בפני עתירה כנגד החלטת הממונה לרשוי כלי ירייה במשרד הפנים (להלן "הממונה") מיום 5.9.17 ומיום 3.10.17 לפינה דחה את ערר העותר וקבע כי לא יחודש רישיון העותר לאחזקת אקדח (להלן "הרישיון") עקב "אי עמידה בתבחין מזכה".
העותר מבקש להורות לממונה ליתן טעם מודע לא יחודש הרישיון.
העותר, יליד שנת 1963, תושב מייסר שבמשולש.
ביום 5.7.17 נשלח לעותר מכתב על ידי אגף כלי יריה במשרד הפנים, בדבר ביטול רישיונות שני כלי הנשק.
העותר הגיש ערר על החלטת פקיד הרשוי .
המבקש טען, אמנם, כי הנוהל איננו מהוה "דין מחייב", אך בשלב זה של הדיון, כאשר המחלוקת העיקרית בין המערער למשיב מתמצה בשאלה מהי הדרך הנכונה ליישם את ההנחיות – "הרי הלכה למעשה ההתייחסות של הצדדים אל ההנחיות היא כאל דין מחייב, ובית המשפט יבחן את הקף התפרסותן כדי להכריע בין הניצים. בעשותו כן דומה מלאכתו של בית המשפט לזו שעליה הוא אמון בפרשנות דבר חקיקה" (ברוך ברכה משפט מנהלי כרך שני 253 (1996) (להלן: ברכה)).
...
ב"כ העותר היפנה בטיעוניו לפסיקה, שם לטענתו נעשתה אבחנה בין חידוש רישיון למתן רישיון חדש וטען כי לאור האמור שם יש להעתר לעתירה.
המשיבים טענו בתגובתם כי יש לדחות את העתירה מפאת שיהוי בהגשתה, לאחר שהחלטת הממונה ניתנה ביום 5.9.17 והעתירה הוגשה רק ביום 14.12.17, דהיינו בחלוף 100 ימים וגם ממועד המכתב הנוסף חלפו למעלה מ- 70 יום, וכי העותרת לא הביא כל נימוק לשינוי זה.
המשיבים טענו כי העותר לא גילה בעתירתו פרטים מהותיים ונמנע מלצרף את כל ההתכתבויות בינו לבין המשיבים עובר להגשת הערר.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ונוכח ההלכה , כאמור לעיל, אני סבורה כי יש לקבל העתירה באופן חלקי ולהחזיר את הדיון בעניינו של העותר לדיון חדש של המשיבים.
