ערעור על החלטות ועדת הערר לפיצויים והיטל השבחה מחוז דרום מיום 9.2.23 ומיום 19.3.23.
...
לטענת המערערים, שמאי מייעץ נמצא בעמדה מקצועית עדיפה על ועדת הערר, אין זה תפקידה של הוועדה לבדוק את נכונות ההחלטה השמאית, אלא את תקינות וסבירות מהלכי גיבושה, די לוועדה שתשכנע כי השומה לא נערכה בחלל ריק, וכי היא נסמכת על מגוון מקורות מידע ובסיס נתונים מספיק וראוי, ואפילו אם נפלו טעויות בשומה מכרעת אין להתערב בה.
ביחס לקרבה לחניה נטען כי שגתה ועדת הערר משקבעה כי על מנת לקבוע ירידת ערך בגין תוספת החניה יש לצרף חוות דעת שתבסס את הפגיעה, כי מחדל בהסתמכות על חוות דעת אינו מוביל למסקנה בדבר העדר פגיעה, וכי הוועדה הפכה בין נטלי ההוכחה לבין הפונקציה אותה ממלא שמאי מייעץ, ונקלעה לטעות.
סבורני, כי העלאת הטענה באופן זה הינה בעייתית, וההתייחסות אליה תהיה בשלב בחינת הטלת הוצאות משפט.
לאור כל האמור, ההחלטה השנייה של ועדת הערר, לעניין ההוצאות, הינה החלטה הנובעת מההחלטה הראשונה, קשורה אליה ישירות ומשלימה אותה, ומהווה חלק בלתי נפרד ממנה.
אין מקום להטלת הוצאות לזכות המערערים, לאור כך שבחרו לא להעלות בפני ועדת הערר את טענת ההרכב החסר והעלו אותה רק במסגרת ערעור זה. שקלתי הטלת הוצאות על המשיבה 2, בהמשך להחלטות קודמות בעניין התנהלותה, ואולם לאור התוצאה, אינני מוצא לנכון להטיל הוצאות בגין כך.
אשר על כן, אני מורה כדלקמן:
החלטת ועדת הערר מיום 9.2.23 בטלה מעיקרא.
