ערעור על החלטת משרד הפנים בדבר מירב הזיקות למדינה

התובע הוסיף והדגיש כי מאז עלייתו לישראל הוא לא יצא ממנה, ולפיכך על פי "מבחן מירב הזיקות", יש לראותו כתושב מדינת ישראל בשנתיים שקדמו להגשת התביעה.

באשר לטענת התובע בדבר "תקיפה עקיפה" של החלטות משרד הפנים, הנתבע טען כי התובע שהה בישראל ביודעין שהשהייה שלו אינה כדין.

" ובהמשך: "למרות הנפסק בעיניין מגנון, אנו סבורים כי במקרה הנידון אין מקום לידון בטענות המערער בעיניין תושבותו קודם לראשית שנות התשעים בהליך של "תקיפה עקיפה". במקרה הנידון, כפי שהודה בהגינותו ב"כ המערער, אין מדובר בתקיפה עקיפה של החלטה פרטנית בעיניינו של המערער תוך בחינת נתוניו האישיים והתשתית העובדתית הרלוואנטית, וזאת בתוך פרק זמן סביר לאחר מתן ההחלטה, אלא מדובר בתקיפה עקיפה של המדיניות הכוללת של משרד הפנים בעיניינה של קהילת העבריים בדימונה שנהגה לפני עשרות שנים, בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת.

הצדדים רשאים להגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מיום קבלתו.

...

יוצא אפוא, כי עובר למועד 27.3.16 התובע שהה בישראל שלא כדין.

זאת ועוד, גם אם לא נתייחס לפנייה לבג"ץ כתקיפה ישירה, יוצא אפוא שהתובע לא תקף את החלטת משרד הפנים כלל וזאת מסיבות השמורות עימו, ולכן בית דין זה איננו הפורום המתאים לשמיעת תקיפה מעין זו, ובמיוחד כשמדובר בהליך שמשרד הפנים אינו צד לו (יש להדגיש כי – התובע, כאמור, הגיש בקשה למעמד עולה כבר בשנת 2005, כך שהתובע שהה בישראל בידיעה ששהייתו אינה כדין).

סיכום לאור כל האמור, מאחר ולא הוכח כי התובע שהה כדין בישראל עובר ליום 27.3.16, ומאחר ולא הוכח כי היה תושב ישראל 24 חודשים רצופים טרם הגשת תביעתו, כמתחייב על פי החוק, הוא אינו זכאי לגמלת הבטחת הכנסה עבור התקופה הנתבעת – ועל כן – התביעה נדחית.

כן צוין בפסק הדין, כי דו"ח הפעולה אינו חתום ואין ראיה חיצונית נוספת להוכחת האמור בו. על כן נקבע, כי דו"ח זה איננו יכול לבסס בשום פנים החלטה להפסקת מעמד של שוהה בישראל, ובשל כך החלטת ועדת ההשגה לזרים איננה נכונה ולא היה מקום לאשר את ההחלטה להפסקת ההליך המדורג כשהיא מבוססת אך ורק על אותו דו"ח. בפסק הדין צוין, כי עמדה זו הוצגה בפני המשיבה אשר נאותה לידון בעיניינה של המערערת פעם נוספת.

לפי הנטען, משסירבה המערערת לוותר על זכויותיה, החליטו ילדיו של המנוח להיתנכל לה ולפגוע בהסדרת מעמדה, ועל כן הגישו הודעות כזב למשיבה בדבר כנות הקשר בין בני הזוג, הודעות אשר הובילו לכך שהמשיבה הטילה ספק בכנות הקשר.

עוד נקבע בהחלטה כי המערערת לא הצביעה על טעמים הומנטאריים מיוחדים המצדיקים העלאת עניינה לועדה הבינמשרדית ההומניטרית או מתן מעמד בישראל, וכי מירב זיקותיה למדינת מוצאה.

ביום 15.12.2016 הגישה המערערת ערר פנימי על ההחלטה, וביום 5.2.2017, ניתנה החלטת מנהל אגף מירשם ומעמד, מר עמוס ארבל, לפיה לאחר בחינת התיק והבקשה על נסיבותיה הפרטניות, לא נימצאו טעמים הומנטאריים מיוחדים המצדיקים מתן מעמד בישראל, ועל כן החלטת ראש הדסק בעינה עומדת.

לשיטת המערערת, שגה בית הדין בקובעו כי אין בנסיבותיה האמורות טעמים הומנטאריים המצביעים, לכל הפחות, על סיכוי מסוים לקבלת בקשתה על ידי הועדה הבינמשרדית, וזאת בנגוד לפסק הדין מפי בית המשפט העליון בעיניין אסברוק (עע"ם 2357/14 אסברוק נ' משרד הפנים (פורסם במאגרים), מיום 19.3.2005; להלן – עניין אסברוק), שבית הדין לעררים עצמו צטט בפסק דינו.

...

כפי שקבע בית המשפט העליון בעניין אסברוק, האיזון בין ההגנה על זכויות האדם המבקשים מעמד מטעמים הומניטאריים לבין הצורך לנהל את משאביה הציבוריים של הוועדה הבינמשרדית ביעילות מוביל למסקנה כי על מנת שבקשה תועבר לוועדה הבינמשרדית, די שהיא תעלה "סיכוי מסוים" כלשון בית המשפט, לקבלתה.

העתירה מתקבלת, אפוא, כך החלטת ראש הדסק מבוטלת.

המשיבה תשלם למערערת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 11,700 ₪.

בהתאם להסכמת הצדדים נקבע כי עד למתן החלטת משרד הפנים בבקשה, תקבל המערערת רישיון שהייה זמני לפי סעיף 5(2) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, אשר יוארך מעת לעת במידת הצורך.

לא זו אף זו, הקביעה בדבר מירב זיקות למדינת המוצא נכתבה בעלמא, בלא פירוט, אף שצויין במסגרת ההנמקה כי למערערת אין בני מישפחה במדינת מוצאה וכל בני משפחתה מתגוררים בארה"ב. על כן, לא נהיר האמור בהחלטה כי מבחן מירב הזיקות מוביל למסקנה שמקומה של המערערת במדינת מוצאה.

משהגעתי למסקנה זו, אינני מוצאת מקום להדרש בפירוט ליתר טענות המערערת ובכללן הטענה בדבר הגורם החתום על החלטת הועדה.

...

אף כי בשולי הדברים אעיר, כי לאחר שהוגש התצהיר המשלים שוכנעתי כי נימוק זה כשלעצמו, לא היה בו די כדי להצדיק את קבלת הערעור.

הערעור מתקבל, אפוא, במובן זה שעניינה של המערערת יידון בשנית בוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים על מנת שזו תבחן מחדש את עניינה של המערערת בהתחשב במכלול השיקולים המפורטים לעיל.

המשיב ישלם למערערת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪.

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים בפני כב' השופט ארנון דראל 27 מרץ 2018 עמ"נ 31232-12-17 WORAWONG נ' משרד הפנים- רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול בעיניין: KANNIKAR WORAWONG ע"י עו"ד אנסטסיה סהר שבצ'וק המערערת משרד הפנים- רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול ע"י עו"ד אפרת בוגנים-שאג, פרקליטות מחוז ירושלים-אזרחי המשיב פסק דין

ערעור מינהלי על פסק דינו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן בהתאמה: בית הדין, החוק), בגדריו נדחה ערר שהגישה המערערת על ההחלטה לדחות את בקשתה למעמד מטעמים הומנטריים ולחלופין את בקשתה למתן אשרה מסוג א/5 למשך שנה לצורך השלמת הליך גיור.

בדין נקבע כי מירב זיקותיה של המערערת הינן למדינת מוצאה, בהנתן כי אין לה כל קשר לישראל ובני משפחתה גרים בתאילנד.

המערערת שהתה בישראל בעת הגשת הבקשה פרק זמן קצר מ- 9 שנים, אין לה מישפחה בישראל אלא במדינת אזרחותה ולמעשה אין דבר הקושר אותה לישראל (למעט הטענה לבעלות על דירה וקיום קשרים חברתיים).

בנגוד לנטען בכתב העירעור נושא זה נבחן על ידי הועדה הבין משרדית ועל ידי ראש הרשות ועולה מתוך ההחלטה כי היו מודעים לבקשה זו אך החליטו שלא להעתר לה. ראש הרשות הבהיר כי בחן את "הטענה כי ברצונה לסיים את הליך הגיור בו היא החלה...". אלא שהמערערת כלל לא העלתה את הטענה במסגרת כתב הערר שהוגש לבית הדין לעררים, וספק אם נידרש היה לידון בטענה זו שחורגת מכתבי הטענות.

...

בניגוד לנטען בכתב הערעור נושא זה נבחן על ידי הוועדה הבין משרדית ועל ידי ראש הרשות ועולה מתוך ההחלטה כי היו מודעים לבקשה זו אך החליטו שלא להיעתר לה. ראש הרשות הבהיר כי בחן את "הטענה כי ברצונה לסיים את הליך הגיור בו היא החלה...". אלא שהמערערת כלל לא העלתה את הטענה במסגרת כתב הערר שהוגש לבית הדין לעררים, וספק אם נדרש היה לדון בטענה זו שחורגת מכתבי הטענות.

הערעור נדחה.

המערערת תשלם למשיב שכר טרחת עורך דין בסכום של 5,000 ₪.

לפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין לערערים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (כב' הדיינת שרה בן שאול ויס), מיום 14.5.17, בגדריו נדחה עררה של המערערת על החלטת ראש הדסק שלא להעביר לועדה הבינמשרדית את בקשתה לקבלת מעמד בישראל.

שלישית, העוררת טענה כי הועדה הבינמשרדית אשר דנה בעיניינה מכוח נוהל האלמנות שגתה בכך שלא העניקה לה מעמד, שכן מירב הזיקות בעיניינה של העוררת הן למדינת ישראל.

דיון והכרעה בראשית הדברים נזכיר, כי עסקינן בהליך ערעורי (עמ"נ 53548-01-16 פוסטולצ'י נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (4.5.16)), הנסוב על פסק דינו של בית הדין לעררים, שהוא גוף אובייקטיבי אשר לו מומחיות בתחומים המיוחדים שנמסרו לסמכותו.

הדברים אמורים ביתר שאת בשים לב לכך, כפי שיובהר להלן, שעסקינן בבקשת המערערת לקבל מעמד מטעמים הומנטריים, באשר בעיניינן של בקשות כאלה נתון לשר שיקול דעת רחב במיוחד (בג"ץ 10609/07 זועבי נ' משרד הפנים [פורסם בנבו] (17.5.11); עת"מ 60878-05-12 סנטוס נ' משרד הפנים [פורסם בנבו] (6.9.12)).

בהחלטתה של הועדה הבין משרדית שלא להעניק למערערת מעמד בישראל לא נפל פגם לגופו של עניין, בהיתחשב בכך שלמערערת אין זיקה הדוקה לישראל - כאמור לעיל, המערערת נכנסה לארץ בגיל 38, אין לה ילדים משותפים מהמנוח ואין לה מישפחה בישראל, ולעומת זאת יש לה מישפחה בארץ מולדתה – ובהיתחשב בכך שאין גם כל טעם הומניטארי אחר אשר יכול להצדיק מתן מעמד למערערת בישראל.

...

ושנית, לגופו של עניין מקובלת עלי עמדת בית הדין לפיה גם אם הייתה מוגשת עוד בחיי המנוח בקשה לסיום ההליך המדורג ולהענקת אזרחות למערערת, הרי שלא מן הנמנע כי בשל העובדה שהמנוח הורשע בתקיפת המערערת ואף ריצה עונש מאסר בשל כך, לא הייתה ניתנת למערערת אזרחות, ובמקום זאת היה ההליך המדורג מוארך לשם בחינת המשך הקשר בין בני הזוג (ראו – סעיפים ד.9.

סבורני כי קריטריון זה איננו מתקיים בבקשתה של המערערת.

אשר על כן, הערעור נדחה.