניח תשתית ראייתית ראשונית לקיומם של יחסי עבודה בינו לבין המערערת: "לתצהיר עדותו הראשית של התובע, אכן לא צורפו מסמכים וראיות בכתב אשר יש בהם כדי ללמד על כך שהתקיימו יחסי עבודה בין התובע ובין הנתבע. עם זאת, טענות התובע בכתב התביעה, באשר לתקופת העסקתו על ידי הנתבע, מקום העבודה, סוגי העבודות, מתכונת העבודה לרבות ימים ושעות העבודה, מי שגייס את התובע לעבודה והיה מנהלו הישיר מטעם הנתבע, האופן שבו הנתבע ביצע את רישום הנוכחות, השכר שקבל התובע והאופן שבו הוא השתלם – נתמכו כולן בתצהיר עדותו הראשית של התובע ושל שלושה עובדים נוספים. כך, התובע פירט בתצהיר כי הוא היה עובד עונתי, ואת מספר חודשי העבודה בשים לב לכך (42 חודשים). כן ציין התובע כי מנהל העבודה הראשי מטעם הנתבע היה מר יהושע וכי העובדים עבדו לפני הנחיותיו אשר היו מועברות באמצעות מנהלם הישיר (והאדם שגייס אותם), מר ואאל אבו ערה, תושה הכפר שלהם. כן פורט האופן שבו בוצע רישום הנוכחות על ידי הנתבע: הרישום היה מבוצע בכניסה לבית האריזה ולפני תחילת העבודה, באמצעות הפקדת תעודת הזהות בעמדת הכניסה אצל מר יהושע. בסיום יום העבודה ובעת היציאה מבית האריזה מר יהושע החזיר לעובדים את תעודות הזהות. כך פורט גם האופן שבו שולם השכר במזומן". מנגד, סברה הרשמת שלא הונחה גרסת עובדתית מצד הנתבע: " – הנתבע בכתב ההגנה העלה כאמור טענות עובדתיות ולפיהן עובדי הקבוץ רשומים במערכת שכר ובהתאם לרישומים אלו העובדים היו מקבלים את שכרם. כן נטען כי שמו של התובע לא מופיע ברישומים אלו (סעיף 11 לכתב ההגנה). טענות מרכזיות אלו של הנתבע בכתב ההגנה, מהן הוא למד למעשה על כך שלא היתקיימו בין הצדדים לתביעה יחסי עבודה, ואשר עליהן הוא מבסס גם את בקשתו - לא נתמכו בתצהיר של מי מטעם הנתבע. בנסיבות שבהן הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם התובע, כמתואר לעיל, היה מצופה כי לכל הפחות יוגש במצורף לבקשה תצהיר לתמיכה בטענה לגבי עצם קיומו של רישום עובדים במערכת שכר בתקופה הרלוואנטית לתביעה ולגבי כך ששמו של התובע לא אותר ברישומים אלו. אי הגשת תצהיר לתמיכה בטענות העובדתיות של הנתבע בבקשה, דוקא בשים לב לכך כי הבקשה הוגשה כבר לאחר שהוגשו תצהירי עדותו הראשית של התובע, מלמדים על כך כי בשלב זה של הדיון - רף הראיות מטעם התובע מצדיק את דחיית הבקשה. 19. עוד יצוין בהקשר זה כי בעוד שבכתב ההגנה העלה הנתבע טענה כי כתב התביעה לאקוני וכי אין בו פירוט מינימאלי של עבודתו של התובע וכי התובע לא מזכיר איש מאנשי הקבוץ בשמו, הרי שבתצהיר עדותו הראשית של התובע ישנו תאור מפורט של סוגי העבודות בהן עבד וכן צוינו שמותיהם של בעלי התפקידים מטעם הנתבע ותוארו הממשקים ביניהם. מכאן שגם בנסיבות אלו, היה מצופה מהנתבע לתמוך את הבקשה, ולו בתצהיר. דוקא שעה שהנתבע טוען כי הוא מילא אחר חובותיו הרישומיות ותיעד את תנאי העבודה של העובדים בתקופה הרלוואנטית לתביעה, וכי הוא שילם את שכר העובדים בהתאם לרישומים אלו - מתבקש היה כאמור לתמוך את הבקשה להפקדת הערובה בתצהיר לפיו שמו של התובע לא אותר בין הרישומים".
כמו-כן סברה הרשמת שמתקיימות נסיבות מיוחדות שמצדיקות פטור מחיוב בהפקדת ערובה: "כן יש להביא במסגרת הדיון בבקשה, לרבות לעניין רף הראיות הנידרש מהתובע לצורך פטור מהפקדת ערובה (ראו סעיף 61 לפסק הדין בעיניין אבו מחוסן), כי התובע נימנה על אוכלוסיה עליה חלה תקנה 116א(ב), על מאפייניה כפי שהם מפורטים לדוגמה בסעיף 56 לפסק הדין בעיניין אבו מוחסן. מאפיינים אלו מהוים "טעמים מיוחדים שירשמו" המצדיקים כשלעצמם במקרים מסויימים לפטור את התובע מהפקדת ערובה, או במצטבר עם ראשית ראייה שהראה התובע להוכחת תביעתו - כגון במקרה זה".
בפסק דין אבו מוחסן הסדיר בית הדין הארצי את השיקולים המנחים ליישום תקנה 116א וקבע: "בהחלטה אם לחייב בעל דין בהפקדת ערובה, על בית המשפט לאזן בין תכלית התקנה – הבטחת תשלום הוצאות הנתבע שהתביעה נגדו נדחתה, וכן צימצומה של האפשרות להגיש תביעת סרק, ומנגד – להגן על זכות הגישה לערכאות, ולאפשר לתובעים לממש את זכויותיהם. במסגרת זו, יש ליתן משקל יחסי למיהות התובע ומצבו הכלכלי; למיהות הנתבע ומעמדו; לטיב השאלות שהתובענה מעלה; סכויי התביעה ומורכבותה; שהוי בהגשת התביעה, ככל שהיה; מקום מגוריו ומצבו הכלכלי של התובע; השלב בהליך שבו מוגשת הבקשה לחיוב בהפקדת ערובה; תום ליבו של התובע...".
באשר לתושבי הרשות הפלסטינאית נקבע באותה פרשה כי מדובר באוכלוסייה מוחלשת שיש לשמור על זכותה לגשת לערכאות במיוחד כאשר מדובר בזכויות קוגנטיות: "מההליכים המתנהלים בבתי הדין לעבודה בתביעותיהם של עובדים עליהם חלה התקנה, עולה תמונה כי במקרים רבים (אם כי כמובן לא בכולם) מתקיימים מאפייני העסקה המקשים על העובדים לממש את זכויותיהם. כך, הם מועסקים ב"שרשרת קבלנית", עת לא פעם קיימת עמימות בנוגע לזהות המעסיק; לעתים הם מועסקים על ידי קבלנים או "ראיסים" שאינם בעלי רישיון על פי חוק להעסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, תשנ"ו – 1996, דהיינו לא עברו את תהליך הרשוי שנועד להבטיח את זכויותיהם, ו"המשתמשים" או "המעסיקים בפועל" שלהם אינם מקיימים פקוח על תשלום זכויותיהם; לא פעם, הם מועסקים ללא תעוד מסודר בנוגע לתקופת עבודה, שעות עבודה, השכר ששולם להם, ועוד.
...
עם זאת, כך נקבע בפרשת אבו מוחסן: "כאמור, אחד ממאפייני העסקת תובעים עליהם חלה התקנה הוא העדר תיעוד מסודר מזמן אמת של תנאי עבודתם, מתכונת עבודתם, התשלומים ששולמו להם ועוד. עמדנו על כך שככל שהפרת החובות הרישומיות על פי דין מעבירה אל המעסיק את נטל ההוכחה, הרי ככל שהתקיימו התנאים להעברת נטל ההוכחה אל המעסיק, ואין בידי המעסיק להציג את התיעוד אותו הוא חייב לנהל על פי חוק (הודעה לעובד, רישומי נוכחות בהתאם להוראות החוק, תלושי שכר, פנקס חופשה וכיו"ב) יש לראות את העובד-התובע כמי ש"הראה ראשית ראייה להוכחת תביעתו". אנו סבורים כי גם באותם עניינים שבהם נטל ההוכחה מוטל על העובד התובע, אולם הפרת החובות הרישומיות מקשה עליו את הוכחת תביעתו (כגון – הוכחת תקופת העבודה ורציפותה ככל שהנטל לא חל על המעסיק, תביעה לשכר בעד שעות עבודה נוספות מעבר לחזקה על פי חוק הגנת השכר) יש ליתן משקל לכך שהמעסיק הפר את חובותיו הרישומיות.
אין בידינו לקבל טענה זו. בית הדין הארצי בפסק דין אבו מוחסן הסביר כי התמונה הנדרשת להכרעה בבקשה לחיוב בערובה היא כפי שמופיעה בכתב התביעה ובכתב ההגנה: "את השאלה אם התובע הראה ראשית ראייה להוכחת תביעתו יש לבחון על רקע חזית המחלוקת בהליך. נוכח האמור, ככלל וככל שהנתבע לא הציג טעמים המצדיקים לנהוג אחרת, הדיון בבקשה לחיוב תובע בהפקדת ערובה יתקיים לאחר שהנתבע הגיש כתב הגנה, שכן קודם להגשת כתב הגנה אין בידי בית הדין תמונה מלאה על חזית המחלוקת בין הצדדים, שלאורה יש לבחון אם התובע הראה ראשית ראייה להוכחת תביעתו". במקרה דנן, כתב ההגנה הוגש ביום 21.11.21, בעוד הבקשה לחיוב בערובה הוגשה רק ביום 12.2.23, כלומר כשנה ושלושה חודשים לאחר מכן, ומכתב ההגנה עולה כי המערערת הבינה כבר במועד הגשתו שעליה להגיש את הבקשה לחיוב בערובה, אלא שמסיבה לא ברורה בחרה שלא לעשות זאת תקופה ארוכה.
סוף דבר
לאור כל האמור, לא מצאנו הצדקה להתערבות בהחלטת הרשמת, והערעור נדחה.
