ערעור על החלטת לשכת התעסוקה בדבר זכאות לדמי אבטלה

מבוא בתביעה זו עותר התובע כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי (להלן – הנתבע או המוסד) לדחות תביעתו לתשלום דמי אבטלה בשל העובדה שהתובע לשיטת המוסד אינו בבחינת "מבוטח מיוחד" בהתאם לסעיף 160(ו) לחוק הביטוח הלאומי, תשנ"ח – 1995 (להלן - החוק).

התובע הגיש ערעור על ההחלטה לאשר הגשת הודעה לצד ג' (בר"ע 64964-05-19).

מסגרת נורמאטיבית סעיף 158 לחוק מגדיר מיהו מבוטח מיוחד[footnoteRef:1]: [1: כל ההדגשות בפסק הדין הוספו – כ.פ.] "מבוטח מיוחד" – מי שהיה זכאי לדמי אבטלה לפי הוראות פרק זה, אילמלא החל לעסוק במשלח יד כעובד עצמאי, בשנה שבתכוף לאחר התאריך הקובע; לעניין זה, יראו את המועד שבו השלים המבוטח את כל אלה, כמועד שבו החל לעסוק במשלח היד כאמור (בפרק זה – מועד פתיחת העסק) – (1)   מסר הודעה לרשות המסים בישראל בדבר התחלת עסוקו במשלח יד כאמור, בהתאם להוראות סעיף 134 לפקודת מס הכנסה, ולפי סעיף 52 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975; (2)  נרשם כעצמאי במוסד, לפי סעיף 379; "לישכת שירות התעסוקה" ו"שירות התעסוקה" - כמשמעותם בחוק שירות התעסוקה; "דמי אבטלה" - גמלה המשתלמת לזכאי לפי פרק זה; "עובד" - למעט חבר אגודה שיתופית שהיא קבוץ או מושב שיתופי, שרואים אותו כעובד לפי הוראות סעיף 3; "תאריך קובע" - ה-1 בחודש שבו התחילה תקופת האבטלה, ובילבד שחלפו 12 חודשים לפחות מה-1 בחודש שבו התחילה תקופת האבטלה הקודמת, ולגבי מבוטח מיוחד ימנו את 12 החודשים האמורים, בלי למנות בהם תקופה של 24 חודשים, לכל היותר, בין מועד פתיחת העסק לבין מועד סגירתו.

זאת מאחר שלשון החוק והרציונאל העומד בבסיסו מלמדים כי הגדרת מבוטח מיוחד נוגעת למבוטח אשר לאחר הפיכתו למובטל (קרי, מבוטח אשר, בין היתר, רשום בלישכת התעסוקה כמחוסר עבודה), ביקש לחזור למעגל העבודה באמצעות אפיק הישתכרות חילופי שעניינו פתיחת עסק עצמאי - וזאת בשלב שבו טרם מיצה את זכותו לדמי אבטלה - ולאחר שניסיון זה לא עלה יפה, שב והפך למובטל.

...

דיון והכרעה לאחר ששקלנו את מכלול הראיות ואת העדות שהוצגה לפנינו הגענו לכלל מסקנה כי התובע אינו זכאי לדמי אבטלה ומשכך אין מנוס מדחיית התביעה.

הגענו לכלל מסקנה כי הטענה בדבר התייצבות התובע בלשכת התעסוקה כדורש עבודה בחודש אוגוסט 2016 לא הוכחה.

מהטעמים האמורים אין מנוס מדחיית התביעה.

בפניי ערעור לפי סעיף 43 לחוק שירות התעסוקה, התשי"ט-1959 (להלן: "החוק"), על החלטת ועדת הערר שליד לישכת התעסוקה בלישכת חולון במחוז דן (להלן: "ועדת הערר") מיום 23.5.2021 בה נקבע, כי יש לדחות את ערר המערער לרישום התייצבות רטרואקטיבית החל מיום 3.2.2020 ועד ליום 6.4.2021.

ביום 29.4.2021 הגיש המערער ערר על אי קבלת דמי אבטלה החל מיום 3.2.2020 ועד ליום 6.4.2021 (להלן: "התקופה הנתבעת") בטענה כי אמנם סיים את ימי האבטלה ביום 3.2.2020, אולם, עפ"י טענתו, נאמר לו כי עומדת לזכותו - "המשכיות לדמי אבטלה". ביום 23.5.2021 היתקיימה וועדת ערר בנוכחות המערער, בה טען המערער את הדברים הבאים – "הפסקתי להתייצב כי הסתיימו לי דמי האבטלה. בפורים 20 דברתי עם שחר פקיד ההשמה ואמר לי שהלשכה סגורה. בפסח 20 פניתי לשחר שאלתי את שחר אם לאור הקורונה אני זכאי לגמול והוא ענה שהוא לא יודע אם מגיע לי ושאם מגיע לי זה יתעדכן אוטומאטית. חיכית ולא קבלתי כלום. מאוד הופתעתי שלא קבלתי. אני לא עשיתי שום הליך כי לא ידעתי שאני זכאי. לא יצרו איתי קשר שנה שלמה אז למה אני צריך להפגע. ביטוח לאומי לא יכול לשלם לי אם אין לי התייצבות בלישכה. החוויה שחויתי היתה מעליבה. כשנכנסתי לשרית המנהלת היא היתה אדיבה מאוד." מנגד טענה נציגת לישכת התעסוקה כך – "דורש העבודה נרשם בלישכה ב-29.4.21 ומבקש רישום רטרואקטיבי ב-2/20. דורש העבודה נרשם לאחרונה ב-3.2.20." בהתאם לטענות הצדדים, כאמור, החליטה וועדת הערר לדחות את הערר בנימוקים הבאים – "גם באתר ביטוח לאומי וגם באתר לישכת התעסוקה מובהר היטב שעל דורש העבודה חלה חובה להרשם בלישכת התעסוקה. גם אם מדובר בפיטורין או חל"ת שני/שלישי ומרגע שלא יעשה כן, אין לו להלין כנגד לישכת התעסוקה. אם דורש העבודה טוען שהוטעה על ידי מאן דהוא, עליו לפנות בתלונה כנגדו. ואולם, אין הצדקה לרשום לדורש העבודה רישום רטרואקטיבי. ההתייצבות הראשונה בלישכה היא מהותית (גם אם מדובר בחל"ת שני/שלישי), בבחינת ההודעה ללישכת התעסוקה: "אני מובטל. אנא חפשו לי עבודה". ללא התייצבות בלישכה, גם אם ללישכת התעסוקה יש עבודה להציע לדורש העבודה, היא לא תעשה כן, כי היא בכלל לא יודעת שדורש העבודה מחפש עבודה, ועל כן אין מקום לרשום התייצבות באופן רטרואקטיבי, ובטח שלא רישום שנה אחורה.

...

על כך, הוסיפה ונימקה ועדת הערר כי: "דורש העבודה הודה שהוא לא נרשם ללשכת התעסוקה, וגם אם זה היה בטעות ובתום לב, אין בידינו להיעתר לבקשתו ולרשום לו התייצבות רטרואקטיבית. גם תשובתו של נציג הלשכה שהוא לא יודע אם מגיע לדורש העבודה גמול, אינה מסירה את האחריות מדורש העבודה לנהוג על פי ההוראות הנ"ל." ולכן באה וקבעה כי: "עניין חוסר הידיעה של דורש העבודה בדבר חובתו להירשם בלשכת התעסוקה נדחה על ידינו בשל כך שאתרי הביטוח הלאומי ולשכת התעסוקה מבהירים היטב את החובה להירשם בלשכת התעסוקה ולא רק בביטוח הלאומי." (ראו החלטת הוועדה, סעיף 3 לתגובת המשיב לערעור).

לאור האמור לעיל, בהינתן כי החלטת ועדת הערר היתה עניינית ולא נפל בה כל פגם, ובנסיבות בהן הוראות תקנה 179 ב.(א) לתקנות לשעת חירום, לא חלות על המערער, אין לי אלא לקבוע כי הדין עם המשיב ועל כן דין הערעור להידחות.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

טענות התובעת ביום 20.11.14 הגישה הגב' מימון ("התובעת") ערעור על החלטת המוסד לביטוח לאומי (המל"ל) שדחתה את תביעתה לדמי אבטלה.

באוקטובר 2013 החלה התובעת להתייצב בלישכת התעסוקה וב-3 לנובמבר 2013 הגישה תביעה לדמי אבטלה.

זאת, תוך היתמקדות בבחינה של הקף ההשפעה שניתן לייחס לו על היתנהלות החברה, בהיבטים הרלוואנטיים לביטוח אבטלה וליתר דיוק: בהיבטים שבהם נהוג להצדיק את ההחרגה של בעל השליטה בחברת מעטים מגדר הזכאים לדמי אבטלה ובכלל אלה: קבלת ההחלטות הנוגעות להקף, לסוג ההכנסות וההוצאות של החברה ולעיתוין; לאופן ולעיתוי חלוקת הרווחים או להקף התשלומים וההטבות שמהם נהנה מי שנטען לגביו כי הוא בעל שליטה וזאת, בהשוואה לבעלי שליטה אחרים וכן, להקף השליטה שלו על הפסקת ההיתקשרות עם עובדים ונותני שירות".

סוף דבר נוכח הניתוח המשפטי והשיקולים שהבאנו לעיל, באנו לכלל מסקנה כי יש להכיר בתובעת כעובדת מן המניין שאינה בעלת שליטה בחברת מעטים, ובשל כך זכאית לדמי אבטלה בהתאם לחוק.

...

טענה זו מתבססת על האמור בעמ' 6, שורות 25-27 לפרוטוקול הדיון מיום 22.2.16 שאותו הוא מצוטט: "יכול להיות שאם היא הייתה באה והיו מבקשים ממנה לעשות משהו אז היא הייתה עושה". ציטוט זה הובא מתוך עדותו של מר שרף שהוסיף הסבר לדבר ואמר: "היא אשתו של הבעלים. אם לא הייתה עושה ומראה לנו שאכפת לה אז זה היה מאוד קשה". עיון במובאות הנתבע מראה פער מסויים בין המסקנה שהסיק לבין המקור עליו התבסס.

המסקנה העולה מדיוננו עד כה היא שהתובעת שימשה בעסק כעובדת מן המניין מבלי שתהיה בעלת שליטה, לא פורמלית ולא בפועל.

סוף דבר נוכח הניתוח המשפטי והשיקולים שהבאנו לעיל, באנו לכלל מסקנה כי יש להכיר בתובעת כעובדת מן המניין שאינה בעלת שליטה בחברת מעטים, ובשל כך זכאית לדמי אבטלה בהתאם לחוק.

המערער, מר אוריה בר גיל, הגיש ערעור זה לפי סעיף 43 לחוק שירות התעסוקה, התשי"ט-1959, על החלטת וועדת הערר מיום 30.5.21, על פיה נדחה עררו על סרוב המשיב לאשר התייצבות רטרואקטיבית לחודשים מרץ 2020 עד פברואר 2021.

בתגובתו לערר טען המשיב שהמערער סיים את ימי הזכאות שלו לדמי אבטלה ביום 24.2.20 ומאז חדל להתייצב בטענה שלא מחפש עבודה באמצעות לישכת התעסוקה, וכעבור שנה, לאחר ששמע שניתן לקבל דמי אבטלה על כל שנת הקורונה, פנה ללשכה בבקשה לאשר רישום ממרץ 2020.

שהרי, המערער הגיש תביעה לדמי אבטלה לאחר פיטוריו מ-BUG והבין את דרישת ההתייצבות, וטענתו לחוסר הבנה בדבר הצורך לשוב ולהתייצב מבוססת על טענות כלליות ובלתי מבוססות של קבלת מידע מטעה מפקידים עלומים.

...

בסופו של דבר, על המערער לשכנע בקיומה של הצדקה לאישור רישום רטרואקטיבי, ולא מוטל על המשיב להוכיח שלא מתקיימת הצדקה כזו.

סוף דבר הערעור נדחה.

עם זאת, כפי שפורט לעיל, כבר במכתבו של הנתבע אל התובעת מיום 1.11.2021, במסגרתו הוא הודיע לתובעת על שלילת זכאותה לדמי אבטלה לגבי חלק מהתקופה צוין במפורש, כי אין בהחלטת הנתבע כדי לגרוע מחובתה של התובעת להתייצב בלישכת התעסוקה אם בכוונתה לערער על החלטת הנתבע כאשר עד ליום 1.3.2022 התובעת לא התייצבה בלישכת התעסוקה.

נציין גם, כי בנסיבות שפורטו לעיל גם אם נכלול בתוך תקופת 12 החודשים את חודש אפריל 2021 (מאחר והתובעת קיבלה אישור מחלה לגבי חלק מהחודש) הרי שצודק ב"כ הנתבע, כי אין בכך כדי לשנות שכן גם במצב דברים זה התובעת לא עומדת בתקופת האכשרה של 12 חודשים כנדרש בחוק.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינו בטענות הצדדים ובראיות הגענו לכלל מסקנה, כי דין התביעה להידחות ונפרט.

ב"כ התובעת טוען, כי בתקופת האכשרה צריך לקחת בחשבון גם את חודשים 5-10/21 בתור מחלה ואולם איננו מקבלים את טענתו בעניין זה. על מנת להאריך את תקופת האכשרה היה על התובעת להציג אישורי מחלה כדין עבור חודשים אלו כאשר אנו סבורים שהתיעוד הרפואי שניתן לתובעת על ידי רופאים שונים שבדקו אותה ובמסגרתו הומלץ לה בין היתר להימנע מפעילות ספורטיבית, הרמת משא כבד ועבודה פיזית מאומצת, אינם מהווים אישורי מחלה כנדרש על פי דין כאשר התובעת גם לא הפנתה לכל מקור חוקי או אסמכתא אחרת אשר יתמכו בגרסתה בעניין זה. בנוסף נציין, כי ב"כ התובעת לא הפנה לאסמכתא אשר תתמוך בטענתו לעניין נוהל של קופת החולים שלגרסתו אוסר על קופת החולים לתת אישורי מחלה מעבר לתקופה בת 10 חודשים ועל איננו מקבלים את טענתו גם בהקשר זה. באשר לטענת התובעת לעניין תחולת סעיף 162(ב) בעניינה הרי תחילה נציין, כי מדובר בגרסה לא ברורה ולא הצלחנו להבין את כוונת התובעת.

סוף דבר מכל המפורט לעיל- התביעה נדחית.