ערעור על החלטת ועדת ערר לפי חוק מס שבח מקרקעין

דיון והכרעה כידוע, ערעור על החלטת ועדת ערר לפי חוק מס רכוש וקרן פיצויים, הנו מוגבל שכן על פי החוק ותקנה 12א(א) לתקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מילחמה ונזק עקיף), התשל"ג – 1973, ניתן להגיש ערעור רק בבעיה משפטית.

ההכרעה מהי בעיה משפטית בה ידון בית המשפט עשויה להיות שנויה במחלוקת (ע"א 266/97 מנהל מס שבח מקרקעין חיפה נ' ווייסמן, פ"ד נז(3) 207 (2003); רע"א 6070/95 הנ"ל).

...

בהחלטת ההבהרה קבעה הוועדה: על מנת להביא סוף להתדיינות ולמחלוקת בין הצדדים, וייתכן שהיה עלינו לעשות כן כבר בהחלטה מיום 1.9.2013, נפרט את חשבוניות המס שהוגשו ע"י העוררים ואשר אנו מקבלים אותן כאסמכתא לתשלומים ששולמו עבור תיקון מבנה המפעל, עד לתקרת התשלום שקבענו בהחלטתנו מיום 1.9.2013.

בהחלטה נאמר תחילה כי "[...] אנו מעריכים על דרך האומדנא את עלות תיקון הנזקים הישירים שנגרמו למבנה כתוצאה מהפגיעה הישירה, מבלי לכלול בעניין זה את נושא הפגיעה הנטענת באפשרות הרחבת המבנה והגדלתו, בסך של 150,000 ₪ + מע"מ". בהמשך מורה הוועדה על הגשת החשבוניות ומציינת כי המערער ישלם את הסכום הנקוב בכל חשבונית וחשבונית, עד לסך של 150,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהמועד הנקוב בכל חשבונית עד מועד התשלום בפועל.

סוף דבר בשים לב לכל האמור, יש לקבל את הערעור באופן חלקי ולקבוע כי המשיבים זכאים לפיצוי בגין הנזקים למבנה על פי האמור בהחלטת ההבהרה, בכפוף להפחתת הסך של 25,940 ₪ שנכלל בהחלטה על פי חשבונית א'.

][ בקשת רשות ערעור על החלטת ועדת הערר לפי חוק מסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963 שליד בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת א' וינשטיין; להלן בהתאמה: ועדת הערר או הועדה וחוק מסוי מקרקעין) בו"ע 64548-11-19 מיום 5.12.2019.

בתגובתן טוענות המבקשות כי אמנם במסגרת הילכת ברק נשללה האפשרות להגיש ערעור בזכות על החלטת ביניים של ועדת הערר, ברם, אין להסיק מכך כי נשללה גם הזכות להגשת בקשת רשות ערעור על החלטות כגון דא. לדעת המבקשות, מסקנה זו אף נלמדת מתקנה 13 לתקנות מס שבח מקרקעין (סדרי הדין בפני ועדות ערר), התשכ"ה-1965 אשר מחילה את פרק ד' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1981 שעניינו, בין היתר, בסדרי דין של ערעור ברשות – על ערר שיוגש לועדה.

...

מסקנה זו נלמדת לשיטתן הן מתקנה 4 לתקנות מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (מס רכישה), התשל"ה-1974, אשר נוקטת בלשון יחיד ומורה על תשלום אגרה בגין פתיחת "הליך", והן מפסיקתו של בית משפט זה. על רקע האמור, טוענות המבקשות כי היה עליהן לשלם בעת הגשת הערר אגרה אחת בלבד.

דיון והכרעה דין הבקשה להידחות על הסף בשל היעדר זכות להשיג על החלטת ביניים של הוועדה.

המסקנה המתחייבת בענייננו היא אפוא, כי לא ניתן להשיג על החלטת ועדת הערר המהווה החלטת ביניים – לא בזכות ולא ברשות, אלא במסגרת ערעור בזכות על החלטתה הסופית.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

לסוגיה דומה נידרש בית המשפט העליון ברע"א 3959/97 יהודה ברק נ' מנהל מס שבח מקרקעין איזור נתניה (פורסם בנבו, 30.11.1997), שם נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת ועדת ערר לפי סעיף 90 לחוק מס שבח מקרקעין, הקובע בלשון דומה ללשון סעיף 6(ב) לחוק הערר, כי "על החלטתה של ועדת ערר ניתן לערער בבעיה משפטית לבית המשפט העליון..". וכך נקבע שם: "...סתם המחוקק ולא פרש באיזו 'החלטה' מדובר והאם ניתן לערער גם על החלטות ביניים של הועדה...לדעתנו, אין לערער אלא על החלטתה הסופית של הועדה...". בהחלטתה של ועדת הערר מיום 13.02.2013, להאריך את המועד להגשת תשובה להשגה, כמו גם בהחלטתה מיום 02.07.2019, הקובעת כי התשובה להשגה הוגשה בתוך המועד הקבוע בחוק הערר, אין כדי לסיים את הדיון.

...

בהחלטתה מיום 13.02.2013 נעתרה ועדת הערר לבקשה זו. ההחלטה השניה עליה הוגש הערעור הינה החלטת ועדת הערר מיום 02.07.2019, בה קבעה ועדת הערר ביחס למועד תשובת מנהל הארנונה להשגת המערערת כי "..החלטת מנהל הארנונה נשלחה לב"כ העוררת ביום 24.4.13, דהיינו במועד האחרון בו יכול היה המשיב לשלוח את תשובתו, תוך עמידה כדין בלוח הזמנים. בנסיבות אלה אנו קובעים כי תשובת מנהל הארנונה להשגה נשלחה במועד, ולא תופעל הסנקציה הקבועה ברישא של סעיף 4(ב) של חוק הערר". טענות הצדדים מנהל הארנונה מבקש לסלק את הערעור על הסף.

וכפי שנפסק בעניין שט: "מעבר לכל האמור לעיל, יש להביא בחשבון את ההנחיה הברורה של בית המשפט העליון, לפיה זכות ערעור על החלטות ועדת הערר בכלל, צריכה להיות מצומצמת, והאפשרות לערער על החלטות ביניים של ועדת הערר, צריכה לכן להיות מצומצמת וחריגה מאוד" (עמ' 7 לפסה"ד).

לא מצאתי ממש בטענת המערערת כאילו דין הבקשה להידחות משום שמנהל הארנונה הסכים כביכול בהודעתו לוועדת הערר, שקודם יוכרע הערעור הנוכחי לגופו, ורק לאחר מכן יתחדש במידת הצורך הדיון בוועדת הערר.

סוף דבר, מהטעמים אשר פורטו לעיל, הערעור נדחה על הסף.

בע"א 2154/17 מנהל מסוי מקרקעין חדרה נ' רויכמן [9.5.18] [עניין רויכמן] היתייחס בית המשפט העליון לקוים המנחים להבחנה בין בעיה משפטית לעובדתית, בעירעור על החלטת ועדת ערר לפי סעיף 90 לחוק מסוי מקרקעין, שלשונו: "על החלטתה של ועדת ערר ניתן לערער בבעיה משפטית לבית המשפט העליון". וכך קבע כבוד השופט הנדל באותו עניין: "בדיון שהתקיים לפנינו בא כוח המערער הפנה לע"א 266/97 מנהל מס שבח מקרקעין חיפה נ' ווייסמן, פ"ד נז(3) 207, 214 (2003), שאכן דן בקוים המנחים להבחנה בין בעיה משפטית לעובדתית בעירעור על החלטת ועדת ערר. ברם, עיון בפסק הדין מוביל למסקנה שאין לפנינו סוגיה משפטית, ואבהיר. פסק הדין בעיניין ווייסמן קבע שלושה קווים מנחים לזיהוייה של שאלה כבעיה משפטית. הקו המנחה הראשון הוא 'הצורך בסטנדרטיזציה והצורך במתן תשובה לשאלה שיש להשיב עליה לפי כללים' (שם, בעמ' 215). בעניינינו מדובר בחוזה בין שני צדדים, ביחס למקרה קונקריטי. הדגש לא מושם על כלל משפטי. הקו המנחה השני הוא לבדוק 'מהי תכלית ההגבלה של נימוקי העירעור ל'בעיה משפטית' בחיקוק הקונקרטי שאנו מפרשים' (שם, בעמ' 216). בחינת קו זה מובילה למסקנה כי לא מונחת לפנינו בעיה משפטית, ההכרעה עניינה סעיפי חוזה ולא סעיפי חוק. הקו המנחה השלישי בודק את טיבו של הטריבונל שעל החלטתו הוגש העירעור. בעניינינו מדובר בועדת ערר לפי חוק מסוי מקרקעין, בה יושבים יחד שופטים ומומחים בתחום. על כן יש לתת למונח 'בעיה משפטית' פרשנות מצמצמת (שם, בעמ' 217)" (ההדגשות בקוו תחתון הוספו).

...

תוכן עניינים מבוא 1 רקע והליכים קודמים 1 התכניות החלות על המקרקעין 2 הליכים ומגעים קודמים בין הצדדים 2 תמצית טענות הצדדים בת"א 51962-05-15, בתביעה ובתביעה שכנגד 7 התביעה העיקרית 7 טענות התובעות, בפירוט 8 כתב ההתחייבות 8 תחולת ההלכות בעניין בלוך ובר יהודה באופן רטרואקטיבי 9 אף אם לא היה מקום לחייב את הנתבעות בתשלום היטל השבחה, מששולם - אין להורות על השבתו 10 כתב ההגנה והתביעה שכנגד 10 כתב ההתחייבות 11 אין להחיל את הלכת בלוך והלכת בר יהודה רטרואקטיבית 12 התובעות חייבות היו להשיב את הכספים שגבו בגין היטל השבחה זה מכבר 13 אין מקום לפטור את התובעות מחובת ההשבה 13 עיקר הטענות בתביעה שכנגד 14 דיון והכרעה בתביעה ובתביעה שכנגד 15 האם ההלכה שנקבעה בפסקי הדין בלוך ובר יהודה צריכה לחול על ענייננו? 17 חבות בהיטל השבחה מכוח כתב ההתחייבות? 22 האם ניתן לקבל את טענת התובעות ולעשות שימוש בכתב ההתחייבות על מנת לחייב את הנתבעות בתשלום היטל השבחה בגין מגרשים 8 - 11 ו- 12? 23 טענת התובעות לשיהוי בהעלאת טענת הנתבעות לכפיה 23 האם כתב ההתחייבות חוקי, בהתחשב בהלכת דירות יוקרה? 24 האם יש לאכוף את כתב ההתחייבות, או - לחילופין - לפטור את הנתבעות מהשבה, חרף אי החוקיות? 30 האם יש לפטור את התובעות מהשבה בשל נימוקים אחרים שהועלו? 33 "הגנת התקציב" 34 היעדר ניקיון כפיים מצד התובעות 36 סיכום לגבי התביעה והתביעה שכנגד 37 הערעור המנהלי - עמ"נ 933-10-15 38 רקע ותזכורת 38 טענות המערערת 39 טענות המשיבות 39 תשובת המערערת 41 דיון והכרעה בערעור המנהלי 41 טענת השיהוי 41 טענה בדבר קיומו של מעשה בית דין והיות השומה חלוטה 43 השימוש בפרוגרמה: שאלה משפטית או שאלה עובדתית? 44 האם רשאי היה השמאי המכריע לקבוע שומתו גם בהתבסס על הפרוגרמה? 45 סיכום לעניין הכרעות בית משפט קמא בעמ"נ 50 ההוצאות שנפסקו בבית משפט קמא 50 סוף דבר 51 בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 51962-05-15 ועדה מקומית לתכנון המרכז ואח' נ' נתנאל גרופ בע"מ ואח' מבוא לפניי שלושה תיקים הנדונים במאוחד, ואלה הם: בת"א 51962-05-15 עסקינן בתביעת הוועדה המקומית לתכנון ובניה מצפה אפק והמועצה המקומית באר יעקב [בהתאמה - הוועדה המקומית, המועצה המקומית וביחד - התובעות; הנתבעות שכנגד], נגד נתנאל גרופ בע"מ [נתנאל] ושיכון ובינוי נדל"ן (השקעות בייזום) בע"מ [שו"ב] [ביחד - הנתבעות; התובעות שכנגד], שעניינה חיוב הנתבעות בהיטל השבחה, ולחילופין הצהרה כי אינן זכאיות להחזר מה ששילמו זה מכבר (בין 2008 - 2010 שילמו 2,740,059 ₪) כפי שיפורט בהמשך; תביעה שכנגד שהגישו נתנאל ושו"ב נגד הוועדה המקומית והמועצה המקומית, שעניינה דרישה להשבת הכספים שנתנאל ושו"ב שילמו על חשבון היטל השבחה, שהתברר, לטענתן, שאין הן חייבות בו [ביחס למגרשים 8 - 11 נוכח מעמדן כ"בנות רשות").

סיכום לעניין הכרעות בית משפט קמא בעמ"נ לנוכח כל האמור, צדק בית משפט קמא בכל קביעותיו בפסק הדין השני, ואין מקום להתערב בהן.

משכך, דין הערעור להדחות.

סוף דבר התביעה בת"א 51962-05-15 - נדחית.

הנשיא מ' שמגר: ערעור על פסק-דינה של ועדת הערר לפי חוק מס שבח מקרקעין, תשכ"ג-1963, שליד בית המשט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר דחה, ברוב דיעות, את הערר שהגישו המערערות על החלטתו של המשיב בהשגה המתייחסת לשומות מס שבח ומס רכישה שהוצאו על-ידיו בגין עיסקת קומבינאציה שערכו המערערות.

...

השופט א' גולדברג: סבורני כי הלכת ע"א 388/76, כלל לא חלה על נסיבותיו של הערעור שלפנינו.

לנסיבות אלה מתייחס האמור בפסק הדין, בעמוד 259, כי: "בהתחשב בכל האמור לעיל, צדקה הוועדה כשקבעה שהמערערים לא הצליחו לסתור את החזקה הנובעת מרישום הנכסים ולהראות שהרישום בשם הבעל המנוח והרישום בשמות היורשים לא שיקפו את הבעלות האמיתית בנכס הנ"ל" (ההדגשות שלי - א' ג').

מטעמים אלה מצטרף אני לדעת הנשיא הנכבד, כי יש לקבל את הערעור.

השופט ג' בך: שותף אני לדעה, כי דין הערעור להתקבל, ומסכים אני גם לדעת חברי הנכבד הנשיא, כי זוהי הזדמנות להביע הסתייגותנו מההלכה שנפסקה בע"א 388/76.

יצוין, כי למעשה הגענו למסקנה דומה בע"א 552/82, בעמ' 515,518 גם שם היה המדובר בתשלום מס שבח מקרקעין, בקשר לעיסקת קומבינציה, והצדדים הכניסו בשלב מאוחר שינוי בחוזה שביניהם, בעקבות פסק-דין שניתן בבית-משפט זה, וזאת במטרה להשיג הפחתת מס השבח שיוטל על בעל המקרקעין.

אולם דחינו את עמדת מנהל המס וקיבלנו את ערעור הנישום, כאשר שוכנענו, כי לגופו של עניין שיקף החוזה המתוקן בצורה נכונה את ההסכם האמיתי בין הצדדים, ואין נפקא מינה לעניין זה, שההתקשרות המחודשת נעשתה על-מנת לזכות ביתרון מס. נראה לי, כי ניתן להקיש מהמקרה ההוא גם על המקרה שלפנינו, שבו השיגה המערערת הראשונה, בעזרת השינוי המאוחר ברישום המקרקעין, רק תוצאה אשר הגיעה לה כדין עוד קודם לכן.