ערעור על החלטת ועדת רשות בדבר אי הכרה בנכה נזקק

לפנינו ערעור על החלטת וועדת הרשות מיום 11.2.18, אשר דחתה את תביעתו של התובע להכיר בו כנכה נזקק בעבור התקופה מיום 1.1.17 ועד ליום 30.4.17 וזאת בהתאם להוראות תקנה 18א' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשת"ז- 1956 (להלן: "התקנות").

בעקבות התביעה, וועדת הרשות היתכנסה ביום 21.5.17 והחליטה שלא להכיר בתובע כנכה נזקק, מאחר והוא מסוגל לעבודה.

הועדה ציינה, כי התובע מסוגל לעבוד כשומר וכקופאי, אך לעבודות אלה יש צורך בשימוש בידיים, דבר שאינו מתאפשר בשים לב לכאבים שהיו למערער ולליקוי בכתפיים.

...

בעניינינו, שוכנענו כי אכן נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה, וכי דין התביעה להתקבל, ונסביר.

עיון בפרוטוקול מעלה, כי הוועדה לא נימקה את קביעתה וכי בחלק המיועד ל-" נימוקי הוועדה" נקבעה שם המסקנה לפיה התובע מסוגל לעבודה כלשהיא למעט הרמת משא כבד מעל לגובה הראש".

אשר על כן, התביעה מתקבלת.

המשיב ישלם למערער שכ"ט עו"ד בסך כולל של 2,200 ₪ וזאת תוך 30 יום.

לפנינו ערעור על החלטת וועדת הרשות מיום 20.4.17, אשר דחתה את תביעתו של התובע להכיר בו כנכה נזקק בעבור התקופה מיום 1.3.16 ועד ליום 30.5.17 וזאת בהתאם להוראות תקנה 18א' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשת"ז- 1956 (להלן: "התקנות").

ב"כ התובע טען בפני הועדה כדלקמן: "בתוקף תפקידו עובר לתאונה (עבד – מ.ק) כמפעיל ציוד כבד במשך שנים רבות. אין לו היום היכולות, לא הפיזיות ולא הנפשיות לחזור לאותו עיסוק או בכלל. עצם העובדה שנימצא היום בטיפול פסיכיאטרי, לרבות אורתופדי במשך שנתיים ומעלה מאז תאונת העבודה מ-16.3.15, דבר אשר מלמד ומצביע על מצבו החמור מבחינה רפואית ופגיעה קשה בכושר עבודתו. מאז התאונה ועד היום אין למערער כל הכנסה מעבודה למעט הקצבה שמקבל בגין נכות זמנית מזה תקופה". ב"כ התובע צירף פרוטוקול איבחון ועדה רפואית לעררים בנכות כללית מיום 5.2.17 בו נקבעה, בין השאר, נכות בשיעור 20% לצמיתות, מיום 1.2.16 באבחנה של "מצב חרדתי עם סימני PTSD בחומרה קלה". התובע ציין בפני הועדה, כי מעולם לא היה לו רישיון מיוחד לנהיגת מחפר זחל ולא היה צורך בכך לאורך כל שנות עבודתו.

החלטת הועדה שלא להכיר בתובע כנכה נזקק בגין התקופה 1.3.16-30.5.17 אינה נכונה וצודקת מבחינה רפואית, עובדתית ומשפטית וסותרת את המסמכים הרפואיים שעמדו לרשות הועדה לרבות אישור הרופא התעסוקתי.

...

בעניינינו, שוכנענו כי יש מקום לקבל את התביעה ונסביר.

סיכום לאור כל האמור לעיל, עניינו של התובע מוחזר לוועדת הרשות, על מנת שתבחן אם התובע עונה על התנאים הנדרשים לצורך ההכרה בו כנכה נזקק בגין התקופה מיום 31.7.15 ועד ליום 1.3.16.

בנסיבות העניין, הנתבע ישלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך כולל של 2,500 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום.

עם קביעה כי התובע עונה להגדרה זו, שומה על המשיב לזכות את המערער בתגמול המגיע מתוקף היות הנפגע "נכה נזקק". כאשר התובע אינו יוזם ההליך, בהכרח, אשר להכרה בסטאטוס של נכה נזקק, כפי הוראת החוק הברורה, אלא המשיב או ועדת הרשות, הרי וממילא אין להיזדקק לטענה בדבר שהוי או בכלל שכן על המוסד היה לפעול כן או ועדת הרשות בעצמה ומיוזמתה ללא קשר לנפגע.

תקנה 18א מתייחסת לאפשרות של ועדת רשות להעלות את הנכות של מי שנקבעה לו נכות זמנית לשעור 100%, עקב היותו "נכה נזקק". בפסק דין אוחנה נקבע על ידי בית הדין הארצי לעבודה (כב' השופטת לאה גליקסמן): "לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין העירעור להדחות, ויש לקבל את עמדת המוסד כי נוכח תכלית הגימלה ל"נכה נזקק" והוראת סעיף  296 לחוק, על נפגע עבודה להגיש את תביעתו לגימלת "נכה נזקק" בתוך 12 חודשים מהמועד שבו נקבעה לו לראשונה דרגת הנכות הזמנית, גם אם נפגע העבודה או המוסד הגישו ערר על ההחלטה.

...

אנו סבורים כי התשובה לשאלה זו שלילית.

פסיקה זו תומכת לכאורה בגישת הנתבע שלפיה, אם התביעה לקצבה הוגשה ביום 24.7.18 בגין תקופה שמיום 1.6.16 עד ליום 5.2.17, כאשר הקביעה של הוועדות בגין תקופה זו הייתה ביום 2.6.16 וביום 29.11.16, חלפו יותר מ-12 חודשים ולכן, אין זכאות לגמלה עבור תקופה זו. ואולם, אנו סבורים כי יש להבחין בין העניין שבפסק דין אוחנה ובין ענייננו.

לסיכום לאור האמור לעיל, אנו מקבלים את תביעת התובע.

על החלטה זו הוגשה תביעה לבית הדין בתיק ב"ל 26983-06-18 במסגרתו ניתן פסק דין אשר קבע כדלקמן: "עניינו של התובע מוחזר לועדת הרשות על מנת שתיבחן אם התובע עונה על התנאים הנדרשים לצורך ההכרה בו כנכה נזקק בגין התקופה מיום 31.7.2015 ועד ליום 1.3.2016; כמו כן, הועדה תעיין בהחלטת הועדה לעררים אשר קבעה לתובע דרגת נכות יציבה בשיעור של 42% כולל הפעלת תקנה 15 ותשקול את קביעתה מחדש". התובע הגיש ערעור על פסק הדין האמור, בתיק עב"ל 44190-03-19, ובית הדין הארצי הציע לצדדים כדלקמן: "מקריאת פסק הדין בשלמותו עולה כי עניינו של המערער הוחזר לועדה לשני נושאים:

בנוגע לתקופה הראשונה, טוען הנתבע כי שעה שהתובע התייצב בלישכת שירות התעסוקה לידרוש עבודה, וקיבל בפועל דמי אבטלה, מדובר בשקול רלוואנטי להחלטה בדבר אי ההכרה כנכה נזקק, כפי שנמקה וועדת הרשות.

...

זאת ועוד, התובע עצמו ציין בפני הוועדה כי הצליח להשתלב בחזרה בשוק העבודה בביצוע עבודות משרדיות ושליחויות, והוועדה נתנה דעתה גם לנתון זה. על כן, לא מצאנו כי ביחס לתקופה השנייה נפל פגם בנימוקיה של הוועדה.

סיכום לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת.

בנסיבות העניין, ישלם הנתבע לתובע הוצאות שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪, תוך 30 ימים מהיום.

לפני תביעה כנגד החלטת ועדת הרשות לפי סעיף 18 א' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956 (להלן: "התקנות") מיום 13.11.19, אשר דחתה את תביעת התובעת ל”נכה נזקק" לתקופה מיום 1.1.19 ועד ליום 31.5.19.

ו. ביום 21.2.19 הגישה התובעת תביעה להכרה כנכה נזקק לפי תקנה 18א. ז. ועדת הרשות הכירה בתובעת כנכה נזקק לתקופה 1.8.18 עד 31.12.18.

על החלטה זו לא הוגש ערעור ולכן יש לבחון את סבירות החלטת ועדת הרשות לאור הקביעות הרפואיות העולות מפרוטוקול הועדה מיום 3.1.19.

בפרוטוקול ועדת הרשות מיום 13.11.19 (זכות טיעון )נרשם: "המבוטחת וב"כ העלו הטיעונים בפני ועדת הרשות לפיהם התובעת מתקשה ביותר גם בפעולות יומיומיות ואינה מסוגלת לתפעל אקורדיון ולסחוב האביזרים. כמו כן, הציגה מיסמך ממשרד הבריאות בדבר יציאה לפנסיה רפואית וכן אישור מרופא תעסוקתי הקובע כי אינה כשירה לחזור לעיסוקה כריתמיקאית. כמו כן, טוענת כי הגישה ערר על החלטת הועדה הרפואית.

...

לא שוכנעתי כי החלטת ועדת הרשות אינה סבירה או כי נפל בה פגם ולפיכך דין התביעה להידחות.