ערעור על החלטת קצין התגמולים בעניין הכרה בנכות

מומחה רפואי בתחום האורולוגיה מטעם משרד הבטחון, פרופ' אילן גרינולד (להלן: "המומחה מטעם משרד הבטחון") בדק את התובע וקבע בחוות דעתו מיום 18/09/2014: "אין קשר סיבתי אך קיים קשר להחמרה בגלל עיכוב לא סביר עד לאבחנה וטפול... מדובר בחייל שבעת שרותו הצבאי אובחן כחולה סרטן אשכים בשלב מיתקדם. אין כל קשר של גרימה בין סרטן האשכים לבין תנאי שרותו. החייל נשא באחריות לבריאותו בכך שפנה לגורמי רפואה אחרים ואצלם לא נעשה ניהול תקין של המקרה, אך גם בהגיעו למרפאה הצבאית חל עיכוב באבחנה של מחלתו. בגין עיכובים אלו מחלתו אובחנה בשלב מאוחר יחסית... נוכח כל האמור בדיון – אין קשר של גרימה אך קיים קשר להחמרה בגלל עיכוב לא סביר עד לאבחנה ולטיפול. יש לזקוף על חשבון השרות מחצית משעור הנכות שתקבע". תביעת התובע להכרת זכות לפי חוק הנכים התקבלה ובהחלטת קצין התגמולים מיום 23/05/2016 נקבע: "הריני להודיעך כי לאחר עיון בבקשתך ובתוצאות הבדיקות הרפואיות והנימוקים המצויינים בחוו"ד הרפואית של ד"ר גרינוולד אילן מתאריך 18/09/2014 הגעתי למסקנה כי המחלה הממארת באשכים החמירה עקב האיחור באיבחון בתקופת שירותך ועקב שירותך הצבאי.

תביעתו מהוה כפל תביעות ו/או הליכי ערעור על החלטת קצין התגמולים בעיניינו, ובית משפט זה בתביעת נזיקין, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות קצין התגמולים או החלטות הועדה הרפואית העליונה.

החלטת קצין התגמולים היא ההחלטה הקובעת וככל שהתובע חולק על החלטת קצין התגמולים או על חוות הדעת היה עליו לתקוף אותן באמצעות הגשת ערר לועדת ערר לפי חוק הנכים ובהגשת חוות דעת נגדית.

...

בתגובתו טוען התובע כי יש לדחות את הבקשה לסילוק על הסף, מאחר והיא הוגשה בחוסר תום לב ושיהוי רב. עובדות התביעה היו ידועות לנתבעת 2 לפני הגשת כתב התביעה ולאחר הגשתו, ואף נוהל משא ומתן במשך כשנה לסילוק התביעה מחוץ לכותלי בית המשפט עד שביום 16/07/2020 הודיעה ב"כ נתבעת 2 לב"כ התובע כי היא מוציאה את התיק לעו"ד חיצוני לצורך הגנה ולאחר מכן שינתה המדינה את עמדתה.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, ויישמתי את הוראות החוק והפסיקה הרלוונטיים נחה דעתי כי יש לסלק את התביעה על הסף נגד המדינה מחמת עיקרון ייחוד העילה הקבוע בסעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים לפיו: אין המדינה אחראית בנזיקים על חבלה שנחבל חייל בתקופת שירותו ועקב שירות.

לסיכום, התביעה בגין נזק גוף שנגרם לתובע, לפי הטענה, בעקבות התרשלות בגילוי של מחלתו בזמן אמת.

לאור האמור לעיל והגם שסעד של סילוק על הסף הוא דרסטי, נראה כי המקרה נמנה על אותם מקרים חריגים שבהם מוצדק לסלק את התביעה נגד נתבעת 2 על הסף, וכך אני מורה.

תחילה נקבע, כי עיון במסמכי הועדה – שהורכבו מרישומים שערכו רופאי הועדה, בהתייחס למסמכיה הרפואיים של המבקשת, ומאסופה עבת-כרס של מאמרים העוסקים בסוגיה שבמחלוקת – מלמד כי "על פניה נעשתה עבודה רצינית בבחינת הטענות", אלא שלא נמצא "קשר ברור ומוכר בין מצב דומה לזה שבו מצויה [המבקשת] לבין שינויים שחיקתיים בעצמות האגן, שינויים בשרירי ריצפת אגן ושליטה על הסוגרים. על פי אותו סיכום דוקא היתנהלות של הליכה מועטה יחסית והיעדר פעילות ספורטיבית מאומצת לא מוכרת ככזו שמביאה לאותם תסמינים". כמו כן צוין, כי ברישומים שערכה הועדה ניתנה היתייחסות מפורשת לקביעת הרופאים המטפלים במבקשת, שלפיה קיים קשר סיבתי-עובדתי בין הנכות המוכרת לבעיות השונות שהועלו בבקשה, כדלקמן: "הקביעות לקשר [שהוצגו על-ידי הרופאים המטפלים] אינן מצביעות על הסבר לו וחלקם מעתיקים את שנירשם במסמכים קודמים". נקודה זו סוכמה איפוא כך: "מדובר בדיון בטענות רפואיות טהורות ומכאן שבית משפט זה אינו מוסמך להתערב בקביעות רפואיות מקום שהדיון היה עינייני והתייחס לכלל טענות [המבקשת]". חרף זאת, "בשל היותו של המקרה של [המבקשת] מיוחד ומעבר לנדרש", הוסיף בית המשפט המחוזי ובחן את מרבית המאמרים שצרפה המבקשת עצמה, בתמיכה לטענותיה הרפואיות, וציין ביחס לכך כי "בזהירות הראויה ועד כמה שהבנתי משגת, [...] לא מצאתי בהם קביעה של קשר ברור בין תבנית הליכתה [של המבקשת] לאותם תסמינים שלגביהם ביקשה הכרה בנכות מוסבת". נקבע איפוא, כי "אין בידי לקבל את טענת [המבקשת] כי הועדה לא התמודדה עם בחינת הקשר הסיבתי בין הנכות הנטענת לפגימה המוכרת. גם אין מקום לטענה כי על בית משפט לקבוע את הקשר הסיבתי". בהנתן מצע עובדתי זה, ובהתייחס למצבה הרפואי של המבקשת, הזכיר בית המשפט המחוזי את עמדתו העקרונית, שבאה לידי ביטוי ביתר הרחבה גם בע"ו 16816-06-22 מ.פ. נ' קצין התגמולים (14.12.2022), שלפיה "הדרישה בתקנה 9 לקיומו של קשר 'בלתי אמצעי' משמעה לטעמי קשר מבוסס ברפואה. משמע יקשה לטעון לנכות מוסבת כאשר הרפואה לא מכירה בקשר כזה גם אם ייתכן שבמקרה הפרטני אולי היה ניתן למצוא קשר של סמיכות זמנים". זאת, בנגוד להלכה שנקבעה בהתייחסות לנכות שנגרמה לחייל "עקב שרותו" (סעיף 1 לחוק התגמולים; דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732 (2002) (להלן: הילכת אביאן)); כלשון בית המשפט המחוזי: "איני חושבת שההוראה שבהלכת אביאן, לפיה גם בהיעדר אסכולה יש לבחון האם נמצא קשר במקרה הפרטני, חלה בעת דיון מכוח תקנה 9". על כך הוסיף בית המשפט המחוזי, כי בכל מקרה, "במקרה כאן גם מצבה הפרטני של [המבקשת] נדון על ידי הועדה. היא בחנה את הטענה הספציפית של [המבקשת] לקשר במקרה הפרטני בין השינוי בתבנית ההליכה לבין אותם ממצאים באגן והסבירה מדוע במקרה זה אין הדבר מתיישב עם ניסיונם והידע הרפואי". מכאן הבקשה שלפנַי.

כידוע, רשות ערעור על פסק דין שניתן על-ידי בית משפט מחוזי, בשבתו כערכאת ערעור על החלטת הועדה הרפואית העליונה, שמורה אך ורק למקרים נדירים, שבהם מתעוררת שאלה משפטית כללית ועקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או כאשר הדבר נידרש על מנת למנוע עוות דין (ראו, מִנִי רבים: רע"א 2006/22 פלוני נ' קצין תגמולים משרד הבטחון אגף השקום, פסקה 4 (26.5.2022); רע"א 7358/16 פלוני נ' קצין התמלוגים אגף שקום נכים היחידה לתביעות וקביעת זכאות משרד הבטחון (8.12.2016)).

...

אשר על כן, גם טענה זו אינה מצדיקה מתן רשות ערעור – והיא נדחית בזאת.

סוף דבר: חרף ההבנה למצבה של המבקשת, שנפגעה קשות לאחר שרוחה נדבה אותה לתרום למדינה מכוחה ומרצה, במסגרת שירות צבאי מאתגר ובעל חשיבות רבה – מצבה נוגע ללב – לא מצאתי כי עניינה עונה על אמות המידה שנקבעו לצורך מתן רשות ערעור.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת.

ביום 4.4.2021 הגיש המבקש ערעור על החלטת קצין התגמולים לועדת ערעורים לפי חוק הנכים, בבית משפט השלום בעפולה (ע"נ 3674-04-21).

בקשת רשות העירעור בבקשת רשות העירעור, טוען המבקש כי מתעוררות מספר שאלות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור ב-"גילגול שלישי", ובהן: האם חייל ששירת בטירונות קרבית במשך שבועיים מקיים את דרישת הקשר הסיבתי המשפטי להכרה בהפרעת דחק פוסט-טראומתית; האם חלה על המבקש חובה, בנסיבות שרותו הקצר, להוכיח התרחשותו של "ארוע חריג" שגרם לפגימה הנפשית הנטענת; מה הם הקריטריונים למינוי מומחה רפואי מטעם ועדת הערעורים; מה משקל האבחנה המבדלת הנקבעת בתיק הטיפולי; מה היא רמת ההנמקה הראויה בפסק דין בהליכי ערעור על החלטות המשיב.

זהו כאמור השלב הראשון בבחינת קיומו של קשר סיבתי, ומשהמבקש לא צלח שלב זה, הרי שאין כל מקום לפנות לשלב השני בבחינת הקשר הסיבתי – בחינת קיומו של הקשר הסיבתי המשפטי, ובכלל זאת יישומן של הילכות שונות שנקבעו בהקשר זה. בנסיבות אלו, ודאי שלא מתעוררת כל שאלת רוחב משפטית בעיניין קשר סיבתי משפטי, ואין מקום ליתן רשות לערער ב-"גילגול שלישי" בעיניין זה. ואותם הדברים, אחרת: המבקש מתאמץ לנסות ולשכנע שתביעתו נדחתה בשל אי-הוכחת ארוע חריג בשירות הצבאי ופרק הזמן הקצר של השרות.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף ללא תשובת המשיב.

הכרעתה של ועדת הערעורים בעניינו של המבקש דנן נסמכה על הקביעה כי לא הוכחה הפרעת דחק פוסט-טראומתית, במישור העובדתי-רפואי; וכך נקבע: "אין צורך להיכנס לשאלה האם הדבר אפשרי במקרה של חייל עם 'גולגולת דקה', שכן תחילה עלינו להגיע למסקנה שקיימת פוסט טראומה ושניתן לסמוך במידה כלשהי על המסכת העובדתית המובאת בפנינו. בהתחשב בהתרשמותנו הברורה שלא ניתן לסמוך כלל על המסכת העובדתית לה טוען [המבקש], בהתחשב בנוסף בהתרשמות המאבחנים המקצועיים השונים שבחנו את [המבקש] והתרשמות מהתנהגות מניפולטיבית שלו בבדיקות, כי אז מסקנתנו הברורה הינה ש[המבקש] רחוק עד מאוד מהוכחת טענתו שהוא סובל מפוסט טראומה ובוודאי שהוא רחוק מלשכנע אותנו שתנאי השירות שלו גרמו לו נזק נפשי כלשהו." מדברים אלו, ברי כי לא עלה בידי המבקש להוכיח התקיימותו של קשר סיבתי עובדתי-רפואי.

לא מצאתי ממש גם בטענות המבקש בדבר רמת ההנמקה בפסקי הדין מושא הבקשה; וכך גם יתר הטענות שבפי המבקש, כמפורט בפסקה 6 לעיל, אינן מקימות שאלת רוחב המצדיקה מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי". אשר על כן – הבקשה נדחית.

לפנינו ערעור על החלטת קצין התגמולים בעיניין תשלומי תגמול טפול רפואי (להלן – תט"ר).

מאחר וכל פסקי הדין שהפנה אליהם המערער מפנים בעצמם לתקנה 14א(א)1 הרי שהנאמר לעיל על פרשנותה וכוונתה של התקנה יפה אף לעניין זה. טען המערער כי פס"ד גזית עוסק בנכה שקבל מעמד של "נצרך" וזוכה לתגמול חודשי, ובית המשפט העליון לא הסכים לאפשר לו לקבל גם תט"ר או אף לוותר על תגמוליו כ"נצרך" כדי לזכות לתשלום תט"ר הגבוה יותר, אך בעניינינו המערער לא הוכר מעולם כ"נצרך" ואינו מקבל תגמול בשל כך, ולפיכך לא פקעה זכותו לתט"ר לפי סעיף 14א(א)1 לתקנות.

...

] בית המשפט לא נעתר לבקשה לדיון נוסף [.

נמצאנו למֵדים כי אין התקנות בענייננו עוסקות כל עיקר בנכה שאינו עובד כלל.

אכן בעניין גזית נזקק בית המשפט העליון לכך שהמערער שם קיבל תגמול כ"נצרך" וביסס חלק מפסיקתו על כך שאין לזכותו בכפל תגמול, אך מאידך גם קבע שם בית המשפט העליון בפירוש, כאמור, כי תט"ר ניתן כדי לאפשר לנכה שלא לנצל "ימי מחלה" שהוא זכאי להם במקום עבודתו, ודי בכך כדי להסיק אף בענייננו כי נכה שאינו עובד כלל ואינו זכאי לימי מחלה לא יהיה זכאי לתט"ר. תוצאה והוצאות לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

ההליך מדובר בעירעור על החלטת המשיב מיום 21.7.20 בה נדחתה בקשת המערערת להכרת זכויות בני מישפחה לפי חוק מישפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושקום), תש"י-19500 (להלן חוק מישפחות חיילים שנספו), בנימוק שעל פי חוות דעת רפואית שהתקבלה והראיות שהובאו לא נמצא קשר בין נסיבות פטירת בעלה (להלן המנוח) ובין נכותו המוכרת כמשמעה בחוק, זאת - על בסיס החומר העובדתי והרפואי שעמד בפניו, לרבות חוות הדעת של פרופ' יצחק שפירא מיום 12.07.20.

ביחס לקשר הסיבתי הרפואי יש לבחון את חוות דעת המומחים שהוגשו במהלך ההליכים הנוגעים להכרה בנכות ולהחמרת שיעורה, הליכים שהתקיימו לאחר החלטת קצין התגמולים בועדות הרפואיות המחוזית והעליונה בשלב הראשון ובשלב השני לאחר שהוחזר אליה העניין מבית המשפט המחוזי, לאור הודעת העירעור בכתב התשובה ובחוות הדעת שהוגשו בהליך זה של המומחה מטעם המערערת פרופ' חוליו וינשטיין והמומחה מטעם המשיב פרופ' מרדכי וייס, לרבות התעוד שהוגש על ידיהם.

...

הקשר הסיבתי המשפטי ביחס לקשר הסיבתי המשפטי, נראה לנו שמדובר באירוע מיוחד בו קיימת הדיקות ועצימות של הקשר לפעילות צבאית מובהקת.

הכרעה לאור האמור אנו קובעים שיש להכיר בזכויות המערערת כאלמנת המנוח שהינו חייל שנספה במערכה בהתאם לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש"י-1950.

כמו כן, אנו מחייבים את המשיב בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 25,000 ₪.