ערעור על החלטת משרד הפנים

לא היה כל טעם המונע את מעמדו כתושב וכעולה או המצדיק מניעה זו , בודאי לא ניתן טעם מדוע שלושה חודשים בלבד הפרידו בין הכרה בתושבות על ידי משרד הפנים לבין זכאותו לגימלת נכות, תאריך אשר נקבע באופן שרירותי וסתמי, ויכול היה להנתן קודם ואף שנים עובר לכך, ככל שהיה עותר לבג"צ. אין בכוונת התביעה משום ערעור על החלטות משרד הפנים אלא כי תחולתם במסגרת הוראות חוק הביטוח הלאומי צריכות להעשות על פי פרשנות תכליתית שאין בה הנצחה של עוות דין קשה אשר נגרם לתובע שלא בטובתו, ולא מטעמים פורמליים מלאכותיים שעה שהוכח כי משרד הפנים גרם עוול לתובע.

...

לאור כל האמור לעיל, הוכח ברמת ההוכחה הנדרשת כי על פי הוראות סעיף 2א' לחוק התובע אינו נחשב תושב על פי אשרות השהיה השונות שניתנו על ידי משרד הפנים במועד בו נגרם אי הכושר להשתכר.

סוף דבר- הוכח כי בחודש 3/2006 , מועד בו נקבע אי הכושר , לא הייתה בידי התובע אשרת שהיה כדין בישראל ובהתאם להוראות סעיף 2א' לחוק, אין לראותו כתושב ישראל במועד זה .

יוזכר כי הדברים נדונו מעבר לדרוש לאור קביעתנו כי דין התביעה להידחות על הסף נוכח התיישנות התביעה במועד הגשתה.

העירעור לפניי ערעור מנהלי על פסק-דינו של בית-הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, מיום 27.7.16 (ערר (י-ם) 1163-16), שדחה ערר שהגישו המערערים על החלטת משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה (להלן – המשיב) מיום 14.12.15, שבגדרה סורבה בקשת המערערים למתן מעמד בישראל למערערת 2 מכוח נוהל 5.2.0009 של המשיב – "נוהל הטיפול במתן מעמד לבני זוג של ישראלים, לרבות בני אותו מין" (להלן – נוהל ידועים בציבור).

...

למסקנה זו הגעתי, כאמור, לנוכח העובדה שאין חולק על-כך שבני הזוג מקיימים קשר זוגי מזה 17 שנה, כתשע שנים בבלגיה וכשמונה שנים בישראל, ושעיקר המחלוקת – לדידו של המשיב – מתמקדת בשאלה אם קשר זוגי זה הוא קשר של "נוחות" בלבד.

הואיל והספק שהתעורר בעיני המשיב, בדבר כנות הקשר, נסמך בעיקרו על התשובות שמסרו המערערים לשאלות ההיפותטיות בדבר האפשרות שייפרדו, והיות שתשובות אלו ניתנות גם לפרשנות אחרת, מה-גם שבני הזוג לא נפרדו במשך שבע השנים האחרונות מאז ניתנו התשובות הראשונות בעניין זה – סבורני, ההחלטה להפסיק את ההליך המדורג בעקבות הבקשה לשדרוג המעמד, הייתה לא סבירה ולא מידתית, וראוי היה בנסיבות העניין להמשיך לבחון את כנות הקשר במסגרת ההליך המדורג, על-ידי מתן אשרה מסוג ב/1 לתקופת מעקב ומבחן נוספת.

התוצאה לפיכך, ומבלי להביע עמדה בשאלה האם המערערים הוכיחו לעת הזו את כנות הקשר הזוגי ביניהם, מתקבל הערעור במובן זה שהחלטת בית-הדין לעררים בדבר דחיית הערר מבוטלת.

הנתבעת טענה כי הייצוג כלל: הכנת בקשת התובעים לפתיחת תיק נישואין במשרד הפנים, תירגום ואישור נוטריוני של המסמכים האישיים של התובע מרוסית לעברית, הישתתפות בפגישה במשרד הפנים באשקלון ביום 8.11.11 לצורך הגשת בקשה לפתיחת תיק, הכנת התובעים לקראת הריאיון במשרד הפנים, הישתתפות בפגישה במשרד הפנים ביום 18.12.11, שבמהלכה נערך הריאיון לתובעים, ערעור על החלטת משרד הפנים לחייב את התובעים בהפקדת ערובה בסך 30,000 ₪, השגה לועדת השגה לזרים על החלטת משרד הפנים, פניות בכתב למשרד הפנים מהתאריכים הבאים: 29.4.12 23.5.12,10.5.12,1.5.12 , בקשה בהשגה מיום 21.10.13 ותגובה בהשגה מיום 2.1.13.

...

ואולם, סבורתני, לאור קביעתי, כי הנתבעת מעלה באמונם של התובעים, כי לא ניתן לזקוף לזכותה את אותו חלק בעבודתה שאמנם ביצעה, כאשר אותם חלקים שלא בוצעו מאפילים על החלקים שבוצעו ואף גרמו לנזק, כשיש לזכור, כי בסופו של דבר, לבד מהטיפול הראשוני בהליך, התמקד הטיפול בנושא הערבות, שתמורתה היתה מונחת באמתחתה של הנתבעת, והטיפול לגופו של עניין טרם החל, רק בשל העובדה שהערבות טרם הופקדה.

לפיכך, אני קובעת, כי על הנתבעים להשיב לתובעים את הסכום של 15,000 ₪ ששולם כתמורה בגין העבודה אל מול משרד הפנים, בהפחתה של הסכום של 4,000 ₪, שהתובעים נותרו חייבים לנתבעים כתמורה בגין העבודה שהוזמנה.

סוף דבר, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים את הסכום של 30,000 ₪ בגין כספי הערבות הבנקאית שהופקדו בידיה.

עמ"נ 2164-09-17; עמ"נ 2352-09-17 ; ברגות נ' מדינת ישראל הערעורים לפניי שני ערעורים מנהליים שהדיון בהם אוחד בעיניין פסק-דינו של בית-הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, שלפיו נדחו עררים שהגישו המערערים על החלטת משרד הפנים לדחות על הסף את בקשת המערערים – שהם תושבי שכונת עין ג'ויזה (בכפר וולג'ה) – לקבלת מעמד בישראל.

...

כל הבקשות שהגישו המערערים נדחו על הסף בהחלטות המשיב שבהן צוין, כי הבקשות לקבלת רישיון ישיבת קבע נדחות, הואיל "ובהתאם להחלטת הממשלה 2492 מיום 28.10.07 לא ניתן להגיש יותר בקשות למעמד מכוח רצף מגורים משנת 1967". עררים פנימיים שהגישו המערערים למשיב נדחו על-ידי המשיב; ולפיכך הגישו המערערים עררים לבית הדין לעררים.

בפסק-דינו קבע בית-הדין, כי דין העררים להידחות, זאת מן הטעם "שהחלטת הממשלה קבעה מגבלת זמן להגשת הבקשות, בה העוררים לא עמדו". יוער, כי בעניין זה שגה בית-הדין, שכן החלטת הממשלה קבעה מגבלת זמן להגשת בקשות בעילה של שהייה בישראל משנת 1987 ואילך, כאשר בניית גדר הביטחון באזור ירושלים, פגעה באופן ממשי במרקם חייו של מבקש המעמד, במובן של מניעה או הכבדה קשה לקיים קשר עם שטחי איו"ש; זאת שעה שהמערערים לא הגישו בקשה לקבלת מעמד בשל שהייה בישראל משנת 1987 והכבדה שיוצרת גדר הביטחון, אלא בקשה לקבלת מעמד נוכח שהייה בירושלים ברצף משנת 1967.

בנוסף מדגישים הם, כי "הסדר 1987" בחלקו השני, שאִפשר הגשת בקשות בתקופת ביניים בזיקה לגדר ההפרדה, לא יכול היה להועיל להם, שכן אין ליד בתיהם גדר הפרדה המכבידה על מעברם לאיו"ש. תמצית טיעוני המשיב המשיב טוען, כי דין הערעור להידחות, הואיל ועל-פי החלטת הממשלה לא ניתן עוד להגיש בקשות למעמד מכוח טענה לרצף מגורים בירושלים עובר לשנת 1967; ומכל מקום נוכח עשרות השנים שחלפו קיים קושי רב בבחינת בקשות לקבלת מעמד מכוח טענת רצף מגורים מאז שנת 1967.

ערעור על פסק-דינו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל (להלן – בית הדין) מיום 4.1.2022 בתיק ערר (ירושלים) 3483/20, שלפיו נדחה הערר של המערערים על החלטת מנכ"ל משרד הפנים מיום 2.9.2020.

...

עם זאת, כפי שטענו המערערים בצדק, למרות החלטתו לאמץ את המלצת רוב חברי הוועדה, בחינת עמדותיהם כפי שפורטה לעיל, מעלה כי לא ניתן לומר שעמדת רוב חברי הוועדה הייתה כי יש לדחות את בקשת הבת להסדרת מעמדה מטעמים הומניטאריים.

כך או אחרת, דומה כי בסופו של דבר היה ניתן לבת מבוקשה.

לנוכח כל אלו נמצא כי החלטת המשיב לוקה בחוסר סבירות באופן המצדיק להתערב בה. הערעור מתקבל.