ערעור על החלטת משרד הביטחון בדבר אי-הכרה בליקוי שמיעה

עם הזמן, ובמסגרת תביעה להחמרת מצב, הוכרו למבקש ליקויים נוספים כגון: רפלוקס ושט, טחורים, ליקויי ראייה, שמיעה וטנטון, בגינם נקבעה לו דרגת נכות משוקללת בשיעור של 87%.

הנ"ל בעל רקע אקדמאי, עם רקע תעסוקתי פקידותי במשרד הבטחון.

החלטת הועדה המבקש ערער על החלטה זו וביום 28.4.19 היתכנסה ועדה לעררים, דנה בעיניינו של המבקש, וסיכמה את ממצאיה ומסקנותיה כך: "הועדה האזינה בקשב לתובע לגבי העירעור על תחולה. אין על הועדה אלא לידון אלא במה שמופיע בתיק התובע ובהתאם לועדה רפואית מיום 19.12.18. התובע ציין כי פרש מעבודתו לפני 10 שנים בעיקר עקב בעיות בעמ"ש מותני וצווארי. לדבריו יש לנהוג לגביו כאחד מוהרה ואומר אחוזי הנכות של אובדן הכושר צריכים להיות פחות או יותר שוים לנכות הרפואית. נכויותיו של התובע הן במספר שטחים 40% דום נשימה בשינה אשר בכלל לא הועלו כגורם מגביל בועדה. 20% בגין הגבלת תנועה עמ"ש צוארי, הגבלה בינונית עמ"ש מותני, 25% ליקוי שמיעה ו-30% אין אונות. 10% בגין: רפלוקס, טחורים, ליקוי ראייה, טנטון, סוכרת מטופלת בכדורים, עודף שומנים, הפרעה במתן השתן, נרופתיה סוכרתית.

סוף דבר – צדק בית הדין קמא בדחותו את העירעור, ואין הצדקה כלשהיא להתערב בפסיקתו, ועל כן דין הבקשה להדחות.

...

טענות המבקש המבקש, בבקשתו, טוען כי יש לקבל את בקשתו ולבטל את פסק דינו של בית הדין האזורי, מהטעמים שיפורטו להלן: שגה בית הדין עת העדיף את החלטת הוועדה על פני דו"ח עובדת השיקום.

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה, בפסק דינו של בית הדין האזורי, ובכלל החומר שבתיק מצאתי כי יש לדחות את הבקשה ללא קבלת תגובת המשיב.

לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה, אני סבור כי הוועדה נימקה את מסקנותיה באופן המאפשר מעקב אחר הלך מחשבתה ובהתאם להלכה הפסוקה ומבהירה לחלוטין מדוע אין בפער שבין הנכות הרפואית לתפקודית, כדי להעלות את דרגת אי הכושר של המבקש.

סוף דבר – צדק בית הדין קמא בדחותו את הערעור, ואין הצדקה כלשהי להתערב בפסיקתו, ועל כן דין הבקשה להידחות.

בתי הדין המינהליים שליד בית משפט השלום בראשון לציון ועדות העירעור מכוח חוק ע"נ 7335-07-19 בפני כבוד השופטת צבייה גרדשטיין פפקין- יו"ר ד"ר אילנה נירנברג - חברה עו"ד שמעון בר גור - חבר מערער פלוני משיב קצין התגמולים-משרד הביטחון-אגף השקום פסק דין

יש לציין כי אף לפי דעת המיעוט – כבוד השופט בך – "לא יעלה על הדעת, כי נכה, אשר פנה אל המוסד לביטוח לאומי, ואליו בלבד, וגבה ממנו תגמוליו במשך שנים, יישמע לאחר מכן בטענה, כי חפץ הוא לפסוע במסלול האחר של חוק הנכים וכי זכות הבחירה תיכנס לתוקף רק כשתוכר, אם תוכר, זכאותו על פי חוק הנכים. על נכה, הרוצה לנצל את זכות בחירתו, להוכיח בהתנהגותו מלכתחילה את כוונתו לעשות כן". הילכת הרוב בפרשת איבגאנה אומצה גם ברע"א 3323/98 (זקן נ' קצין התגמולים, נז (5) 577 (2.7.03)), שם נקבע כי הלכה זו של בחירה חלה אפילו אם מדובר בנכה לוקה בנפשו שאינו כשיר לבחור אך התקבלו כספים ממל"ל – ואפילו התקבלו אלו על ידי האפוטרופוס מטעמו.

דברים דומים נקבעו ברע"א 4428/10 פלוני נ' קצין התגמולים (27.1.2011) (ערעור על בית המשפט המחוזי (מחוז מרכז) שדחה ערעור על ועדת העררים שם נדחה ערעור הנכה – בגין סעיף 36 א לחוק הנכים) גם שם נדחתה תביעת הנכה שהוגשה לקצין התגמולים בשנת 2006, באמצעות האפוטרופוס, לאחר שבשנת 1989, עוד טרם מונה האפוטרופוס, הגיש הנכה למל"ל תביעה לקיצבת נכות כללית עקב מחלת נפש שבה לקה, והחל לקבל קצבת נכות חודשית (ראו גם בע"א (מחוזי מרכז) 4646-08-07 מ"צ נ' קצין התגמולים (10.3.08)).

(קיימת גם פסיקה נוספת, ואחידה, שלא צורפה כאן הקובעת דברים דומים, ראו רק לדוגמא ע"א (מחוזי-ת"א) 1245/99 משרד הבטחון - אגף השקום -קצין התגמולים נ' קשש מאיר (30.3.2003); ע"א (מחוזי-באר שבע) 1156/06 משרד הבטחון - קצין התגמולים נ' זוהר רונית (4.5.2006- מפי כבוד השופט הנדל, למסקנתו הצטרפו גם כבוד השופטת ברקאי וכבוד השופט טימור); ע"א (מחוזי- ת"א) 3474/02 יוסף אברהם נ' משהב"ט-אגף השקום -ק. תגמולים (9.10.2003) ועוד).

אין גם מחלוקת כי במסגרת הוועדות הרפואיות של המל"ל היתייחס המערער למצבו הנפשי שהחל בשירות בצבא "במהלך השרות הצבאי הופיעו הפרעות נפשיות עם שנויי בהתנהגות. שמע קולות מצבו הוחמר 5/08. אושפז לראשונה .." (פרוטוקול ועדה רפואית של המל"ל מיום 11.1.09, ראו גם בקשת המערער להכרת זכות).

ההחלטה מכוונת המערער לסעיף הרלבנטי בגינו נדחתה התביעה – סעיף 36א לחוק הנכים – ולרציונל "מאחר שמשולמת קצבה לפי חוק הביטוח הלאומי". גם אם היה מקום לכלול את המלים "במקרה זה", ומאחר שיתכן ובמקרים אחרים לא תיתקבל טענת הבחירה בזכויות (והדבר נאמר לצורך הארגומנטציה בלבד) אין במכתב הדחייה כשלעצמו כדי להטעות ולרפות ידי נכים אחרים.

...

בשולי הדברים, מצאנו לדחות גם את טענת המערער להטעיה בניסוח החלטת הדחייה.

סוף דבר- לאחר שבחנו טענות הצדדים באנו לכלל מסקנה כי על פי ההלכה הנוהגת יש לראות במערער כמי שבחר בזכויות על פי חוק הביטוח הלאומי ועל כן דין תביעתו להכרת זכות על פי חוק הנכים וערעורו בפנינו להידחות וכך אנו מורים.

לנוכח מסקנתנו, לא מצאנו צורך לדון בטענת ההתיישנות, אשר בהכרעה בה לא יהא כדי לשנות מקביעתנו לעיל (יצויין בהערת אגב כי ייתכן והיה מקום לדחות הערעור על הסף גם מפאת העדר תיעוד בדבר "חבלה רשומה" – גם המערער וגם המשיב עשו ניסיונות לאתר תיעוד ל"חבלה רשומה" או למצער - פגימה נפשית רשומה, ומאמציהם העלו חרס).

ערעור על החלטת המשיב מיום 29.10.2018, אשר דחה את בקשת המערער לקבלת תגמול נצרך לפי חוק הנכים (תגמולים ושקום) תשי"ט- 1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים או החוק), מהטעם שהוא יכול לעבוד במשרה חלקית ובפועל הוא עובד בהקף של חצי משרה.

הוא הוכר כנכה צה"ל בשיעור 60% לצמיתות, מתוכם 50% בגין תיסמונת פוסט-טראומתית (PTSD), והגיש בקשה לקבלת תגמול נצרך.

כבר הרבה שנים משרד הבטחון מכריח אותי לצאת לעבודה כי הוא מאיים עליי שאם לא אצא לעבודה לא ישלמו לי תגמולים.

תיקון מס' 30 של חוק הנכים, שניכנס לתוקפו ביום 11.1.2022, הוסיף לחוק את סעיף 7ה1, שכותרתו "מבחן הכנסה לעניין תגמולי מחיה". על-פי דברי ההסבר שפורסמו בהצעת החוק, נועד התיקון לענות על הבקורת שנמתחה על מבחני ההכנסה שהוחלו עובר לתיקון.

בסעיף "פירוט הפגימות המוכרות באגף השקום" נכתב שהמערער סובל מ-PTSD, הגבלה קשה בכושר תיפקודי, METATARSALGIA חבלתית לאור עוות קשר הרוחב, ליקוי שמיעה טנטון קבוע וליקוי שמיעה ירידה לפחות 15-20 דציבל.

...

מסקנתנו הינה שהמערער הוכיח שקביעת המשיב בהחלטתו מיום 29.10.2018 לפיה הוא יכול לעבוד במשרה חלקית בהיקף של חצי משרה אינה מבוססת ואינה נכונה.

אשר על כן, אנו מקבלים את הערעור ומבטלים את החלטת המשיב מיום 29.10.2018.

לאור קבלת הערעור, אנו מחייבים את המשיב לשלם למערער שכר טרחת עורך דין בסך כולל של 10,000 ₪ וכן לשלם לו את הסכום ששולם על-ידו למומחה הרפואי מטעמו, כנגד קבלה.

בית משפט השלום בחיפה עמ"ח 5942-10-20 פלונית נ' קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השקום לפי חוק מישפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושקום) תיק חצוני: 517873/409 /ת איסור פירסום בפני כבוד השופט אפרים צ'יזיק – יו"ר הוועדה דר' אלכס קורת – חבר הוועדה פרופ' ולטר מרקביץ – חבר הוועדה מערערת אהובה רייס ע"י ב"כ עוה"ד איריס בייר משיב קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השקום ע"י ב"כ עוה"ד אסנת בן אברהם-בוגוד פסק דין

העניין שבפנינו ערעור על החלטת קצין התגמולים מיום 6.9.2020 שבמסגרתה נדחתה בקשתה לעיון חוזר של המערערת מיום 18.5.2017 להכיר בה כאלמנת צה"ל על פי הוראות חוק מישפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושקום), תש"י – 1950 בשל נסיבות פטירתו של בעלה המנוח, מר חיים רייס ז"ל. במסגרת החלטת קצין התגמולים מיום 6.9.2020 נקבע כדלקמן : " הנידון : בקשה לעיון נוסף ומתן החלטה לפי סעיף 25 א'(א) לחוק מישפחות חיילים שנספו

כך, למיטב הבנתי, ידיעותיי ושיפוטי הרפואיים, גם יתר הפגימות הרפואיות מהן סבל המנוח ז"ל. מכל מקום, גם לא ראיתי שהייתה הכרה אי פעם בגין פגימה מאלה שהתקיימו אצלו.

בכל הנוגע לכתבה עיתונאית שעליה מסתמכת המערערת, ואשר לטענתה מצביעה על נכונות טענותיה בכל הנוגע לעצם הדבקותו של המנוח במחלת השחפת, מצוין כי הכתבה אינה מתייחסת באופן ספציפי למנוח, מה גם ששני השוטרים אשר העידו על ידי המערערת ציינו כי שמעו מצדדים שלישיים שהמנוח נדבק במחלת השחפת בעת ששירת בתחנת משטרת ראש פינה, דהיינו, עד לשנת 2005.

המערערת אמנם טוענת בבקשתה לעיון חוזר כי קיימת סבירות רבה לכך שככל שהמנוח לא היה לוקה במחלת השחפת או אז סיכויו להחלים מארוע הלב, שבו לקה בתאריך 22.7.2010 וכן גם מהזיהום והכשל הנשימתי שבו לקה לאחר מכן, היו טובים (ראה : ת"ר 283 סעיף 17 לבקשה לעיון חוזר משנת 2017) ,דא עקא, שעל פי פסיקת בית המשפט העליון בכל אותם מקרים שבהם איש כוחות הבטחון לוקה במחלה ויראלית מבלי שהיה לאותה מחלה קיום קודם בגופו, הרי שיש להראות כי מבחינה עובדתית מיתקיים קשר סיבתי עובדתי בין השרות הצבאי לבין עצם הופעת המחלה (רע"א 2652/19 פלוני נ' מדינת ישראל – קצין התגמולים מיום 11.1.2021).

סוף דבר : העירעור על החלטת המשיב מיום 6.9.2020 נדחה.

...

הננו להודיעך כי לאחר בחינת הבקשה לעיון חוזר, המסמכים שצורפו לה לרבות חוות הדעת של ד"ר מנחם נהיר וד"ר האשם בשארה, החלטנו כי אין בבקשתך ובמסמכים שצורפו לה כדי לשנות את החלטתנו לפיה אין קשר בין נסיבות פטירתו של בעלך היקר ז"ל לבין שירותו ותנאי שירותו במשטרת ישראל.

בחוות דעתו המשלימה מציין פרופ' שפירא כדלקמן : "דר' נהיר מנסה לקשור בין אופי השירות ובין התפתחות טרשת העורקים אך אין לכך ראיות של ממש. מדובר על איש צעיר עם גורמי סיכון רבים אשר הביאו להתפתחות טרשת עורקים מפושטת וצורך בטיפול של מעקפים לעורקים הכליליים. נראה לי שבחוו"ד הקודמת התייחסתי בפירוט לסוגיית אי קיום קשר בין טרשת עורקים ובין דחק או מתח מתמשכים ובין התפתחות מחלת טרשת העורקים הכליליים או להחמרת מהלכה. סיבוכי טרשת כזאת, כגון אוטם שריר הלב או הפרעת קצב הלב, עד כדי פגיעה תפקודית קשה או מוות פתאומי, לא היו כאן. למרבה הצער, דווקא הטיפול המניעתי לאוטם שריר הלב או לאירוע לב קטלני אחר, אשר ניתן ע"י המערכת הרפואית עפ"י הסטנדרטים המקובלים, הביאו באופן טרגי למוות. החלטה על הניתוח וגם הפעולה עצמה לא היו בהם כל רשלנות רפואית.

לפיכך, כל אימת שקצין התגמולים מגיע למסקנה כי מותו של החייל או מותו של איש כוחות הביטחון לא נגרם עקב השירות הרי שמוטל עליו הנטל להוכיח היפוכו של דבר.

סוף דבר : הערעור על החלטת המשיב מיום 6.9.2020 נדחה.

בבית המשפט העליון רע"א 4472/23 לפני: כבוד השופט י' כשר המבקש: פלוני נ ג ד המשיב: משרד הבטחון – אגף השקום בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטים א' קולה (ס"נ), ד' צרפתי, ו-ר' גלפז מוקדי) מיום 22.5.2023 בע"ו 38172-02-23 בשם המבקש: עו"ד מוניר עראידה ][]החלטה

בקשת רשות העירעור בבקשת רשות העירעור, טוען המבקש כי מתעוררות מספר שאלות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור ב-"גילגול שלישי", ובהן: האם חייל ששירת בטירונות קרבית במשך שבועיים מקיים את דרישת הקשר הסיבתי המשפטי להכרה בהפרעת דחק פוסט-טראומתית; האם חלה על המבקש חובה, בנסיבות שרותו הקצר, להוכיח התרחשותו של "ארוע חריג" שגרם לפגימה הנפשית הנטענת; מה הם הקריטריונים למינוי מומחה רפואי מטעם ועדת הערעורים; מה משקל האבחנה המבדלת הנקבעת בתיק הטיפולי; מה היא רמת ההנמקה הראויה בפסק דין בהליכי ערעור על החלטות המשיב.

לטענתו, טרונות קרבית נמנית על סוג המקרים האמור, בהיותה ייחודית ומובהקת לשירות הצבאי, ועל כן יש להכיר בקיומו של קשר סיבתי בין הפרעת הדחק הפוסט-טראומתית בה הוא לוקה, לטענתו, לבין שרותו הצבאי בטירונות קרבית.

זהו כאמור השלב הראשון בבחינת קיומו של קשר סיבתי, ומשהמבקש לא צלח שלב זה, הרי שאין כל מקום לפנות לשלב השני בבחינת הקשר הסיבתי – בחינת קיומו של הקשר הסיבתי המשפטי, ובכלל זאת יישומן של הילכות שונות שנקבעו בהקשר זה. בנסיבות אלו, ודאי שלא מתעוררת כל שאלת רוחב משפטית בעיניין קשר סיבתי משפטי, ואין מקום ליתן רשות לערער ב-"גילגול שלישי" בעיניין זה. ואותם הדברים, אחרת: המבקש מתאמץ לנסות ולשכנע שתביעתו נדחתה בשל אי-הוכחת ארוע חריג בשירות הצבאי ופרק הזמן הקצר של השרות.

קביעתה של ועדת הערעורים באשר לאי-הוכחת הקשר הסיבתי העובדתי היא קביעה המבוססת על העדויות ששמעה, לרבות הערכת מהימנות המבקש, וכן על חוות הדעת הרפואיות שהוגשו מטעם הצדדים.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף ללא תשובת המשיב.

הכרעתה של ועדת הערעורים בעניינו של המבקש דנן נסמכה על הקביעה כי לא הוכחה הפרעת דחק פוסט-טראומתית, במישור העובדתי-רפואי; וכך נקבע: "אין צורך להיכנס לשאלה האם הדבר אפשרי במקרה של חייל עם 'גולגולת דקה', שכן תחילה עלינו להגיע למסקנה שקיימת פוסט טראומה ושניתן לסמוך במידה כלשהי על המסכת העובדתית המובאת בפנינו. בהתחשב בהתרשמותנו הברורה שלא ניתן לסמוך כלל על המסכת העובדתית לה טוען [המבקש], בהתחשב בנוסף בהתרשמות המאבחנים המקצועיים השונים שבחנו את [המבקש] והתרשמות מהתנהגות מניפולטיבית שלו בבדיקות, כי אז מסקנתנו הברורה הינה ש[המבקש] רחוק עד מאוד מהוכחת טענתו שהוא סובל מפוסט טראומה ובוודאי שהוא רחוק מלשכנע אותנו שתנאי השירות שלו גרמו לו נזק נפשי כלשהו." מדברים אלו, ברי כי לא עלה בידי המבקש להוכיח התקיימותו של קשר סיבתי עובדתי-רפואי.

לא מצאתי ממש גם בטענות המבקש בדבר רמת ההנמקה בפסקי הדין מושא הבקשה; וכך גם יתר הטענות שבפי המבקש, כמפורט בפסקה 6 לעיל, אינן מקימות שאלת רוחב המצדיקה מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי". אשר על כן – הבקשה נדחית.