ערעור על החלטת משרד הפנים שלא לאשר העסקת עובדת סיעוד

בפסק דינו דחה בית הדין ערר שהגישו המערערות על החלטת יושב ראש הועדה המייעצת הפועלת מכוח "נוהל הועדה המייעצת לשר להארכת רישיונות ב/1 בענף הסיעוד מטעמים הומנטריים מיוחדים" (להלן – "הועדה המייעצת"), לדחות על הסף את בקשת המערערות להארכת רישיונה של המערערת 2 כמטפלת סיעודית של מערערת 1, זאת מהטעם שכבר נתנה למערערת 2 ארכה לצורך טפול במטופלת אחרת.

ביום 23.10.17 ניתן למערערת 1 היתר להעסקת עובד זר כמטפל סיעודי.

בית הדין הפנה בעיניין זה לפסק הדין שניתן בעמ"נ (י-ם) 39980-12-15 ראובן נ' משרד הפנים (20.12.15) (להלן – "עניין ראובן"), שם נקבע שלנוכח הוראת הסעיף האמור שר הפנים איננו מוסמך להאריך רישיון ליותר ממטופל אחד, ומשום כך במקרים בהם כבר הוארך הרישיון עבור מטופל אחד אין מקום לבחון אם קיימים טעמים הומנטריים מיוחדים המחייבים את הארכת הרישיון לצורך טפול במטופל נוסף.

בית הדין דחה טענה זו כיוון שלפי נוהל העסקת עובד זר בסיעוד מספר 5.3.002 עובד סיעודי זר איננו רשאי להחליף את מעסיקו לאחר שחלפו 51 חודשים מעת כניסתו לישראל.

וזו לשונה של ההוראה: "(1) על אף האמור בסעיף קטן (ב), רשאי שר הפנים להאריך את הרישיון לשם המשך העסקתו של עובד זר במתן טפול סיעודי למטופל גם אם לא מיתקיים האמור בסעיף קטן (ב)(1), מטעמים הומנטריים מיוחדים, ובילבד שלא יוארך לעובד זר מסוים רישיון כאמור אלא לטפול במטופל אחד.

...

ואולם, משעה שהתבקש מתן פסק דין בתיק אין מנוס מנתינתו, זאת בהתאם להוראות הדין.

עם זאת, בשל מצבה של המערערת 1, ובהינתן הקושי שבמציאת מטפל חלופי בתקופה זו של התפשטות נגיף הקורונה, אני סבור שיש לתת למערערת 1 ארכה משמעותית לצורך התארגנות למציאת מטפל חלופי.

אשר על כן, הערעור נדחה.

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עמ"נ 42591-03-22 כהן ואח' נ' משרד הפנים ירושלים בפני כבוד השופטת עינת אבמן-מולר המערערות 1. ר' כ' 2. בלה איגמן ע"י ב"כ עו"ד ת' ורשה ואח' המשיב משרד הפנים ירושלים ע"י ב"כ פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי) פסק דין

המערערת 1 (להלן: המערערת), ילידת 1941, היא בעלת היתר להעסקת עובד זר בתחום הסיעוד.

בבקשתן טענו המערערות כי בשנת 2019, עת ביקשו להגיש בקשה לועדה ההומניטארית, פנו אל אדם בעל חברת כוח אדם שמתווכת בין עובדים זרים למטפלים סיעודיים.

טענת המערערות כי אותו אדם השיב להן רק לאחר פניות רבות שמפאת מגיפת הקורונה מועדי היציאה של העובדים הזרים הסיעודיים נדחו, אף היא אינה מסבירה את האיחור המשמעותי בהגשת ערר על ההחלטות.

...

בנוסף נטען כי סיכויי הערר נמוכים ביותר וכי החלטת הוועדה ההומניטרית סבירה ואין כל עילה להתערב בה. לאחר שנתתי דעתי לטענות בכתב הערעור ובתשובת המשיב, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות על יסוד החומר בכתב שלפניי (ר' תקנה 138 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט- 2018 ותקנה 28 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) תשס"א- 2000).

בחינת נימוקי ההחלטה על רקע הדין החל, מעלה כי אף סיכויי ההליך אינם כאלה שיש בהם להטות את הכף לעבר קבלת הבקשה להארכת מועד, חרף כל האמור לעיל.

לאור כל האמור, ועל אף האמפתיה למצבה של המערערת ולקושי עמו היא מתמודדת, לא מצאתי להתערב במסקנתו של בית הדין שדחה את הבקשה להארכת מועד להגשת ערר, ולפיכך הערעור נדחה.

העתירה הנדונה הוגשה בעיניין החלטת המשיב, מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה, מיום 28.10.2020 להגביל את ההיתר מיום 16.5.2019, שניתן לעותר, כבן 86, להעסקת עובד זר בתחום הסיעוד, כך שהוא יורשה להעסיק עובדים זרים גברים בלבד.

ראשית, אין מחלוקת כי הדרך להשיג על החלטת המשיב אינה בעירעור מנהלי, אלא בהגשת עתירה מינהלית, שאמנם הוגשה (החלטת המשיב ניתנה מכוח סעיף 1טו בחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 (להלן – חוק עובדים זרים), הנכללת בפרט 12(4) בתוספת הראשונה של חוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000).

תחילה וכידוע, בכל הנוגע לנושא העסקת עובדים זרים, "בידי השר סמכות שלטונית רחבה להסדיר תחום זה, לצורך השגת יעדים צבוריים חשובים המשפיעים על הכלכלה והחברה בישראל. עוד נובע מההסדר החקיקתי, כי אין למעסיק זכות מוקנית להעסיק עובד זר" (ההדגשה אינה במקור) (בג"ץ 11437/05 קו לעובד נ' משרד הפנים, פ"ד סד(3) 122 (2011)‏‏, כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, פסקה 25).

הכלל הוא כי "אין הרשות המינהלית כפופה לדיני הראיות הנוהגים בבתי משפט, ותחתיהם היא יכולה להסתמך על 'ראיות מינהליות'" (שם).

...

לאחר עיון בעתירה (מיום 7.7.2022) ובתגובה המקדמית מטעם המשיב (מיום 14.8.2022), נמצא כי דין העתירה להידחות על הסף.

כאמור בפתח הדברים, דין העתירה להידחות אף לגופה מאחר שכאמור, על פני הדברים אין העתירה מגלה עילה המצדיקה להתערב בהחלטת המשיב.

לא רק שזה הכלל, אלא בניגוד לטענת העותר, לשם גיבוש החלטת הרשות המינהלית ודאי אין צורך בראיות המוכיחות את הדברים "מעבר לספק סביר". מעת שנמצא כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר וכי אינה מגלה כל עילה המצדיקה התערבות בהחלטת המשיב, העתירה נדחית על הסף.

בפסק הדין זה נדחה הערר של המערערות על החלטת מנהלת תחום סיעוד ברשות האוכלוסין וההגירה (המשיב) מיום 25.8.2022, אשר על-פיה נדחה ערר פנימי על החלטת הממונה באגף הסיעוד במנהל עובדים זרים במשיבה מיום 26.4.2022.

הנימוק שעליו נשענות החלטותיו של המשיב לדחיית הבקשה להארכת תוקפו של רישיון העבודה של העובדת נעוץ בהוראת סעיף ד3 ב"נוהל הזמנה והעסקת עובד זר בענף הסיעוד" שמספרו 5.3.0002 (להלן – הנוהל), הקובע כי "אין לאשר כניסתם לישראל או המשך העסקתם של עובדים זרים אשר להם בני מישפחה מדרגה ראשונה בישראל". העובדות העומדות בבסיס החלטה זו, שאינן שנויות במחלוקת, הן כי העובדת נכנסה לראשונה לישראל ביום 29.4.2019 וכי החל מיום 16.2.2022 החלה לעבוד האצל המערערת.

בעיניין קביעת בית הדין כי על העובדת לצאת מישראל עד יום 15.2.2023, נטען בעירעור כי ביום 12.2.2023 האריך המשיב את תקופת ההתארגנות ליציאת עובדי הסיעוד הזרים מישראל עד יום 15.4.2023, כך שבכל מקרה, העובדת אינה צריכה לצאת מהארץ קודם למועד זה. מנגד טען המשיב לפני בית הדין לעררים, כי לנוכח שיקול דעתו הרחב של שר הפנים בכל הנוגע למתן אשרות כניסה ושהייה בישראל, בשל מדיניות המדינה למניעת השתקעות עובדים זרים בארץ ועל יסוד תכליתו של סעיף ד3 בנוהל, אין מקום להארכת תוקף אשרת העבודה של העובדת.

בכלל זה טענותיה בדבר מצבה הסיעודי המורכב, אשר בעטיו ניתן לה היתר להעסקת עובד סיעודי זר. אולם חרף מצבה של המערערת נמצא כי אין בכך כדי להצדיק חריגה מהוראת הנוהל המונע אפשרות מתן אשרת עבודה או חידושה, אם לעובד הזר יש קרוב מישפחה מדרגה ראשונה בישראל.

בית הדין הוסיף והפנה לכך שמדיניות זו של שר הפנים בדבר מניעת מתן אשרות לבני מישפחה מדרגה ראשונה של עובדים זרים כדי למנוע את השתקעותם בישראל, אושרה זה מכבר בפסיקת בית המשפט העליון (בג"ץ 5005/01 Floare Madas נ' משרד הפנים (13.2.2002) (להלן – עניין Madas).

...

לאחר עיון בכתב הערעור, בהחלטת המשיב, בהחלטה בערר הפנימי ובפסק דינו המקיף והמנומק היטב של בית הדין לעררים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור אף ללא צורך בתשובת המשיב.

משנדחה הערר, נקבע כי על העובדת לצאת מישראל עד יום 15.2.2023.

לנוכח כל האמור, הערעור נדחה.

השופטת מיכל נעים דיבנר ערעור על החלטת המנהל הכללי של רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים (להלן – הממונה), לדחות את בקשת המערערות לקבל היתר להעסקת עובדים זרים בענף הבניין.

הרלוואנטית לענייננו היא חברת אי.אמ.אס אתרי מאור בע"מ (להלן – החברה השנייה), המספקת שירותים וכוח אדם למוסדות סיעודיים ולתעשייה קלה ומחזיקה לצורך זה בהיתר קבלן כוח אדם, בהתאם לסעיף 2 לחוק קבלני כוח אדם (הרישיון הראשון כאמור בסעיף 1 לעיל).

ואלו עקרי הנימוקים שפירט הממונה בהחלטתו: כתב האישום הוגש בגין העסקת עובדים זרים ללא היתר משר הפנים ומטיעוניהן של החברה השנייה וגב' מאור עולה כי הן אינן מתכחשות לעובדות המפורטות בכתב האישום, אלא טוענות כי פעלו על פי ייעוץ משפטי או על פי רישיונות עבודה שהוצגו להן על ידי העובדים הזרים.

...

לא מצאנו לנכון להיעתר לבקשת המערערות לקבוע שהעבירה על פי כתב האישום אינה עולה כדי "עבירה חמורה", שכן, כפי שפורט לעיל, יש לבחון את העבירה לאור כלל הנסיבות הרלוונטיות והסמכות בעניין זה ניתנה לממונה.

משמצאנו כי נפלו פגמים בהפעלת הסמכות, כמפורט לעיל, הדרך הראויה היא להשיב את הסוגיה לבחינה נוספת על ידי הרשות המוסמכת לקביעת עמדתה ביחס לכך [השוו: בג"ץ 4140/95 סופרפארם (ישראל) בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ, פ"ד נד(1) 49, 69 (1999)].

סוף דבר – בקשת ההיתר תוחזר למנהל הכללי של רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים, על מנת שיבחן בשנית עמדתו ביחס לשאלה האם העבירה נשוא כתב האישום עולה כדי עבירה חמורה, בשים לב לכלל הנסיבות וכמפורט בסעיפים 27-32 לעיל וכן ביחס ליתר התנאים למתן ההיתר, כאמור בסעיף 37 לעיל.