נוסיף ונאמר כי התרשמותנו היא כי ערעור זה מעקרו לא בא לעולם בשל טענות עובדתיות או משפטיות של ממש, שיכולה הייתה להיות לגביהן היתלבטות בסוגיית הסמכות ושהיה מקום אכן לערער בגינן ואף לסבור בכנות כי דינן של טענות אלה הוא להיתקבל, אלא שיש למערערת טענות על גופן של החלטות בית הדין קמא ואולי אף על היתנהלותו – מהן טענות שאף בגינן ערערה לפנינו אף לגופן של החלטות, ושיידונו בנפרד, ומהן המהוות לכאורה טענות לפסלות מותב בית דין קמא, כפי שהעיר בית דיננו כשהללו עלו לפניו בדיון, אך לא הוגשה בגינן בקשת פסלות לבית דין קמא, ולא כל שכן שלא הוגש ערעור כדין על החלטה הדוחה אותן מבלי להגיש ערעור מסודר.
דברים אלה נכונים הם אף לו דובר במשגה של בית דין קמא עצמו, ויפים הם שבעתיים שעה שהמשגה המדובר הוא בעקרו משגה של מזכירות בית הדין לעניין זה נצטט גם מדברי בא כוח המערערת עצמו, בדיון לפנינו (שורות 60–62 לפרוטוקול):
המזכירות היא כמו רובוט – כמו שבבג"ץ פעם הגישו עתירה נגד א-לוקים והמזכירות פתחה את התיק – מזכירות זה טכני ולא מהותי מה שאומרים הם עושים אין להם שיקול דעת, השיקול דעת נתון לדיינים והשופטים.
בחלוף שבוע, בכ"א בסיוון (20.6), הגיש המשיב בקשה לקביעת סמכות בית הדין בכל העניינים הכרוכים בגירושין (בבקשה הוזכר גם עניין הגירושין עצמו, אך זה – אך למותר שכן הללו מצויים בסמכותו הייחודית של בית הדין), וכפי שפורט ובנוגע לחלק מהעניינים אף נכפל העניין במילים שונות: "אחזקת ילדים – הסדרי שהות, משמורת; חלוקת רכוש – כריכה; כתובה; מזונות אשה; פירוק שותפות [...] לרבות איזון משאבים". בבקשה הבהיר המשיב את עילות הגירושין שלהן הוא טוען, הסביר כי הצדדים אומנם ניהלו ולמנהלים משא־ומתן לגירושין בהסכמה כוללת אך מאחר שהמשא־ומתן טרם הבשיל לכדי הסכמות ומחשש שלא יבשיל לידי כך הוא מבקש להגיש את תביעותיו ולנצל את זכות הקדימה שהעניק לו המחוקק, אף הבהיר – וכפי שמתברר מהתיק כולו ומעובדת הגירושין זמן קצר לאחר מכן אכן כך הוא – כי ברור שפני הצדדים אכן לגירושין.
המערערת, נציין, שלא פירטה את מהות הפגם שבהיעדר ההמצאה ואת השלכותיו הנטענות על הכריכה, והניחה לנו את המלאכה לפרש את טענותיה ולהסיק כי כוונתה לטענה בדבר חוסר תום־לב והיעדר כנות, אף – ואולי מקל וחומר – לא המציאה אסמכתה משפטית לטענה זו. אכן גם כאן נהיה נדיבים כלפיה ונציע לה אנו על מה היה עליה לסמוך, אלא שבד בבד נבהיר גם מדוע אין סמיכתה סמיכה:
בתיק 2960-22-1 של בית דין זה דן בית הדין בשאלה אם רכש בית המשפט לעינייני מישפחה סמכות, קודם הגשת התביעה לבית הדין הרבני, בנסיבות שבהן לא המציאה התובעת דהתם לנתבע את כתב התביעה, העלימה ממנו את קיומה ובמקביל ניהלה עימו משא־ומתן.
אולם לפנים משורת הדין, ובין השאר משום שמצאנו מכל מקום ליקויים מסוימים בהתנהלות בתיק בבית דין קמא, ליקויים שאף אם אינם בעבודה המשפטית אלא בפן המינהלי שבאחריות המזכירות – אפשר שתרמו לסברתה המוטעית של המערערת כי יש בסיס כלשהוא לערעורה, וכך גם נוכח חוסר הבהירות שבהחלטה מיום כ"ב בסיוון (21.6) ובאמירה לגביה בהחלטה מאוחרת, שאף הם – אפשר שתרמו לכך, החלטנו שלא לנהוג כך ולא להשית על המערערת את ההוצאות.
...
מכל מקום בית דין קמא נתן החלטה, למחרת הגשת כתב התביעה האמור והבקשה לקבוע את סמכותו, ובה כתב: "בית הדין מבהיר: עם פתיחת התיק בית הדין קונה סמכות."
בפתח דברינו הערנו כי יש מהחלטות בית דין קמא שלטעמנו לוקים בחוסר בהירות מספקת, שהיוו אולי כר נוח להצמחת הטענות נגד סמכותו.
זו בעצם קביעתו של בית הדין קמא, שסבורים אנו כי צודקת היא, טענות המערערת אין בהן כדי לערערה ולו במקצת, וכפי שייאמר עוד להלן כשנבחן את אותן טענות, על כן אנו סומכים את ידינו עליה, ומשום כך כפי שאמרנו כבר בראשית דברינו דינו של הערעור להידחות.
אכן אין אנו קובעים בוודאות כי כך היה, ולא מן הנמנע כי ניהלה המערערת משא־ומתן בתום־לב, אך אפשרות זו ודאי קיימת וסבירה עשרת־מונים יותר מהאפשרות ההפוכה הנטענת כי הגשת תביעתו של המשיב לקתה בחוסר תום־לב.
לאור האמור פוסק בית הדין:
(א) תביעתו של המשיב הוגשה לבית הדין הרבני האזורי במועד, תביעת גירושין כרוכה כדת וכדין; כל האינדיקציות ללא יוצא מן הכלל מעידות כי הן התביעה עצמה והן הכריכה היו כנות; הכריכה נעשתה כדין; המשיב פעל בתום־לב ובגלוי והודיע על הגשת תביעתו למערערת, ומשכך אין כל יסוד לטענה כי הגשתה בכלל או במקביל לניהול משא־ומתן בפרט לקתה בחוסר כנות או בחוסר תום־לב שיש בהם כדי לאיין את התביעה או לפגום בכריכה; משגים של בית הדין קמא או של מזכירות בית הדין, גם אם היו, או פרטים נוספים בהחלטתו של בית דין קמא שייתכן שאפשר להשיג עליהם – אף כי גם בנוגע אליהם לא ודאי הוא כי יהיה הצדק עם אותה השגה, אלא שפטורים אנו מלהכריע בכך – אינם כאלה הנוגעים לעילות שבשלהן יש לקבוע את כל האמור לעיל ולהסיק כי הסמכות נתונה לבית הדין.
אולם לפנים משורת הדין, ובין השאר משום שמצאנו מכל מקום ליקויים מסוימים בהתנהלות בתיק בבית דין קמא, ליקויים שאף אם אינם בעבודה המשפטית אלא בפן המנהלי שבאחריות המזכירות – אפשר שתרמו לסברתה המוטעית של המערערת כי יש בסיס כלשהו לערעורה, וכך גם נוכח חוסר הבהירות שבהחלטה מיום כ"ב בסיוון (21.6) ובאמירה לגביה בהחלטה מאוחרת, שאף הם – אפשר שתרמו לכך, החלטנו שלא לנהוג כך ולא להשית על המערערת את ההוצאות.
