ערעור על החלטת רשם בדבר אגרת תביעה בביטוח

בבית המשפט העליון רע"א 7100/20 ע"א 8325/20 לפני: כבוד הרשם רון גולדשטיין המבקש ברע"א 7100/20 והמערער בע"א 8325/20: זהר וייס נ ג ד המשיבים: 1. בנק מזרחי טפחות בע"מ 2. המוסד לביטוח לאומי 3. רשות האכיפה והגביה 4. דואר ישראל 5. בנק איגוד לישראל 6. בנק אוצר החייל 7. בנק דיסקונט בע"מ 8. בנק דקסיה ישראל 9. בנק הפועלים בע"מ 10. בנק יהב לעובדי המדינה בע"מ 11. בנק ירושלים 12. בנק לאומי לישראל בע"מ 13. בנק מסד בע"מ 14. בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ 15. בנק ערבי ישראל 16. בנק פועלי אגודות 17. הבנק הלאומי הראשון לישראל בע"מ 18. יו בנק בע"מ סיווג הליך; בקשה לפטור מתשלום אגרה ומהפקדת ערבון ][]החלטה

[כך, בע"א 8880/13]וינשל נ' מדינת ישראל - משרד הבטחון (30.8.2016) (להלן: עניין וינשל), נדונה למעשה, בין היתר, שאלה זהה לזו המתעוררת בעניינינו, ונפסק כי בכגון דא ניתן לערער בזכות על נושא האגרה במסגרת העירעור על פסק-הדין הסופי בהליך, אף אם מדובר בזכות ערעור "כפולה". מפאת חשיבות הדברים ראוי להביא את הדברים שנפסקו שם כלשונם, מפי כב' השופט דנציגר: "רשם בית המשפט המחוזי א' זמיר קבע כי יש לסווג את תביעתם של המערערים ככזו הנכנסת בגדר תקנה 3(8) לתקנות האגרות. המדינה ערערה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי והשופטת ע' סלומון-צ'רניאק דחתה את העירעור. המדינה טוענת, כי היא רשאית לערער על פסק הדין של השופטת סלומון-צ'רניאק בסוגיית האגרה, שכן הוא בגדר החלטת ביניים שניתן לערער עליה בהליך הנוכחי [...

...

בסופו של דבר ולאחר התערבות בא כוחו, שוחרר סכום הקצבה לידי המערער אך בגין העיכוב בשחרור הכספים הוגשה בקשת האישור אשר בגדרה עתר המערער לחייב למעשה את הבנקים המשיבים בתשלום פיצוי בסך כולל של מאות מיליוני שקלים חדשים.

לא נעלמה מעיניי טענת המשיבים כי המערער מיצה את זכות הערעור בנושא האגרה עת ערער על החלטת הרשמת בזכות בפני בית המשפט המחוזי, ומשכך אין לאפשר לו לערער פעם נוספת בזכות על אותה החלטה, במסגרת ערעור על פסק-הדין הסופי שמחק את בקשת האישור בשל אי-תשלום האגרה.

עוד מצאתי לציין, במאמר מוסגר, כי חרף הקושי העיוני האמור בדבר מתן זכות ערעור "כפולה", יש לזכור כי מסקנה אחרת, שלפיה לא הייתה נתונה למערער אפשרות להשיג במסגרת הערעור על פסק-הדין הסופי על ההחלטות שניתנו בעניין האגרה, הייתה מובילה לכך שערעור זה היה מתרוקן למעשה מתוכן, שכן מדובר בערעור המופנה כנגד פסק-הדין אשר מחק (ב"פתקית") את בקשת האישור מחמת אי תשלום האגרה, הא ותו לא, תוך יישום דרישותיו הטכניות של הדין שלפיהן לא יזקק בית המשפט להליך שלא שולמה בו האגרה הנדרשת או אם לא ניתן פטור מתשלום האגרה (ראו, תקנות 2(ג), 2(ד) ו-2(ו) לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007).

המסקנה העולה מן האמור לעיל היא כי המערער רשאי להשיג במסגרת ע"א 8325/20 גם על ההכרעה בנושא הפטור מאגרה.

בנסיבות אלה, בהתחשב בכך שהערעור מתמקד למעשה בסוגיית אי-תשלום האגרה בבית המשפט המחוזי ובהינתן הגישה המקלה הנוהגת ככלל ביחס לחיובו של תובע ייצוגי בהוצאות משפט (למשל, ע"א 7928/12 אי.אר.אמ. טכנולוגיות בע"מ נ' פרטנר תקשורת בע"מ, פסקה 32 (22.1.2015); ע"א 2053/18 ואכים נ' שופרסל בע"מ (29.7.2018)), סבורני כי האיזון הראוי מצוי במתן פטור מתשלום האגרה ובהעמדת שיעור העירבון על סכום מתון יחסית של 10,000 ש"ח. סוף דבר (א) המערער רשאי להגיש עד ליום 5.9.2021 כתב ערעור מתוקן בגדר ע"א 8325/20, כמפורט לעיל.

על החלטה כזו רשאי בעל הדין להשיג במסגרת ערעור על פסק הדין שניתן בסיום ההליך המשפטי ככל שלא השיג עליה בבקשת רשות ערעור שהגיש תוך כדי ההליך או אם השיג עליה בבקשת רשות ערעור והבקשה נדחתה מבלי שניתנה רשות ערעור, להבדיל ממצב בו ניתנת רשות ערעור והערעור נידון לגופו בערכאת העירעור שאז לא ניתן לראות את בעל הדין כמי 'שלא ערער' שהרי היתקיים הליך ערעורי (ראו: רע"א 5834/03 אריה חברה לביטוח נ' חאדר, פ"ד נח(1), 854 (2003); ע"א (ת"א) 44868-07-17 רוזנשיין נ' רוזנבלום (23.5.2018).

עמד על כך השופט זילברטל בפרשת וינשל תוך הפניה לפסק דינו של השופט עציוני בע"א 38/77 צימרינג נ' גורדין, פ"ד לא(3) 401 (1977) שם נפסק, בעמ' 405: "במהלכם הרגיל של הדברים, הרי ערעור על פסק דין אמנם פותח את החזית לכל ארכה, וניתן אף לערער בו, בזכות, על כל 'החלטה אחרת' שניתנה על ידי הרשם [...

המערערת מעלה מספר טענות ובהן השגה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 18.6.2019, שבו נמחקה תביעה שהגישה המערערת בשל אי תיקון כתב התביעה או הפקדת עירבון (להלן: פסק הדין למחיקת התביעה); וכן השגות על החלטה קודמת בבקשה לפטור מאגרה שנתן השופט ע' מאור, בכובעו כרשם בית המשפט המחוזי, ביום 11.12.2018 במסגרת אותה תביעה (להלן: ההחלטה בבקשה לפטור מאגרה).

...

בנסיבות אלה אני סבורה, כחברי השופט שוחט, כי אין לאפשר לבעל דין להשיג פעם נוספת על החלטה אחרת שלגביה כבר ניתן פסק דין בהליך ערעורי, בין על דרך של ערעור בזכות ובין על דרך של קבלת רשות ערעור (בהקשר זה ראו ע"א 38/77 צימרינג נ' גורדין, פ"ד לא(3) 401, 405 (1977); כן ראו והשוו המחלוקת שנפלה בע"א 8880/13 וינשל נ' משרד הביטחון (30.8.2016) בין השופט צ' זילברטל, אשר סבר כי אין לאפשר השגה על החלטה אחרת שכבר ניתן לגביה פסק דין בערעור (פסקה 2 לחוות דעתו) ובין השופט י' דנציגר, אשר סבר כי יש לאפשר השגה בדרך של ערעור על פסק דין של בית משפט מחוזי שניתן בערעור על החלטת רשם (פסקה 60 לחוות דעתו)).

מסקנה אחרת משמעותה כי שתי ערכאות ערעור שונות ידונו מבראשית באותה החלטה, וכי ערכאת הערעור על פסק הדין הסופי תדון בהחלטה בהתעלם מפסיקה של ערכאת הערעור הקודמת באותה הסוגיה עצמה.

דין הערעור להידחות, אפוא, ואף לענין אי-פסיקת הוצאות בערעור מקובלת עלי עמדת חברי השופט שוחט.

ה נ ש י א ה השופט ע' פוגלמן: מקובלת עליי מסקנת חברי השופט ש' שוחט כי דין הערעור להידחות, ומצטרף אני גם להערות חברתי הנשיאה א' חיות.

לפנינו ערעור על החלטת הרשם בנימין טואף (להלן: "הרשם") מיום 24.03.2022, במסגרתה חויבה המערערת (הנתבעת והתובעת שכנגד בהליך המקורי) בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיב (התובע והנתבע שכנגד בהליך המקורי) בסך של 30,000 ₪.

משקולי אגרה הועמדה התביעה שכנגד על סך 1,000,000 ₪.

כמו כן, אפילו אם סברה ערכאת העירעור כי ראוי היה לנקוט דרך דיונית אחרת, ובילבד שההחלטה שהתקבלה אינה מנוגדת לדין ואינה גורמת עוות דין לאחד הצדדים, אין להתערב בהחלטת ביניים של הערכה קמא (רע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלוש (25.6.2007); בר"ע (ארצי) 44240-06-14‏ ‏ אברהם יקירי - רובין פאר (11.9.2014)).

נוסף על כך ובהתאם להחלטת הרשם, לא מצאנו לקבל את טענת המערערת לפיה לתביעה סכויים גבוהים המצדיקים מתן פטור מהפקדת ערובה להוצאותיו של המשיב, שכן על אף הראיות, הכוללות תימלול שיחה עם חוקרת פרטית, אכן כפי שקבע הרשם מדובר בתביעה בסכום גבוה ללא כל ראיות להקף הנזק שניגרם ולאחריותו הבלעדית של המשיב בגרימתו.

סוף דבר משעה שהחלטת הרשם מנומקת מפורטת ומבוססת על ההלכה הפסוקה והדין החל, דין העירעור להדחות.

...

נוסף על כך ובהתאם להחלטת הרשם, לא מצאנו לקבל את טענת המערערת לפיה לתביעה סיכויים גבוהים המצדיקים מתן פטור מהפקדת ערובה להוצאותיו של המשיב, שכן על אף הראיות, הכוללות תמלול שיחה עם חוקרת פרטית, אכן כפי שקבע הרשם מדובר בתביעה בסכום גבוה ללא כל ראיות להיקף הנזק שנגרם ולאחריותו הבלעדית של המשיב בגרימתו.

לסיום נבהיר כי טענת המערערת לפיה יש להמיר את הצו להפקדת ערובה בערבות אישית דינה להידחות.

סוף דבר משעה שהחלטת הרשם מנומקת מפורטת ומבוססת על ההלכה הפסוקה והדין החל, דין הערעור להידחות.

רשמת בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ר' ערקובי) הפניתה את המבקש לסיוע המשפטי, וציינה כי כתב התביעה אינו מגלה עילה ובפרט עילה לסכום הנתבע, ומשכך אין מקום להורות על פטור מאגרה.

לאחר שהוגשה בקשה נוספת בתיק, קבעה הרשמת ביום 2.2.2021 כי "בתיק ניתנו החלטות ואינני מוצאת להדרש להודעה נוספת זו". ערעור שהגיש המבקש על החלטה אחרונה זו נדחה ביום 11.2.2021 על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת העמיתה ש' דותן) בגדרי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

בכל הנוגע לבקשה לפטור מאגרה, המבקש שב וצרף את פירוט היתרות בחשבון הבנק שבבעלותו והוא מוסיף כי "עניתי למה שכבוד הרשמת ביקשה". לבסוף, מציין המבקש כי ההחלטות שניתנו בעיניינו לא הומצאו לו. למען שלמות הדברים יצוין כי גם בהליך שלפניי הגיש המבקש בקשה לפטור מאגרה ועירבון.

משכך, אף בהנתן הפרשנות המצמצמת שניתנה בפסיקת בית משפט זה לדרישה כי ההליך יגלה עילה, לא ראיתי פגם במשקל שניתן לדרישה זו בהחלטות הקודמות בעיניינו של המבקש (ראו והשוו: רע"א 8582/19 פלונית נ' פלוני, פסקה 4 (24.2.2020); רע"א 4083/15 בוסירה נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 8 (23.8.2015)).

...

הרשמת הוסיפה כי התצהיר שצורף לבקשה, כמו גם תדפיסי החשבון שצורפו, חסרים פרטים שמאפשרים להיעתר לבקשה.

ביום 26.1.2021 הגיש המבקש בקשה שהוכתרה "בקשה להקדמת מועד דיון ו/או תשלום הוצאות", ובו ביום ציינה הרשמת בהחלטתה כי לא הומצאו מסמכים בהתאם להחלטתה הקודמת ולכן נדחית הבקשה לפטור מאגרה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

הבקשה נדחית אפוא.

נציין, כי בסמוך לאחר מתן החלטת הרשמת הגישו היורשים בקשה לעיון מחדש בהחלטה, בה ציינו, בין היתר, כי הליך הגשת הבקשה למתן צו ירושה בבית הדין הרבני נעשה אך על ידי המערער 1, מר משה פריאנטה, בנו של המנוח, שלא בתיאום מול יתר היורשים אשר לא ידעו על הליך זה עד לחודש יולי 2023, וכי מהחשבונית בדבר תשלום האגרה שבגין הגשת הבקשה למתן צו ירושה, עולה כי זו שולמה אך בחודש פברואר, לאחר שכבר ניתנה החלטת בית הדין האיזורי מיום 6.2.2023, ולא בחודש ינואר 2023 כפי שהסיקו המשיבה והרשמת.

לגופם של דברים טענה המשיבה כי לא נפלה כל טעות בהחלטת הרשמת; בית הדין שלערעור לא נוהג להתערב בפסיקת הוצאות וממצאים עובדתיים; המנעות המערערים, גם עתה, מלהציג את הבקשה שהוגשה להוצאת צו הירושה אומרת דרשני; הליך הבקשה להארכת המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי היה מתייתר ומופסק לאלתר לו היו המערערים מעדכנים את בית הדין על צו הירושה כבר ביום בו הוצא, קרי ביום 2.3.2023; טענתם של המערערים כאילו הייתה פתוחה בפני המשיבה הדרך לצרפם כיורשים פוטנציאלים כל העת "איננה עושה שכל" כלשונה, מקום בו בית הדין האיזורי סרב לכתחילה לבקשתה לתבוע את המערערים כיורשים פוטנציאליים, שמא יימצא בעתיד יורש אחר, ומטעם זה אף מחק בסופו של יום את התובענה.

תקנה 3(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018 קובעת כך: "חובת בעלי הדין ובאי כוחם היא לסייע לבית המשפט בקיום המוטל עליו לפי תקנות אלה, וכן לנהוג בתום לב ובהגינות דיונית תוך שהם מסייעים במימוש התכלית הדיונית, ובכלל זה העמדת הפלוגתאות האמיתיות שבמחלוקת בין בעלי הדין, מיקודן, בירורן והכרעה בהן." אמנם, תקנות סדר הדין האזרחי אינן חלות במישרין על בית הדין לעבודה, אולם העקרונות הכלליים שנקבעו בתקנות סדר הדין, ובכלל זאת חובת בעל דין לנהוג בתום לב ובהגינות דיונית חלים גם בבית הדין לעבודה [בר"ע (ארצי) 34065-01-22 מוחמד קבאגה - יצחק שטרן ושות' בע"מ (27.1.2022), פסקה 12 להחלטה והאסמכתאות שם; עק"ג (ארצי) 48513-04-23 **** אדיר - הכשרה חב' לביטוח בעמ (15.04.2024), פסקה 21 לפסק הדין והאסמכתאות שם].

...

לטעמנו, אין די בכך שהמערערים ציינו בהודעתם מיום 5.7.2023 כי הגישו בקשה להוצאת צו ירושה, ובמועד זה היה עליהם להבהיר כי הוצא צו ירושה והליך הבקשה להארכת מועד אינו רלוונטי.

לנוכח האמור, אנו מחייבים את המערערים בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 4,000 ₪.

סוף דבר הערעור נדחה.