ערעור על החלטת רשם בדבר המשך הליך כערעור בזכות ומחיקת בקשת רשות ערעור

לפני ערעור על פסק דינו החלקי של בימ"ש השלום בתל אביב – יפו (כב' השופטת שרון הינדה) מיום 18.8.20 בת"ט 7200-01-19 (להלן: "תיק קמא") לפיו נדחתה ההיתנגדות לבצוע שטר שהגיש המערער - המבקש לגבי יתרת החוב מעבר לסך של 25,000 ₪ והתקבלה עד לסך של 25,000 ₪ בגין טענה בדבר ניכוי מס במקור, כפוף להפקדת סך של 12,500 ₪.

עוד הוסכם כי ככל שלא ישולם תשלום כלשהוא במלואו תעמוד יתרת החוב לפרעון מידי והמשיבים רשאים לנקוט כל הליך לגביית החוב ובין היתר לממש את הערבות האישית של המבקש, לעתור למתן פסיקתות לאכיפת תשלום יתרת החוב וכן לעתור לביטול מחיקתו של המערער מכתב התביעה ולהמשיך לנהל נגדו את התביעה וזאת מבלי לפגוע בכל הסעדים האחרים העומדים להם.

במסגרת בקשת רשות ערעור שהגיש המערער על החלטת כב' רשמת ההוצל"פ – רע"צ 44276-09-18 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית שאושרה וניתנה לה תוקף של החלטה ביום 4.11.18 ע"י כב' השופט עמית משה סובל, לפיה: הסכמנו לראות בבקשה לבצוע שהוגשה בתיק ההוצאה לפועל כבקשה לבצוע שטר.

נקבע כי אין הגנה בטענת המערער לפיה המשיבים פעלו שלא בתום לב שעה שלא פעלו למימוש השעבודים טרם פנו אליו והדבר פוגע בזכויותיו; לטובת המשיבים רשומים שעבודים שלו היו פועלים לממשם המבקש היה פטור מערבותו.

...

אני מסכימה עם נימוקי בימ"ש קמא ועם המסקנה אליה הגיע.

בנסיבות אלה, עלי לצאת מנקודת מוצא ולפיה הפרוטוקול של הדיון בבימ"ש קמא שיקף את שנאמר בדיון, ודין טענת המערער בהקשר זה להידחות.

לסיכום: לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

לפני ערעור על החלטת כב' רשם ההוצאה לפועל, מר שי גור, מיום 24.10.22 בתיק הוצל"פ 02-16707-13-1 אשר דחה את בקשת המערערת לסגירת תיק ההוצל"פ. ביום 15.4.12 נתן בית המשפט המחוזי בחיפה פסק דין בת"א 649/07 במסגרתו נקבע בסע' 39, פרק הסיכום, כדלקמן - וכן נקבע, כי – ה'נתבעים' בפסק הדין הנ"ל היא המערערת שלפניי, ו'התובע' הוא המשיב.

ראשית יצוין, כי המערערת הגישה בקשת רשות ערעור, למרות שעומדת לה זכות ערעור על החלטה בבקשה בטענת 'פרעתי' (סע' 80 (ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, להלן – "חוק ההוצל"פ").

5.2 בהחלטתי מיום 18.11.22 ציינתי כי ככל שהמערערת מבקשת להמשיך בהליך זה עליה להפקיד את החוב הפסוק בקופת בית המשפט, לאחר מכן תנתנה הוראות למשיב למחוק את ההערה וככל שהדבר לא יבוצע על ידו בתוך זמן סביר – העירעור יתקבל, הכספים יושבו למערערת ותיק ההוצל"פ ייסגר.

...

לאחר שעיינתי בערעור, בתגובת המשיב, בבקשות ובתגובות שהוגשו, ושמעתי את טיעוניהם בע"פ של ב"כ בדיון שהתקיים לפניי, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

המערערת הוסיפה וטענה בדיון לפניי, כי חובה הנכון הוא החוב נשוא החלטתי מיום 10.12.22, אלא – וכפי שציינתי לעיל – הסכום שננקב בהחלטה זו שגוי, ושגיאה זו של בית המשפט מקורה באי מסירת מידע נכון בידי המערערת.

כפי שהתברר בהמשך, בהחלטת כב' רשם ההוצאה לפועל מיום 1.7.13 – הורה כב' הרשם למערערת הוראות כמעט זהות להוראות שניתנו ע"י בית המשפט בהליך זה (וראו: פיסקה אחרונה של החלטתי מיום 11.1.23).

אשר על כן, ועל יסוד כל המפורט לעיל, אני דוחה את הערעור.

ערעור על החלטת הרשמת ק' אזולאי מיום 28.5.2023 בע"א 7005/22, בה הורתה על שינוי סיווג ההליך שהגיש המערער מערעור בזכות לערעור ברשות.

העירעור נסוב על השאלה מהי דרך ההשגה על החלטה המורה על מחיקה על הסף של בקשה לגילוי מסמכים לפי סעיף 198א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות) בשל העדפת בקשה מתחרה שהוגשה באותו עניין.

עוד הוא טוען כי ההחלטה ניתנה על בסיס בקשה שהוגשה לפי סעיף 7 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות) והערעור על החלטה בבקשות מעין אלו הוא ערעור בזכות; כי הרשמת שגתה כאשר הסתמכה בהחלטתה על פסק הדין שניתן ברע"א 6072/22 דה לנגה נ' אוליר מסחר ותעשיות בע"מ (3.11.2022) (להלן: עניין דה לנגה); כי שקולי מדיניות מצדיקים את אימוץ עמדתו; וכי הבקשה לסילוק עירעורו על הסף הוגשה בשיהוי ניכר והיה מקום ליתן לכך משקל בהחלטה.

זאת בשונה מהמצב שנידון בעיניין גנוסר, בו מבקש הגילוי רשאי להמשיך את ההליך הנגזר במתכונת שיבחר.

זאת שכן משמעות הדבר היא שדרך ההשגה על כל החלטה הנתנת במסגרת הליך של בקשה לגילוי מסמכים לפי סעיף 198א לחוק החברות תהא זהה – באמצעות ערעור ברשות.

...

בשל מאפיינים אלה, קבעתי כי המבחנים שהותוו בפסיקה לבחינת סיווגה של החלטה – מבחן סופיות הדיון; מבחן הסעד; והמבחן שעניינו בשאלה האם ההחלטה טפלה לנושא המחלוקת העיקרי – מוליכים למסקנה כי החלטה שניתנה בבקשה לגילוי מסמכים מכוח סעיף 198א לחוק החברות, בין אם נדחתה הבקשה ובין אם התקבלה, היא "החלטה אחרת" שהערעור עליה הוא ברשות בלבד.

דברים אלה יפים גם בענייננו, וזאת אף אם יש בהחלטה להורות על מחיקת בקשות מתחרות על הסף משום חסם משמעותי יותר מזה שניצב לפני מבקש גילוי מסמכים שבקשתו נדחית לגופה.

עוד יש לציין כי בניגוד לטענת המערער, שיקולי מדיניות משפטית דווקא תומכים במסקנה כי מדובר בהחלטה שהערעור עליה יהיה ברשות.

לבסוף ייאמר כי אין בידי לקבל את טענת המערער כי החלטתו של בית המשפט המחוזי ניתנה מכוח סעיף 7 לחוק תובענות ייצוגיות ואף מטעם זה נתונה לו זכות ערעור.

הערעור נדחה אפוא.

לאור זאת ביקשו כי המשך ניהול ההליך בעירעור יותנה בכך שהעובדים ישלמו לדירקטורים את הוצאות המשפט שנפסקו לטובתם בפסק הדין האיזורי.

טענות הצדדים בעירעור על החלטת הרשמת הדירקטורים טענו כי הרשמת לא ייחסה חשיבות מספקת לעובדות הבאות, המצדיקות את קבלת בקשתם להפקדת ערובה: העובדים הם תושבי חוץ שמתגוררים ברשות הפלסטינאית ונמנעו ממסירת מען שיאפשר לאתרם, ועל כן קיים חשש שלא יתאפשר לאכוף עליהם את פסקי הדין; העובדים התחמקו מתשלום ההוצאות שנפסקו לחובתם בהליך בבית הדין האיזורי; לעובדים ניתן יומם בבית הדין, ובקשת הדירקטורים הוגשה במסגרת הליך ערעור באופן שמפחית את נטל הראיה המוטל עליהם; סכויי העירעור קלושים, כיוון שתביעות העובדים בבית הדין האיזורי נדחו בהתבסס על תשע עילות סילוק שונות שהתקבלו במלואן; העובדים התנהלו בחוסר תום לב, הסתירו את הגשת העירעור לבית הדין הארצי לעבודה מהדירקטורים, ונמנעו מלנסחו בהתאם לדרישות הדין; הודעת העירעור וסיכומי הטענות מבוססים על תגובה ממוחזרת לבקשה לסילוק על הסף, לא הושקעו בהליך משאבים והוא אינו מצוי בשלב דיוני מיתקדם; אין בין הדירקטורים לבין העובדים פערי כוחות שמאפיינים יחסי עובד-מעסיק, וזאת כיוון שהדירקטורים הם אנשים פרטיים ולא מעסיקיהם של העובדים.

לאחר שהעובדים הגישו סיכומים, ביום 20.4.2023, פעלו הדירקטורים ללא דיחוי והגישו את הבקשה לחיוב העובדים בערובה 2.5.2023; בנסיבות אלה, בהן העובדים לא קידמו את ההליך ולא פעלו בהתאם להחלטות בית הדין, כאשר היו תלויות ועומדות מספר התראות בדבר מחיקה פוטנציאלית, אין זה סביר לצפות מהדירקטורים להשקיע בשלב זה משאבים נוספים ולהגיש בקשה להפקדת ערובה; דחיית הבקשה על יסוד טענת השהוי שלו היו אחראים העובדים משמעותה ש"החוטא יוצא נשכר", שכן השהוי נגרם רק בשל היתנהלות פסולה של העובדים; ההליך אינו מצוי בשלב דיוני מיתקדם ולא הושקעו בו משאבים; קביעת הרשמת בעיניין חשיבות סוגיית "הפורום הנאות" אינה מצדיקה דחיית הבקשה, שכן התביעה סולקה על הסף מחמת עילות רבות נוספות, ומכל מקום אין לברר סוגיה זו על גבם של הדירקטורים שהם אנשים פרטיים; הרשמת היתעלמה מכך שהעובדים הם תושבי חוץ, לא סיפקו כל הסבר להתחמקות מתשלום הוצאות, בשלב העירעור פוחת נטל הראייה המוטל על מבקש הערובה, וסכויי העירעור קלושים.

גם אם הדיון בתיק נדחה הרי ברור כי מטעמי תום לב והוגנות בלבד יש לדחות את העירעור על הסף בשל השהוי הרב בהגשתו"; "לפועלים אין את היכולת הכלכלית להפקיד כספים כתנאי לשמיעת העירעור שלהם כנגד דחיית תביעתם", וזאת מהסיבה שהחברה לא שילמה להם את זכויותיהם; בית הדין לעבודה בישראל הוא הפורום הנאות לדיון בהליך.

...

למרות האמור, קבעה הרשמת כי יש לדחות את הבקשה "מן הטעם שהבקשה הוגשה לבית הדין בשיהוי מסוים, בחלוף למעלה מחצי שנה ממועד הגשת הערעור, בחלוף כחודשיים מהמועד בו לטענת המשיבים נודע להם אודות הגשת הערעור ואודות החלטת בית הדין בעניין מועדי הגשת סיכומי הצדדים ומועד הדיון בערעור לפני מותב ... ורק לאחר שהוגשו סיכומי המערערים בערעור. במצב דברים זה פוחתת ההצדקה לחיוב המערערים בהפקדת ערובה. זאת, לנוכח השלב הדיוני המתקדם יחסית בו מצוי הדיון בערעור ובשים לב למשאבים שהושקעו עד כה בטיפול בערעור (ראו: רע"א (עליון) 3462-14 סארי גנאם נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות 7.9.2014; בש"א (ארצי) 308/05 יחזקאל רמז – מפעלי אומנות הדפוס ב.מ. 90 בע"מ, 3.5.2005)". לצד זאת ציינה כי נוכח העובדה שדיון לפני מותב נקבע ליום 20.6.2023, "קבלת הבקשה בעת הזו וחיוב המערערים בהפקדת ערובה, עלולים לגרום לדחיית הדיון ללא שהובאה הצדקה מספקת לשיהוי בהגשת הבקשה". לבסוף קבעה כי "לאחר עיון בחומר הקיים בתיק נראה, שהערעור מעלה לדיון סוגיה משפטית בעלת חשיבות בעניין הפורום הנאות ... עניין זה מטה אף הוא את הכף בנסיבות העניין לדחיית הבקשה". על החלטה זו סב הערעור שלפנינו.

לאחר שהעובדים הגישו סיכומים, ביום 20.4.2023, פעלו הדירקטורים ללא דיחוי והגישו את הבקשה לחיוב העובדים בערובה 2.5.2023; בנסיבות אלה, בהן העובדים לא קידמו את ההליך ולא פעלו בהתאם להחלטות בית הדין, כאשר היו תלויות ועומדות מספר התראות בדבר מחיקה פוטנציאלית, אין זה סביר לצפות מהדירקטורים להשקיע בשלב זה משאבים נוספים ולהגיש בקשה להפקדת ערובה; דחיית הבקשה על יסוד טענת השיהוי שלו היו אחראים העובדים משמעותה ש"החוטא יוצא נשכר", שכן השיהוי נגרם רק בשל התנהלות פסולה של העובדים; ההליך אינו מצוי בשלב דיוני מתקדם ולא הושקעו בו משאבים; קביעת הרשמת בעניין חשיבות סוגיית "הפורום הנאות" אינה מצדיקה דחיית הבקשה, שכן התביעה סולקה על הסף מחמת עילות רבות נוספות, ומכל מקום אין לברר סוגיה זו על גבם של הדירקטורים שהם אנשים פרטיים; הרשמת התעלמה מכך שהעובדים הם תושבי חוץ, לא סיפקו כל הסבר להתחמקות מתשלום הוצאות, בשלב הערעור פוחת נטל הראייה המוטל על מבקש הערובה, וסיכויי הערעור קלושים.

העובדים טענו מנגד יש לדחות את הערעור משום ש"הבקשה לחיוב בערובה הוגשה באיחור רב אשר אין ספק כי כבר לפני חודשים הם [הדירקטורים – ל. ג.) היו מודעים להליך .

לא מצאנו כי בנסיבות המקרה עיתוי הגשת הבקשה להפקדת ערובה או סיכויי הערעור מצדיקים הימנעות מחיוב העובדים בהפקדת ערובה.

אשר לשיעור הערובה: בשים לב לאיזון בין זכות הגישה לערכאות לבין זכותם של הדירקטורים לגבות את הוצאותיהם, מצאנו כי יש מקום לחייב כל אחד מהעובדים בהפקדת ערובה בסך של 3,000 ₪.

סוף דבר: הערעור מתקבל, כך שאנו מחייבים כל אחד מהעובדים להפקיד ערובה בסך של 3,000 ₪.

בהודעה מיום 20.4.2023 הבהירה המשיבה כי היא עומדת על זכותה להגיש ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי מיום 12.12.2022, לנוכח סכויי העירעור הטובים, וכן טענה כי היורשים נמנעים למעלה משנה מהוצאת צו ירושה כדי לסכל את ההליך.

לגופם של דברים טענה המשיבה כי לא נפלה כל טעות בהחלטת הרשמת; בית הדין שלערעור לא נוהג להתערב בפסיקת הוצאות וממצאים עובדתיים; המנעות המערערים, גם עתה, מלהציג את הבקשה שהוגשה להוצאת צו הירושה אומרת דרשני; הליך הבקשה להארכת המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי היה מתייתר ומופסק לאלתר לו היו המערערים מעדכנים את בית הדין על צו הירושה כבר ביום בו הוצא, קרי ביום 2.3.2023; טענתם של המערערים כאילו הייתה פתוחה בפני המשיבה הדרך לצרפם כיורשים פוטנציאלים כל העת "איננה עושה שכל" כלשונה, מקום בו בית הדין האיזורי סרב לכתחילה לבקשתה לתבוע את המערערים כיורשים פוטנציאליים, שמא יימצא בעתיד יורש אחר, ומטעם זה אף מחק בסופו של יום את התובענה.

משבקשה זו נדחתה, ונמחקה התביעה, הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור הוגשה כנגד כל המערערים, והרשמת מוסמכת לידון בה כאמור בסעיף 27(א) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969, המפנה, בין היתר, לסעיף 90(3) לחוק בתי המשפט, אשר מסמיך את הרשם לידון בבקשת "הארכת המועד להגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור". ודוק, לכתחילה הפניתה הרשמת (בהחלטתה מיום 30.4.2023) את בקשת הארכה של המשיבה לתגובת כלל המערערים.

תקנה 3(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018 קובעת כך: "חובת בעלי הדין ובאי כוחם היא לסייע לבית המשפט בקיום המוטל עליו לפי תקנות אלה, וכן לנהוג בתום לב ובהגינות דיונית תוך שהם מסייעים במימוש התכלית הדיונית, ובכלל זה העמדת הפלוגתאות האמיתיות שבמחלוקת בין בעלי הדין, מיקודן, בירורן והכרעה בהן." אמנם, תקנות סדר הדין האזרחי אינן חלות במישרין על בית הדין לעבודה, אולם העקרונות הכלליים שנקבעו בתקנות סדר הדין, ובכלל זאת חובת בעל דין לנהוג בתום לב ובהגינות דיונית חלים גם בבית הדין לעבודה [בר"ע (ארצי) 34065-01-22 מוחמד קבאגה - יצחק שטרן ושות' בע"מ (27.1.2022), פסקה 12 להחלטה והאסמכתאות שם; עק"ג (ארצי) 48513-04-23 **** אדיר - הכשרה חב' לביטוח בעמ (15.04.2024), פסקה 21 לפסק הדין והאסמכתאות שם].

לטעמנו, כבר בתגובתם הראשונה לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, על פי החלטת בית דין זה מיום 30.4.2023 היה על המערערים להעמיד את המשיבה ואת בית הדין כי הוצא צו ירושה ביום 2.3.2023, וכי לנוכח החלטת בית הדין האיזורי מיום 6.2.2023 שלפיה המשיבה תהיה רשאית להמשיך בהליך מהשלב שבו הוא נפסק ככל שתוציא צו ירושה, שאליה הפניתה הרשמת בהחלטתה מיום 17.4.2023, אין צורך להדרש לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין.

...

לטעמנו, אין די בכך שהמערערים ציינו בהודעתם מיום 5.7.2023 כי הגישו בקשה להוצאת צו ירושה, ובמועד זה היה עליהם להבהיר כי הוצא צו ירושה והליך הבקשה להארכת מועד אינו רלוונטי.

לנוכח האמור, אנו מחייבים את המערערים בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 4,000 ₪.

סוף דבר הערעור נדחה.