ערעור על החלטת משרד הביטחון בדבר אי הכרה בקשר סיבתי

בתי הדין המינהליים שליד בית משפט השלום בחיפה ועדות העירעור מכוח חוק ע"נ 59408-12-20 תיק חצוני: בפני ועדת ערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושקום) תשי"ט-1959 יו"ר הוועדה – כב' השופט אמיר סלאמה חבר הוועדה – דר' אלכס קורת חבר הוועדה – מר דוד לוקוב מערער פלוני משיב קצין התגמולים-משרד הביטחון-אגף השקום פסק דין

לפנינו ערעור על החלטת המשיב שלא להכיר במסמכים שונים שהציג בפניו המערער כ- "ראיה חדשה", כמשמעה בסעיף 35 לחוק הנכים (תגמולים ושקום) (להלן – "חוק הנכים").

משכך, במסגרת העירעור העומד לפנינו אין אנו נדרשים לשאלה האם המסמכים האמורים צריכים לשנות, לגופה, את ההחלטה בדבר קשר סיבתי חלקי כאמור, והאם הם, ביחד עם יתר הראיות, צריכים להוביל להכרה בקשר מלא בין המחלה לבין השרות.

...

אנו סבורים שבנסיבות מקרה זה, ובשים לב להלכה הקובעת בנדון, אין מנוס מלראות את הראיות שהציג המערער בתביעתו לעיון חוזר כראיות חדשות כמשמעות הדבר בסעיף 35 לחוק הנכים, וזאת גם בשים לב לזהירות בה יש לנקוט, כמפורט לעיל.

אנו סבורים כי מן הראוי לראות בתצהיר משנת 2013 כראיה חדשה, המצדיקה עיון נוסף לגופם של דברים, כאשר החלטת המשיב מושא הערעור, אשר סירב לראות בתצהיר כראיה חדשה, מנעה עיון נוסף לגוף הדברים.

סוף דבר על יסוד האמור לעיל אנו מורים את קבלת הערעור.

אנו מחייבים את המשיב לשלם למערער שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪, וזאת בתוך 30 ימים, אחרת ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום בפועל.

בית משפט השלום בבאר שבע ע"נ 17350-11-19 בפני ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושקום), תשי"ט – 1959 יו"ר הוועדה – כב' השופט בדימוס ברוך אזולאי חברת הוועדה – ד"ר קלרה שניידרמן חבר הוועדה – ד"ר ש"י אדמוני מערער פלוני ע"י ב"כ עו"ד שחר המאירי משיב קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השקום ע"י ב"כ עו"ד סימונה גולדמן מימון פסק דין

ההליך מדובר בעירעור על החלטת המשיב מיום 18.09.19 בה הוחלט לראות בחוות הדעת הרפואית מיום 12.08.2018 משום ראייה חדשה.

לטענת המשיב, הקרע ברצועה הצולבת נגרם עקב חבלה מיום 20.03.09, עובר לגיוס המערער והחבלות הנטענות היו "בריחות" של הברך על רקע אי יציבות קיימת של הברך, ואין כל וודאות שנזק כלשהוא נגרם למערער כתוצאה מהמחבלות בשירות, ובכל זאת הוכר קשר סיבתי מסוג של "החמרה" בשיעור מחצית על חשבון השרות, ועל כן דין העירעור להדחות.

לדעת הרופא שבדק אותו נמצאה נפיחות ורגישות בסדק הפרק המדיאלי עם חשד לקרע של מנסקוס מדיאלי, כלומר לא מוזכרת עדות לחוסר יציבות של הברך או פגיעה ברצועה והמומחה מטעם המשיב ייחס את הנפיחות בברך לכך שהיה אז קרע ברצועה הצולבת, דבר שאינו נכון שכן נפיחות בברך יכולה להיות גם לאחר חבלה מינורית.

מסקנת המומחה הייתה כי נותרו למערער נכויות כתוצאה מהשרות הצבאי שהנן צמיתות והן כולן כתוצאה מהשרות : 10% בגין הוותרות של חוסר יציבות קדמית של הברך, 10% נוספים בשל הפגיעה בשרירי ההמסטרינג עם הוותרות של לפחות 20% חולשה בשל שרירים אלו כפי שקורה לאחר שימוש בניתוח והוצאה של גידי המסטרינג, דבר המגדיל את חוסר היציבות ומקטין את היכולת התפקודית של הברך ו-10% נכות נוספת בגין צלקת ניתוחית.

המחלוקת בין המומחים: באשר למחלוקת בין המומחים, ביחס לקשר הסיבתי שבין פגימתו של המערער בברך ימין לבין האירועים הנטענים נראה לנו שיש להעדיף את מסקנת המומחה מטעם המערער על פני מסקנת המומחה מטעם המשיב.

...

לטענת המשיב, הקרע ברצועה הצולבת נגרם עקב חבלה מיום 20.03.09, עובר לגיוס המערער והחבלות הנטענות היו "בריחות" של הברך על רקע אי יציבות קיימת של הברך, ואין כל וודאות שנזק כלשהו נגרם למערער כתוצאה מהמחבלות בשירות, ובכל זאת הוכר קשר סיבתי מסוג של "החמרה" בשיעור מחצית על חשבון השירות, ועל כן דין הערעור להידחות.

המחלוקת בין המומחים: באשר למחלוקת בין המומחים, ביחס לקשר הסיבתי שבין פגימתו של המערער בברך ימין לבין האירועים הנטענים נראה לנו שיש להעדיף את מסקנת המומחה מטעם המערער על פני מסקנת המומחה מטעם המשיב.

בנסיבות העניין נראה לנו כי לאור מהלך התיעוד הרפואי, תלונות המערער ותאורו את הכאבים והמגבלות מהם סבל כתוצאה מהאירוע, יש להעדיף את חוות דעת המומחה מטעם המערער הגורסת שיש קשר בין מצב ברך ימין של המערער לבין האירועים הנדונים מ-2010 בעת שירותו.

מסקנה לאור האמור, אנו מקבלים את הערעור וקובעים שלמערער נגרמה נכות במלואה תוך כדי ועקב השירות בגין מצב ברך ימין.

כמו כן אנו מחייבים את המשיב בהוצאות המומחה ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של ₪15,000.

לא די בפגיעה במנסקוס כדי להעניק נכות לפי פריט 48, אלא נידרשת גם פגיעה תפקודית וממצאים קליניים מזכים, דבר שאינו קיים בעיניינו של המערער.

המשיב הפנה לפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בבר"ע (ארצי) 12391-07-13 יעקב חזק – המל"ל (מיום 05/03/2014), פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 398613 נועם הנדרוגר נ. משרד הביטחון-קצין התגמולים (מיום 30/10/2013), וכן לבר"ע (ארצי) 6980-11-18 מחמוד אלעלי – המל"ל (מיום 06/11/2018).

החלטת הועדה – המערער הופיע בפני הועדה בלווי בא כוחו, ומסר את הדברים הבאים: "צולע, מתקשה לעלות במדריגות/בסולם. לפעמים הרגל שלי 'נתקעת'. מתקשה בנהיגה.". ואילו בא כוחו מסר: "יש ממצא רטנגני ב- MRI - נזק במנסקוס, נבקש להתייחס למימצא זה בעיניין אחוזי הנכות ומדוע הועדה בדרג I לא ייחס נכות למרות שיש סעיף ברור על פגיעה במנסקוס. הועדה מדרג I הכירה בקשר הסיבתי, אין תעוד על מצב קודם. בנוסף מבקשים שהועדה תיבדוק אותו לעניין נעילת הברך ואם יש מקום לייחס נכות נוספת מעבר לנזק במנסקוס". הועדה בדקה את המערער ורשמה כדלקמן: "בבדיקת MRI מיום 01.05.2020 קרע FLAP בגוף המניסקוס הפנימי עם דלקת בבורסה תחת עצם הפיקה ונזק סחוסי ופיקתי.

בהתאם לסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995, במסגרת ערעור על החלטות וועדות לעררים, מוסמך בית הדין לידון בשאלות משפטיות בלבד.

...

בהעדר טעות משפטית, יש לדחות את הערעור.

הוועדה סיכמה את מסקנותיה כך: "לנוכח תוצאות הבדיקה הגופנית - ללא סימני דלדול שרירים, טווחי תנועות, עיון בחומר הרפואי ורישום בדיקות הדימות כבדיקות עזר ללא ביטוי בבדיקה הגופנית הוועדה קובעת נכות בשיעור 0% לפי סעיף 35(1)(א) בגין מצב לאחר חבלה, ללא השפעה על הכושר התפקודי, בהתייחס לבדיקות הדימות.". דיון הכרעה – לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, וכלל החומר אשר בתיק, הגעתי למסקנה לפיה דין הערעור להידחות, וזאת מן הנימוקים אשר יפורטו להלן.

דין טענת המערער להידחות מכל וכל, כפי שיובהר להלן.

סיכומו של דבר, לא מצאתי כל טעות משפטית בפעולות הוועדה מושא הערעור או במסקנותיה, ומכאן דין הערעור להידחות.

בבית המשפט העליון רע"א 4472/23 לפני: כבוד השופט י' כשר המבקש: פלוני נ ג ד המשיב: משרד הבטחון – אגף השקום בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטים א' קולה (ס"נ), ד' צרפתי, ו-ר' גלפז מוקדי) מיום 22.5.2023 בע"ו 38172-02-23 בשם המבקש: עו"ד מוניר עראידה ][]החלטה

בקשת רשות העירעור בבקשת רשות העירעור, טוען המבקש כי מתעוררות מספר שאלות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור ב-"גילגול שלישי", ובהן: האם חייל ששירת בטירונות קרבית במשך שבועיים מקיים את דרישת הקשר הסיבתי המשפטי להכרה בהפרעת דחק פוסט-טראומתית; האם חלה על המבקש חובה, בנסיבות שרותו הקצר, להוכיח התרחשותו של "ארוע חריג" שגרם לפגימה הנפשית הנטענת; מה הם הקריטריונים למינוי מומחה רפואי מטעם ועדת הערעורים; מה משקל האבחנה המבדלת הנקבעת בתיק הטיפולי; מה היא רמת ההנמקה הראויה בפסק דין בהליכי ערעור על החלטות המשיב.

זהו כאמור השלב הראשון בבחינת קיומו של קשר סיבתי, ומשהמבקש לא צלח שלב זה, הרי שאין כל מקום לפנות לשלב השני בבחינת הקשר הסיבתי – בחינת קיומו של הקשר הסיבתי המשפטי, ובכלל זאת יישומן של הילכות שונות שנקבעו בהקשר זה. בנסיבות אלו, ודאי שלא מתעוררת כל שאלת רוחב משפטית בעיניין קשר סיבתי משפטי, ואין מקום ליתן רשות לערער ב-"גילגול שלישי" בעיניין זה. ואותם הדברים, אחרת: המבקש מתאמץ לנסות ולשכנע שתביעתו נדחתה בשל אי-הוכחת ארוע חריג בשירות הצבאי ופרק הזמן הקצר של השרות.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף ללא תשובת המשיב.

הכרעתה של ועדת הערעורים בעניינו של המבקש דנן נסמכה על הקביעה כי לא הוכחה הפרעת דחק פוסט-טראומתית, במישור העובדתי-רפואי; וכך נקבע: "אין צורך להיכנס לשאלה האם הדבר אפשרי במקרה של חייל עם 'גולגולת דקה', שכן תחילה עלינו להגיע למסקנה שקיימת פוסט טראומה ושניתן לסמוך במידה כלשהי על המסכת העובדתית המובאת בפנינו. בהתחשב בהתרשמותנו הברורה שלא ניתן לסמוך כלל על המסכת העובדתית לה טוען [המבקש], בהתחשב בנוסף בהתרשמות המאבחנים המקצועיים השונים שבחנו את [המבקש] והתרשמות מהתנהגות מניפולטיבית שלו בבדיקות, כי אז מסקנתנו הברורה הינה ש[המבקש] רחוק עד מאוד מהוכחת טענתו שהוא סובל מפוסט טראומה ובוודאי שהוא רחוק מלשכנע אותנו שתנאי השירות שלו גרמו לו נזק נפשי כלשהו." מדברים אלו, ברי כי לא עלה בידי המבקש להוכיח התקיימותו של קשר סיבתי עובדתי-רפואי.

לא מצאתי ממש גם בטענות המבקש בדבר רמת ההנמקה בפסקי הדין מושא הבקשה; וכך גם יתר הטענות שבפי המבקש, כמפורט בפסקה 6 לעיל, אינן מקימות שאלת רוחב המצדיקה מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי". אשר על כן – הבקשה נדחית.

בחודש אוקטובר 2013 הוא הגיש תביעה לקצין התגמולים, מכוח חוק הנכים (תגמולים ושקום) (להלן – "חוק נכים"), בה ביקש להכיר בקשר סיבתי בין בעיה נפשית ממנה הוא סובל לבין השרות בשב"ס. תביעתו זו התקבלה, וביום 10.11.19 הודיע לו קצין התגמולים כי ועדה רפואית העמידה את שיעור נכותו הנפשית על 30%, בגין תיסמונת בתר חבלתית (PTSD) הנובעת מהשרות.

בתשובה לכך הופנה המערער ע"י שב"ס לסעיף 6.10.2 לנוהל, הקובע כדלקמן: "ככל שלסוהר נקבעה נכות צמיתה בשיעור של 20% ומעלה, ע"י משרד הבטחון, עליו להציג אישור מאגף השקום במשרד הבטחון, כי העדרותו הנדונה מאושרת ע"י הרופא המחוזי של אגף השקום, כנובעת מארוע הפגיעה/המחלה. במקרה זה יוכרו ימי העדרותו כימי מחלה בתפקיד ולא יימנו לצורך חישוב הפצוי." על רקע זה פנה המערער (באמצעות בא כוחו) ביום 18.11.20 במכתב לרופא מחוזי מוסמך באגף השקום, צירף אישורי מחלה מכוחם הוא נעדר בזמנו מעבודתו, ובקש אישור הרופא המחוזי לכך שימי מחלה אלה קשורים למצב הנפשי בגינו הוכרה נכותו.

ביום 17.12.20 השיב הרופא המחוזי לב"כ המערער כי המערער מוכר כנכה מיום 1.8.13 וכי "לא נוכל לבחון בקשות לאישור חופש מחלה בין השנים 2009-2012 טרם מועד ההכרה". בסיום המכתב נימסר כי על החלטה זו ניתן לערער בפני הרופא המרחבי.

הרופא המחוזי, והרופא המרחבי בעקבותיו, דחו את פניית המערער על הסף, וסירבו לבחון לגוף הדברים את הקשר בין ימי המחלה לבין הנכות המוכרת, והכל מהטעם שהם סברו שהמערער מבקש גמול כספי "רטרואקטיבי". בכך טעה הרופא המחוזי, והרופא המרחבי בעקבותיו, שכן המערער כלל לא ביקש לידון בתביעה שלו לתגמול כספי כזה או אחר מכוח חוק הנכים, אלא ביקש אישור לצורך היתנהלות מול מעסיקו לשעבר.

כאמור, לא דובר בבקשה לאישור תשלום רטרואקטיבי, ומשכך הדבר לא היה צריך לשמש טעם לדחיית פניית המערער על הסף.

...

אין במסקנה הנ"ל כדי לקבוע מסמרות בשאלה מהי ההחלטה שעל המשיב (באמצעות הרופא המחוזי) לקבל לגופה.

סוף דבר נוכח המפורט לעיל אנו מורים למשיב לבחון לגופה את טענת המערער לקיום קשר בין ימי המחלה בגינם צורפו אישורי מחלה ומסמכים רפואיים למכתבי הדרישה של המערער לרופא המחוזי ולרופא המרחבי, לבין הנכות המוכרת, וזאת לרבות ימי מחלה המתייחסים לתקופה שקדמה למועד ההכרה בנכות.

אנו מחייבים את המשיב לשלם למערער שכ"ט עו"ד בגין ההליך שבפנינו, בסכום כולל של 5,000 ₪, אשר ישולם בתוך 30 ימים אחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית עד התשלום בפועל.