לפניי ערעור הנושה, מאיר ו**** ברק – משרד עורכי דין ונוטריון (להלן - הנושה או המערער), על החלטת הנאמנת מיום 22/3/23 בה נדחתה הבקשה להארכת מועד להגשת תביעות חוב ותביעת החוב לגופה.
...
דיון והכרעה :
לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, תשובת הנאמנת ושמעתי את טענות הצדדים בדיון אני רואה לקבל את הערעור בכך שתתקבל הבקשה להארכת מועד ותוחזר תביעת החוב לנאמנת לצורך בירורה ועיון מחדש בטענות המערער לגופה.
ראשית, בכל הנוגע לסוגיה האם הערעור הוגש במועד אני קובע כי זה הוגש במועד מאחר והכרעת הנאמנת הינה גם בתביעת החוב עצמה ולא רק בבקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב, אז המועד להגשת ערעור על החלטת הנאמנת בעניין זה הייתה 15 ימים מיום שהומצאה לנושה (תקנה 122(ג) לתקנות).
השני קיימת הצדקה להיעתר לבקשת הארכת המועד בשים לב, בין היתר, לשלב שבו מצוי ההליך במועד בו הוגשה הבקשה.
אפנה לסעיף 14 בפסק הדין, כדלקמן :
" על מנת להכריע בבקשה להארכת מועד נדרש, אפוא, הנאמן או המפרק שאליו מוגשת הבקשה להתחשב בכלל הנסיבות הרלוונטיות להליך המנוהל על ידו, ולהעריך את השפעתה של קבלת הבקשה על ההליך. אכן, כאשר טרם אירעה התקדמות משמעותית בהליך חדלות הפירעון וטרם נבדקו תביעות החוב, גובש הסדר נושים או חולק דיבידנד לנושים, הרי נראה כי יעילות ההליך והאפשרות לקידומו לא ייפגעו משמעותית, אם בכלל, כתוצאה מקבלת תביעת חוב נוספת. בשלב זה אף אינטרס ההסתמכות של הנושים האחרים, שהגישו את תביעות החוב שלהם במועד, אינו בעל עוצמה רבה במיוחד ".
מכל המקובץ, באתי למסקנה שיש לקבל את הערעור ולהאריך את המועד להגשת תביעת החוב.
