ערעור על החלטת משרד הביטחון בעניין זכויות משפחת חלל משטרת ישראל

בית משפט השלום בחיפהבשבתו כועדת הערר לפי חוק מישפחות חיילים שנספו במערכה עמ"ח 71115-11-18 פלוני נ' קצין התגמולים-משרד הביטחון-אגף השקום איסור פירסום תיק חצוני: בפני כבוד השופט אפרים צ'יזיק – יו"ר הוועדה דר' אלכס קורת – חבר הוועדה פרופ' ולטר מרקביץ – חבר הוועדה מערערת הנא פרו ע"י ב"כ עוה"ד רמי עתאמנה משיב קצין התגמולים-משרד הביטחון-אגף השקום ע"י ב"כ עוה"ד אסנת בן אברהם-בוגוד פסק דין

בתאריך 23.12.2014 הגישה המערערת לועדת ערר זו ערעור על החלטת המשיב מיום 1.3.2011 לדחות את התביעה להכיר בה ובבני משפחתה כמשפחה שכולה מכח הוראות חוק מישפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושקום), תש"י – 1950 ולהכיר בנכותו של המנוח בין התאריכים 17.1.2005 ועד ליום 6.1.11 כנכות אשר קשורה לשירותו במשטרת ישראל/מג"ב (תיק מספר 49460-12-14).

עוד נקבע בפסה"ד כי המידע אשר נימסר לדר' קלם על ידי הצוות המטפל מטעם ביה"ח מעוגן במסגרת אחת מההוראות החריגות של סעיף 20 לחוק זכויות החולה, תשנ"ו- 1996, אשר מסדיר את הזכות לפרטיות ולחיסיון מידע רפואי, וכי מידע זה ניתן כחלק ממערך הסיוע הסוצאלי-רפואי של משטרת ישראל וללא כל קשר בנוגע לטיב השרות הרפואי של צוות ביה"ח. המערערת לא השלימה עם קביעותיה של וועדת הערר, ובעקבות כך הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה אשר קבע בפסק דינו מיום 21.6.2022 כי על מותב זה להדרש לתחולת קביעותיו של בית המשפט העליון בעיניין רע"א 4391/98 קצין התגמולים נ' מאיר עמר, פ"ד נ"ג(2), 673 מיום 18.4.1999 על עניין זה. בנוסף לכך, ביהמ"ש המחוזי הורה למותב זה להכריע מבחינה עובדתית בשאלה האם הרופא המשטרתי אשר ביקר את המנוח (ד"ר עופר קלם) היתנהל באופן רשלני בכך שלא התערב באופן אקטיבי בטיפול שאותו קיבל המנוח בעת שהיה מאושפז בבית החולים, או שמא הטיפול שאותו קיבל המנוח בבית החולים לא היוה חלק מתנאי שרותו.

לטענת המערערת, לא רק שפסה"ד ניתן כארבע שנים לאחר כניסתו לתוקף של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, אלא שככל שהמנוח היה משרת בצה"ל בשירות קבע, או לחילופין ככל שהיה מועבר לטפול בבית חולים במהלך שעות השרות/פעילות הסדירות, הרי שהוא היה מוכר על ידי המשיב כנכה צה"ל החל מהיום שבו קיבל את הארוע המוחי ועד ליום פטירתו, בעוד שהיא עצמה הייתה מוכרת כאלמנת חלל צה"ל החל מיום פטירתו של המנוח.

מעורבות הרופא המשטרתי : כאמור מעלה, המערערת הלינה הן במסגרת ההליך הקודם והן במסגרת הליך זה על כך שדר' קלם, הרופא המשטרתי/רופא היחידה שבה שירת המנוח, לא מילא את תפקידו באופן הנידרש ממנו כנציג הרפואי של משטרת ישראל/קצין מלווה מטעם המישטרה בבית החולים וכי בשל כך לא ניתן לה ולבני משפחתה ייעוץ רפואי מתאים בנוגע לטיב הטיפול הלקוי אשר ניתן למנוח על ידי צוות בית החולים.

...

מן המקובץ לעיל עולה כי לא הוצגה בפני וועדת הערר הוראה מנהלית שמכוחה מחויב הרופא המשטרתי להתערב בנוגע למהות הטיפול אשר ניתן לשוטר אשר מאושפז בבית חולים או ביחס לטיבו, אלא רק נוהג משטרתי שמכוחו רופאי המשטרה מבקרים שוטרים אשר מאושפזים בבתי חולים ומסייעים בידם ו/או בידי בני משפחותיהם בשעתם הקשה ותו לא (ראה גם : ג' טדסקי, "המנהג במשפטנו הנוהג והעתיד", משפטים (כרך ה), תשל"ג, עמ' 9 ; דר' דליה אבן, תחולת עיקרון התקדים המחייב על בתי דין, משפטים (כרך ח'), עמ' 250) שעה שחובה זו מוטלת על פי הוראות המשטרה על מפקדו הישיר של השוטר המאושפז.

אשר על כן, אין מקום לקבוע כי עצם הגעתו של הרופא לבית החולים מעידה על כך חריגה מטיפול שהינו חלק בלתי נפרד מתנאי השירות של המנוח ומכאן שכלל הטענות אשר נוגעות לתפקודו המקצועי של דר' קלם נדחות.

סוף דבר : לאחר בחינת הנחיות בית המשפט המחוזי, לא מצאנו לקבל את הערעור.

בית משפט השלום בחיפה עמ"ח 39910-08-14 דיקר נ' קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השקום תיק חצוני: בדלתיים סגורות בפני כבוד השופט אפרים צ'יזיק – יו"ר הועדה דר' אלכס קורת – חבר הועדה דר' נעמי אפטר – חברת הועדה מערערת נועה דיקר ע"י ב"כ עו"ד שרון מאירי משיב קצין התגמולים-משרד הביטחון-אגף השקום ע"י ב"כ עו"ד אורית בקרמן ואח' פסק דין

העניין שבפנינו ערעור על החלטת קצין התגמולים מיום 13.7.2014 לפיה נדחתה פניית המערערת מיום 7.4.2013 להכרה בזכויותיה כאלמנתו של המנוח, רפ"ק ארז דיקר ז"ל, על פי הוראות חוק מישפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושקום), תש"י – 1950.

חוק בתי קברות צבאיים המתייחס לחלל שנספה בתקופת שרותו, וחוק מישפחות חיילים שנספו במערכה המתייחס לזכויות מישפחת החלל שנספה עקב שרותו.

כחודש ימים לאחר פטירתו הגישה המערערת בקשה להכרה בזכויותיה כאלמנתו של המנוח בנימוק שהמנוח נפטר כתוצאה מדום לב. בעקבות הגשת הבקשה מונה על ידי אגף משאבי אנוש במשטרת ישראל קצין בודק כפי המתחייב מכח הוראת סעיף 16 של קובץ פקודות המטה הארצי של המישטרה מיום 9.4.2001 שכותרתו "קצינים בודקים וועדות בודקות" ועל סמך נוהל משטרתי שמספרו 14.01.013 שכותרתו "חקירת מקרי מוות". המשיב הסתמך בהחלטתו לדחות את פניית/תביעת המערערת מתבסס, בין היתר, על מימצאי דו"ח הקצין ראש מדור חקירתו במשטרת ישראל ושל ראש חוליית קבו"דים אשר תשאלו את המערערת עצמה, את המטפלת של בתו המנוח, את הרופא המשטרתי אשר קבע את מותו של המנוח וכן גם שבעה שוטרים אשר שרתו עם המנוח ואשר מעדויותיהם עלה כי על פניו לא ניתן לקשור בין נסיבות פטירתו של המנוח מארוע לבבי לבין תנאי שרותו.

המשיב סבור כי בשל מצב דברים זה מנועה וועדת הערר מלדון בכל אותן טענות עובדתיות אשר הובאו בפני קצין התגמולים לראשונה רק לאחר קבלת ההחלטה בנוגע לתביעת הכרת זכות של המערערת.

...

כמו כן, לא מצאנו תימוכין במסגרת עדותו רפ"ק כהן, בנוגע להתרחשות של אירוע חריג (המצריך דיווח מידי) דחוף או אירוע לא דחוף (המאפשר דיווח נדחה) אשר התרחש במהלך השבוע הקודם לפטירת המנוח, ובפרט לאחר שהבהיר בעדותו בביהמ"ש כי הוא אינו זוכר שמר קציר או שרעיית המנוח שוחחו עימו במהלך ימי השבעה על אירוע חריג אשר אירע למנוח ערב מותו (ראה : עמוד 9 שורות 31 – 35; עמוד 10 שורות 9 – 26 ; עמוד 11 שורות 27 – 28 ; עמוד 11 שורה 35 – עמוד 12 שורה 1 ; עמוד 12 בשורות 11 – 12 ; עמוד 13 שורות 5 – 10 לפרוטוקול).

הגם שיצאנו מתוך נקודת הנחה כי המנוח אכן לקה בליבו, וזאת למרות שהמערערת לא הוכיחה את סיבת המוות באופן וודאי, ולמרות שהמומחים הרפואיים סבורים כי המנוח סבל מממספר גורמי סיכון בריאותיים – תורשתיים ללקות בליבו אשר לא היו קשורים לתנאי שירותו הרי שלא מצאנו באותן ראיות החדשות אשר הובאו בפנינו, ובפרט מהבדיקה אשר נערכה במסגרת מערכת המודיעין "מלאכת מחשבת" אשר רישומיה נהנים מחזקת התקינות המנהלית ואשר תקינותם לא הופרכה על ידי המערערת (ראה : ע"א 3901/11 דוד מחקשווילי ואח' רשות המיסים ואח' מיום 7.8.2012), כי המנוח נחשף במהלך התקופה האחרונה לחייו לאירוע מהותי וחריג כלשהו אשר עלול היה להטריד את נפשו.

סוף דבר : לאחר שהשתכנענו כי קצין התגמולים עמד בנטל הראייתי הרובץ וכי לא נפלה כל טעות ביסוד ההחלטה הקודמת המצדיקה את קבלת הטענות החדשות אשר הועלו במסגרת כתב הערעור המתוקן כראיות חדשות אנו מוצאים לנכון לדחות את הערעור.

העניין שבפנינו ערעור על החלטת קצין התגמולים מיום 20.5.2012 לדחות את בקשתה של המערערת מיום 8.6.2011 להכיר בזכויותיה לפי חוק מישפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושקום), תש"י – 1950 בעקבות פטירתו של בעלה המנוח, רנ"ג מואיד הינו ז"ל, אשר הלך לעולמו בתאריך 24.5.2011.

חוק בתי קברות צבאיים המתייחס לחלל שנספה בתקופת שרותו, וחוק מישפחות חיילים שנספו במערכה המתייחס לזכויות מישפחת החלל שנספה עקב שרותו.

לצערי, על-פי חוק מישפחות חיילים פנייתך להכרה בזכויות נדחית, הואיל ובהתאם למסמכים וחומר הראיות שהובאו בפנינו אין קשר בין נסיבות מותו של המנוח לבין שרותו במשטרת ישראל כמשמעו בחוק.

במקרה דנן גופת המנוח פונתה לביה"ח "ברזילי" באשקלון, כאשר הודעת הפטירה נחתמה על ידי רופא ביה"ח. משכך, לא ברור מדוע ביה"ח או רופא משטרתי מוסמך לא פנה אל המערערת ולא תיעד את תגובת המערערת בנוגע להצעה לבצוע ניתוח בגופת המנוח ומדוע אחד קצין אשר מעמדו ותפקידו אינם ברורים פנה דוקא אל אחיו של המנוח, אשר על פניו נעדר כל סמכות להחליט בסוגיה זו, ולא אל המערערת.

זאת ועוד, בעיניין רע"א 7207/01 נחום לייזר נ' קצין התגמולים – משרד הבטחון , פ"ד נז (6), 747 וכן גם בעיניין רע"א 214/13 פלוני נ' קצין התגמולים מיום 27.10.2013 וכן גם בעיניין בקשה לקיום דיון נוסף על פסה"ד דנן (דנ"א 7413/13 פלוני נ' קצין התגמולים מיום 28.1.2014) כי אכזבה אישית ותנאי שירות לא נוחים אינם מספיקים בכדי לבסס את היסוד האובייקטיבי הנידרש לצורך ביסוס קשר הסיבתי שבין תנאי השרות לבין התפרצות של מחלה קונסטיטוציונאלית.

במקרה דנן עסקינן במקרה המשתייך לסוג השני ולכן לצורך הוכחת הקש"ס שבין התפרצות המחלה לבין השרות על המערערת להוכיח כי מדובר בארוע בעל מאפיין חריג ויוצא דופן לשגרת השרות של המנוח (ראה : דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5), 732; רע"א 8138/07 שמואל פאר נ' קצין התגמולים משרד הבטחון מיום 21.6.2011).

...

לפיכך, תביעה להכרת זכות מצריכה עמידה של מערך עובדתי התומך בקיומם של שני היסודות ולכן דינה של תביעה/בקשה להכרת זכות שאינה עולה בקנה אחד עם שני הקריטריונים האמורים כמקשה אחת להידחות [ראה : רע"א 1797/16 פלוני נ' קצין התגמולים מיום 3.5.2016 ; רע"א 214/13 פלוני נ' קצין התגמולים מיום 23.10.2013 ; ע"ו (מחוזי ב"ש) 70637-05-18 קצין התגמולים נ' פלוני מיום 31.7.2018].

עם זאת, אנו סבורים כי הימנעותו של המשיב מהעדתו של רפ"ק תפילין בבית המשפט צריכה להיזקף לחובתו של המשיב ולא לחובת המערערת ולכן אנו סבורים כי יש לקבל את גרסתם העובדתית של עדי המערערת ולפיה המנוח חש כעוס על כך שלא התאפשר לו לקבל את הרכב במהלך סוף השבוע.

סוף דבר : הערעור נדחה ולכן גם אין מקום להתערבות הוועדה בהחלטת המשיב מיום 20.5.2012.

בתי הדין המינהליים שליד בית משפט השלום בחיפה ועדות העירעור מכוח חוק מישפחות חיילים שנספו במערכה עמ"ח 44400-01-18 איסור פירסום תיק חצוני: בפני כבוד השופט אפרים צ'יזיק – יו"ר הוועדה דר' אלכס קורת – חבר הוועדה פרופ' ולטר מרקביץ – חבר הוועדה מערערת נאדיה סעיד ע"י ב"כ עוה"ד דיאן קשקוש משיב קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השקום ע"י ב"כ עוה"דמירה וולף ו/או עופר תום פסק דין

בהתאם להחלטת ועדת הערעורים שבבית משפט השלום בחיפה עמ"ח 18397-01-14, פנייתך נבדקה בשנית ע"י משרדנו ולאחר עיון במסמכים ובחומר הראיות שהובאו בפנינו, ובהסתמך על חוות דעת מומחה מיום 06/12/2017 של סנ"צ עמי לייפר, רמ"ד מעבדות ניידות מז"פ, חטיבה לזיהוי פלילי מטא"ר ירושלים, אין קצין התגמולים מוצא לנכון לשנות את החלטתו מיום 10.08.2011, לפיה אין קשר בין פטירתו של בנך היקר בשיר ז"ל לבין שרותו במשטרת ישראל כמשמעותו בחוק.

חוות הדעת מטעם הצדדים בתחום הזיהוי הפלילי : בתאריך 24.8.2016 הוגשה על ידי המערערת בקשה לעיון חוזר על החלטת המשיב שאליה צורפו תמונות מזירת הארוע (ת"ר 175) וכן גם חוות דעת מיום 19.7.2016 מטעמו של מר יהודה סורסקי, איש מישטרה בדימוס המיתמחה בתחום המז"פ וחוקר מורשה מטעם משרד המשפטים.

מנגד, המשיב מצא לנכון לדחות את בקשתה של המערערת לעיון חוזר בהחלטתו לדחות את תביעתה להכיר בזכויותיה לפי חוק מישפחות חיילים שנספו במערכה, על סמך חוות דעתו המייעצת של ראש מדור מעבדות ניידות (חטיבת מז"פ) במטה הארצי של משטרת ישראל, סנ"צ עמיהוד לייפר, מיום 6.12.2017.

משכך, במקרה זה חלה הוראת סעיף 3 לחוק המישטרה (נספים ונכים), תשמ"א – 1981 וכן גם הוראת סעיף 2א(א) לחוק מישפחות חיילים שנספו במערכה על פי הנוסח המתוקן אשר קובע כי חייל בשירות קבע/איש כוחות בטחון בקבע או איש כוחות מילואים אשר נפטר/נהרג במהלך חופשה, ואשר שהה כדין מחוץ למחנה שלא במסגרת מילוי תפקיד בשירות, ייחשב כחלל צה"ל אך ורק רק אם התאונה נגרמה בדרכו מן המחנה אל יעד חופשתו או בדרכו אל המחנה מיעד חופשתו.

העמדות הסותרות של משטרת ישראל בכל הנוגע לסיבת מותו של המנוח: אמנם הנטל לסתור את הוראת סעיף 2ב' לחוק מישפחות חיילים שנספו במערכה מוטל על המדינה (ראה : רע"א 8899/07 פלוני נ' קצין התגמולים מיום 4.12.2008), אולם במקרה זה צוות החקירה המשטרתי מטעם משטרת עכו אשר בדק את המקרה לא מצא לנכון להכריע באופן חד משמעי האם מדובר בפליטת כדור או בהתאבדות מכוונת.

...

מעדותו עלה כי גם אם בדיקה פיזית וקבלת נתונים בליסטיים ובדיקות "טפט" נותנות תמונה מדויקת יותר, הרי שבנסיבות העניין ניתן להגיע למסקנה חד משמעית כי מדובר בהתאבדות מכוונת ולא באירוע של פליטת כדור אקראית, על סמך הצילומים המתעדים את הפצע ברקה הימנית (ראה : עמוד 2 שורה 20 – עמוד 3 שורה 2 ; עמוד 9 שורות 1-11 לפרוטוקול).

לאור האמור לעיל, עולה כי חוות דעתו של מומחה בית המשפט הינה חד משמעית ואף עולה בקנה אחד עם ממצאי מומחה המז"פ מטעם המשיב, שהינו איש משטרה במדים, ומשכך עולה כי המסקנה המסתברת ביותר בנסיבות העניין הינה שהמנוח הלך לעולמו כתוצאה ממעשה התאבדות מכוון, למרות שלא נמצאה סיבה ברורה לסיבת ביצוע המעשה.

סוף דבר : הערעור נדחה.

בתי הדין המינהליים שליד בית משפט השלום בחיפה ועדות העירעור מכוח חוק מישפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושקום) עמ"ח 19294-10-15 איסור פירסום תיק חצוני: בפני כבוד השופט אפרים צ'יזיק – יו"ר הוועדה דר' אלכס קורת – חבר הוועדה פרופ' ולטר מרקביץ – חבר הוועדה מערערת מעיין רנד אקשטיין ע"י ב"כ עוה"ד אייל מגן משיב קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השקום ע"י ב"כ עוה"ד נפתלי קפשוק פסק דין

העניין שבפנינו ערעור על החלטת קצין התגמולים מיום 9.8.2015 לדחות את תביעתה של הגב' מעיין רנד-אקשטיין, אלמנתו של המנוח אמיר אקשטיין ז"ל, מיום 5.10.2014 להכיר בזכויותיה לפי חוק מישפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושקום), תש"י – 1950.

חוק בתי קברות צבאיים מתייחס לחלל שנספה בתקופת שרותו, וחוק מישפחות חיילים שנספו במערכה המתייחס לזכויות מישפחת החלל שנספה עקב שרותו.

מעיון בסיכומי המערערת עולה כי הנה תולה את יהבה בסיכומיה בקשר הסיבתי שבין מכתב האיום אשר הונח על גבי שמשת הרכב לבין החלטתה של משטרת ישראל להסיר את שמו של המנוח ממצבת השוטרים המאוימים אשר זכאים ל"סל אבטחה".

עם זאת, בהיתחשב באופיו החריג של המקרה אשר הובא בפנינו, הרי שבהתאם לסמכותנו על פי הוראת סעיף 37 לחוק בתי דין מינהליים אנו מוצאים לנכון להורות למשיב לבחון מחדש את החלטתו לאחר שינחה את משטרת ישראל להשלים את החקירה בעיניין השיחות הטלפוניות אשר התקבלו במכשיר הטלפון הסלולרי של המנוח (לרבות השיחות היוצאות מתוכו), אל מול רשימת הנאשמים בפלילים/חשודים אשר המנוח העיד ו/או אמור היה להעיד בעיניינם בבתי המשפט.

...

נסיבות המקרה דנן : ממכלול הראיות והעדויות אשר הובאו בפנינו, ובעיקר מחוות דעתו של דר' ומוש, עולה בבירור כי המנוח לא הלין במהלך תקופת חייו על השפעה לרעה של תנאי שירותו התובעני ביחידת מג"ל על מצבו הנפשי, ולכן בשל מצב דברים זה ובהינתן הסכמתה של המערערת לתוכן חוות דעתו של דר' ומוש במסגרת חוות דעתו, הרי שלא ניתן לקבוע באופן וודאי מה הייתה הסיבה למעשהו הטראגי, למעט השערות בלתי מבוססות ואשר מטבע הדברים הועלו על ידי חלק מהעדים אשר העידו בבית המשפט ובמסגרת החקירות אשר התבצעו במשטרת ישראל לאחר גילוי גופת המנוח.

מכלול נסיבות העניין מצביע על כך שהמנוח שלח יד בנפשו מסיבות עלומות בעת ששהה בחופשה ממושכת מהשירות, מבלי שהותיר תיעוד לסיבת האירוע האובדני, מבלי שפנה לטיפול נפשי, מבלי שהביע מצוקה בפני מקורביו, חבריו, משפחתו או מפקדיו, וכפי שמסתבר – ללא קשר לשאלת אותו איום מינורי אשר לא הביא לכל תוצאה עמו, או מגע אחר שיכול והיה בימיו האחרונים של המנוח אולם לא זכה לבדיקה, ולכן אנו קובעים שלא הוכח קיומה של זיקה אפשרית כלשהי בין מעשה ההתאבדות לבין השירות במשטרת ישראל.

סוף דבר : הערעור נדחה.