בעניינינו, חל חוק שירות המדינה משמעת, כך שההליך המשמעתי מיתנהל על ידי נציבות שירות המדינה ולא על ידי המעסיק הישיר.
(1) עשה מעשה, או התנהג, באופן שפגע במשמעת שירות המדינה;
(2) לא קיים את המוטל עליו כעובד המדינה על פי נוהג, חוק או תקנה, או הוראה כללית או מיוחדת שניתנו לו כדין, או התרשל בקיום המוטל עליו כאמור;
(3) התנהג היתנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד המדינה או התנהג היתנהגות העלולה לפגוע בתדמיתו או בשמו הטוב של שירות המדינה;
(4) התנהג היתנהגות בלתי הוגנת במילוי תפקידו או בקשר אתו;(תיקון מס'
(5) השיג את מינויו בשירות המדינה במסירת ידיעה כוזבת או בהעלמת עובדה הנוגעת לענין, או בשימוש באיומים או בכוח או באמצעים פסולים אחרים;(תיק
(6) הורשע על עבירה שיש עימה קלון".
בהתאם לסעיף 33(א) לחוק שירות המדינה משמעת, ה"תובע" הוא הגורם המוסמך לקבל קובלנות ולהגיש תובענות:
"ראה התובע שיש בקובלנה ובחומר הראיות שלפניו כדי להעמיד את עובד המדינה לדין משמעת, רשאי הוא להגיש לבית הדין תובענה, והוא חייב להגישה אם מי שהסמיך אותו להיות תובע, הורה לו לעשות כן".
"תובע", בהתאם לסעיף 14 לחוק המשמעת הנו "פרקליט המדינה או מי שהוסמך לכך על ידיו או על ידי נציב השרות".
אשר לתשתית העובדתית שצריכה להיות לפני המעסיק בטרם קבלת החלטה בדבר הגשת הקובלנה נקבע, כי בשל רגישותו של הליך הגשת הקובלנה, יש לברר היטב את החשדות טרם הגשת הקובלנה וכי רק לאחר בדיקה רצינית ומקיפה המקימה ידיעה שרשות סבירה הייתה מסתמכת עליה לצורך קבלת החלטה על הגשת קובלנה, ניתן להגישה לתובע:
"אין דומה הגשת קובלנה לתובע, לפי חוק המשמעת, להגשת תלונה למישטרה. תלונה למישטרה יכולה להיות מוגשת על-ידי כל אדם על יסוד כל חשד. קובלנה נגד עובד מדינה מוגשת על-ידי רשות מינהלית, שחייבת לנהוג בכל מעשיה באחריות ובהגינות, ובמיוחד כך במעשה שיש בו כדי לגרום פגיעה של ממש, כמו הגשת קובלנה לפי חוק המשמעת. ועל כך אמר השופט ד' לוין, שם, בעמ' 63:נ
אשר להליך העירעור על החלטת בית הדין למשמעת, קובע סעיף 43 לחוק המשמעת כי הערכאה המוסמכת לידון בעירעור, הנה בית המשפט המחוזי:
"פסק הדין של בית הדין בתובענה ניתן לערעור, של העובד ושל התובע, לפני שופט של בית המשפט המחוזי שבאיזור שיפוטו מצוי מקום מושבו של בית הדין כדן יחיד, לא יאוחר מהיום השלושים לאחר שניתן פסק הדין...".
מכאן יוצא, כי הסמכות לשפוט בעבירות המשמעת נתונה לבית הדין למשמעת, שסמכויותיו נקבעו בחוק המשמעת.
...
אשר לנתבעים 3 ו-4 נוסיף ונציין, כי התובע לא עתר בכתב התביעה לקבלת סעד כלשהו מהם ואף ציין בפתח כתב תביעתו כי "אם הסתדרות המורים מעוניינת לקחת חלק בתביעה דנן אז שתתכבד ותגיב בהתאם. אם היא אינה מעוניינת לקחת חלק ו/או אינה מעוניינת לסייע לתובע אז שתודיע כי אין ברצונה לקחת חלק ובית הדין הנכבד יקבע אם למחוק אותה מההליך". בנסיבות העניין, נוכח העדר סמכותו של בית הדין לדון בעילות התביעה כפי שנתבעו (כמפורט לעיל) ומשהסתדרות המורים הודיעה כי היא מבקשת לסלק את התביעה כנגדה על הסף, הרי שיש מקום למחוק את התביעה גם כנגד הנתבעים 3 ו-4 כבר בשלב זה.
סוף דבר
בשים לב לכך כי עילות התביעה כפי שנטענו בכתב התביעה אינן עילות "ביחסי עבודה", אלא עילות הנוגעות לחוקיות הגשת הקובלנה והתובענה בבית הדין למשמעת, הננו מורים על מחיקת התביעה על הסף מפאת חוסר סמכות עניינית .
בהתאם, בקשת התובע כי בית הדין יורה על עיכוב ההליכים בבית הדין למשמעת- נדחית מפאת חוסר סמכות.
התובע ישלם את הוצאות המדינה בסכום של 1,000 ₪ ואת הוצאות הנתבעים 3 ו-4 (ביחד ולחוד) בסכום של 1,000 ₪ וזאת בתוך 30 ימים מיום שיומצא לידיו פסק הדין.
