ערעור על החלטת רשות הרישוי

סעיף 55 (א1) לפקודה קובע: "ערעור על החלטה של רשות הרשוי לפי סעיף 51, שניתנה מטעמים של כשירות רפואית לאחר שניתנה החלטה של ועדת ערר רפואית כאמור בסעיף 55א(ב), תהיה נתונה לערעור לפני בית המשפט לענינים מנהליים; ערעור כאמור יהיה בשאלה משפטית בלבד". ׁׁ(הדגש כמובן אינו במקור – א.כ.).

...

לפני ערעור על פי סעיף 55 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: "פקודת התעבורה") על החלטת ועדת ערר לפי תקנה 195 לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961 (להלן: "ועדת הערר") ולפיה נדחה ערעורו של המערער על החלטת הרופא המוסמך לפסול את רישיון הנהיגה הציבורי והמקצועי שהיה ברשותו ולמנוע ממנו נהיגה ברכב מסוג "D1" (מונית) לשם פרנסתו.

לפיכך נדחה הערעור "לאור המסוכנות בציבור, אשר גוברת על חוק יסוד חופש העיסוק". מכאן הערעור שלפני.

גם אם הופעתו של המערער לפני ועדת הערר ארכה דקות ספורות בלבד, אינני מוצאת לנכון לקבוע, כי אין זה סביר שהרופאים המקצועיים והמנוסים בעניינים אלו, יגיעו למסקנה כי יש צורך לשלוח המערער לבדיקות.

אינני סבורה כי מסקנה זו צריכה להשתנות בעקבות חקיקת חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים כפי שטוען ב"כ המערער, לעניין זה אציין, כי גם לו הייתי מגיעה למסקנה כי המכון בו בוצעה הבדיקה אינו יכול להיכנס לגדר "הרופא המוסמך" אליו ועדת הערר יכולה לשלוח את הנבדק (ואינני קובעת כך), אזי לא היה מקום לבטל את ההחלטה המקצועית של ועדת הערר רק מטעם זה, לאור עקרון הבטלות היחסית.

אין זה דומה למצב שבו אדם עובד שנים בעיסוק מסוים ולפתע יום אחד נמנע ממנו לעבוד בעיסוק זה. לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

העירעור והעובדות הרלבנטיות: לפניי ערעור על החלטת רשות הרשוי, מיום 5.2.14, שניתנה לפי סעיף 51 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), על פיה המערער אינו כשיר לנהיגה בשל "אי התאמה אישיותית לנהיגה" (להלן: "ההחלטה").

...

סופו של דבר - החלטת הוועדה וכן החלטת רשות הרישוי, הנסמכת עליה, מבוססות, מאוזנות ומידתיות, אין הן חורגות מתחום הסבירות ולא נפל כל פגם בהן או בנימוקיהם.

לפיכך ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור.

המערער ישלם למשיבה שכ""ט עו"ד בסך 2,500 ₪.

לפני ערעור מינהלי, לפי סעיף 55 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) (להלן: "פקודת התעבורה"), במסגרתו התבקש בית המשפט להורות על ביטול החלטת ועדת הערר לפי תקנה 195 לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 (להלן: "ועדת הערר" ו/או "המשיבה" וכן: "התקנות"), מיום 27/10/20, אשר דחתה את ערר המערער על החלטת רשות הרשוי לפיה, בהסתמך על סיכום רפואי שנתקבל מהמכון הרפואי לבטיחות בדרכים (להלן: "המרב"ד"), נמצא המערער בלתי כשיר לנהיגה על רכב מסוג B-A2 .

...

עיקרי טענות המערער: לטענת המערער, נפל בהחלטת ועדת הערר פגם היורד לשורשם של דברים וזאת, בהינתן שהחלטת ועדת הערר כללה שתי מילים: "הערר נדחה" – קרי, מבלי שוועדת הערר פירטה כל נימוק להחלטתה.

לטענה זו אינני מוצאת להידרש הן משום שנטענה בעלמא ובלא כל תימוכין ויתרה מכך, הואיל ועל פניו ממילא אין מדובר בטענה משפטית אשר ניתן להביא בפני בית משפט זה. לאור האמור, הנני קובעת כי לא נפל בהחלטת ועדת הערר פגם היורד לשורשם של דברים והמצדיק התערבות בהחלטתה.

אשר על כן – הערר נדחה.

המזכירות תדוור החלטתי לצדדים.

סעיף 55(א1) לפקודת התעבורה קובע: "ערעור על החלטה של רשות הרשוי לפי סעיף 51, שניתנה מטעמים של כשירות רפואית לאחר שניתנה החלטה של ועדת ערר רפואית כאמור בסעיף 55א(ב), תהיה נתונה לערעור לפני בית המשפט לעניינים מנהליים; ערעור כאמור יהיה בשאלה משפטית בלבד". מן הכלל אל הפרט כאמור בסעיף 55(א1) לפקודת התעבורה, ערעור על החלטת רשות הרשוי כבעניינינו מוגבל לשאלות משפטיות בלבד.

...

ב"כ המשיב הוסיפה כי דין הערעור להידחות אף לגופו, בשים לב לכך שהמערער הוא בעל הרשעות בעבירות תנועה רבות מאוד, העבירות הן עבירות חמורות למדי ואף חוזרות ונשנות, ורישיונו נשלל בעבר כ-3 פעמים.

ב"כ המשיב הפנתה לתקנה 191 לתקנות התעבורה שלפיה "הבדיקה הרפואית תכלול בדיקת מצבו הגופני והנפשי וכן בדיקות כושר אחרות שתורה רשות הרישוי" ולתקנה 193א המציינת במפורש כי רופא במרב"ד "רשאי להביא בחשבון מידע מן המרשם הפלילי ... לגבי ... בעל רשיון, לצורך עריכת בדיקות רפואיות". לגבי ההרשעות שהוסבו לאחרים, הדגישה ב"כ המשיב כי "אין בשתי עבירות לכאן ולכאן לשנות". לגבי הנימוק החדש שהעלה המערער, שעניינו הליכה במסלול לפי סעיפים 57-56 לפקודת התעבורה, טענה ב"כ המשיב כי דינה של טענה זו להידחות על הסף מפאת אי מיצוי ההליך בוועדת הערר ובהיותה בגדר הרחבת חזית אסורה במסגרת ערעור זה. כמו כן נטען שיש לדחות את הטענה לגופו של עניין, שכן, כעולה מתקנות 191 ו-193א לתקנות התעבורה, המחוקק לא ייחד את קריטריון העבר התעבורתי אך למסלול פסילת הרישיון שמתווה סעיף 56 לפקודה.

מקובלת עליי עמדת המשיב כי ועדת הערר, במסלול על פי סעיף 51 לפקודת התחבורה, נתנה את המשקל המכריע לליקוי באישיותו של המערער, המתבטא בכך שהמערער הוא חסר תובנה להתנהגותו, כי הוא אינו לומד מטעויותיו, וכי קיימת מסוכנות ברורה באישיותו, המחייבת שלא לאשר לו רישיון; ובנוסף על כך התייחסה לעברו התעבורתי של המערער, כפי שהייתה רשאית לעשות נוכח האמור בתקנות התעבורה.

סוף דבר כללו של דבר, לא נפל כל פגם בהחלטת המשיב, ואין מקום להתערב בה. הערעור נדחה, אפוא.

לפי סעיף 55א (ב) לפקודת התעבורה מי שניפגע מהחלטת רופא מוסמך רשאי לערור לפני ועדת ערר רפואית, כאשר לפי סעיף 55(א1) לפקודת התעבורה ערעור על החלטה של רשות הרשוי לפי סעיף 51 לפקודת התעבורה ,שניתנה מטעמי כשירות רפואית לאחר שניתנה החלטה של ועדת ערר רפואית כאמור בסעיף 55א (ב) לפקודת התעבורה , תהיה נתונה לערעור לפני בית המשפט לעניינים מינהליים ,בשאלה משפטית בלבד.

...

ביום 20/4/23 הגיבו המשיבות לבקשה לצו ביניים, וטענו כי דין העתירה והבקשה לצו ביניים להידחות על הסף מחמת היות העתירה מוקדמת עקב אי מיצוי הליכים, כשעל העותר היה להגיש ערר לועדת הערר לפי סעיף 55א(ב) לפקודת התעבורה.

לאחר שעיינתי בעתירה, בבקשות ובתגובות השונות, אני סבור שיש לדחות את העתירה על הסף, מחמת היותה עתירה מוקדמת ומחמת אי מיצוי הליכים.

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את העתירה על הסף ובהתחשב בעותר ונסיבותיו האישיות , אין צו להוצאות.