לעניין המועד להגשת העירעור, יש לראות כי המדובר בעירעור על החלטת נאמנת אשר האריכה המועד להגשת תביעת החוב של הנושה, אך גם הכריעה בה לגופה.
עוד מציין הנושה כי החייב לא הגיש היתייחסות לתביעת החוב לאחר שזו הוגשה, ומעלה עתה טענות שהיה מקום להעלותן בפני הנאמנת (אז מנהלת מיוחדת) עובר למתן הכרעתה.
זו לשון הסעיף –
" נושה רשאי להגיש תביעת חוב תוך ששה חודשים מיום מתן צו הכנוס, בדרכים ובאופן שיקבע השר; הכונס הרישמי בתפקידו כנאמן על נכסי החייב, או הנאמן, רשאים, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להאריך את התקופה להגשת תביעת חוב של נושה לפרק זמן שיקבעו בהחלטתם, אם שוכנעו כי הנושה לא יכול היה להגישה במועד שנקבע."
ראשית, אפנה להלכה בדבר מידת ההתערבות של בית המשפט של פשיטת רגל בהכרעות בעל התפקיד.
האם חלוף הזמן הרב מתום המועד להגשת תביעות חוב, מצדיק הוא לבדו קבלת העירעור ודחייה של בקשת הנושה לאורכה להגשת תביעת החוב? כאמור לעיל, חלוף זמן משמעותי (להבדיל מתקופה קצרה יותר בת מספר חודשים) יכול ויהווה נתון משמעותי לעניין הנטל המוטל לפתחו של הנושה להוכיח את חוסר ידיעתו, בין היתר בשל האינטרסים הנוגדים העומדים על הפרק.
...
במכלול הנתונים, שעה שלא מדובר על נושה מקצועי, והוא היה טרוד במצב בריאות נמשך שפורט, ולא היה מיוצג (כאשר גם נושה מיוצג בהוצל"פ עשוי שלא יוודע לעתים על דבר צו הכינוס מן הפרסום לבדו), די בכך כדי לשלול בסבירות מסקנה בדבר ידיעה פוזיטיבית של הנושה, עד כמה שהטענה לידיעה כזו נסמכת על מסירה לנושה עצמו.
במצב דברים זה, מתחזקת המסקנה כי אכן לא הומחשה מסירה כדין.
הערעור נדחה.
