ערעור על החלטת ועדת ערר לעניין מס שבח

דין העירעור להדחות לנוכח ההוראה המצמצמת בסעיף 90 לחוק מסוי מקרקעין, אשר זו לשונו: "על החלטתה של ועדת ערר ניתן לערער בבעיה משפטית לבית המשפט העליון". בנסיבות העניין ההכרעה בסוגיה שבמחלוקת נגזרת מעובדות המקרה.

בדיון שהתקיים לפנינו בא כוח המערער הפנה לע"א 266/97 מנהל מס שבח מקרקעין חיפה נ' ווייסמן, פ"ד נז(3) 207, 214 (2003), שאכן דן בקוים המנחים להבחנה בין בעיה משפטית לעובדתית בעירעור על החלטת ועדת ערר.

...

לסיכום, המקרה שלפנינו עוסק בפרשנות של חוזה קונקרטי, ללא צורך לקבוע כלל מנחה, ובוודאי שלא כזה הנוגע לדיני המס עצמם.

המסקנה העולה היא כי אין המדובר בבעיה משפטית כמשמעותה בסעיף 90 לחוק מיסוי מקרקעין.

האמור רק מחזק את המסקנה כי עסקינן בסוגיה עובדתית ולא בבעיה משפטית.

ראו למשל בעמ"נ (מנהליים חי') 8249-01-11 ש.ח.ר אירוח ואירועים בע"מ נ' מנהל הארנונה של מועצה איזורית מטה אשר (11.08.2011), שם דן כב' השופט ר' סוקול בעירעור על החלטת ועדת הערר לעינייני ארנונה: "השאלה מהו השמוש העקרי שעושים המשתמשים בנכס. דומני כי הביטוי 'מגורים' מכוון לשימוש של דיירים המתגוררים במקום לתקופות ארוכות, בין אם מדובר במקום למגורי קבע ובין אם מדובר בתקופות בודדות. ההבחנה בין 'בית מגורים' ל'בית מלון', אליה התייחסה הועדה, מבוססת על אורך תקופת השמוש בנכס. אורח במלון מגיע להתארח וללון בו לתקופות קצרות. אדם הלן במעון, בבית אבות, בפנימייה וכדומה, מגיע ללון במקום ולהתגורר בו לתקופות ארוכות ועל כן הנכסים הללו משמשים אותו למגורים" (וראו עוד על האבחנה בין מגורים אירעיים למגורי קבע בהתאם לשימוש שנעשה בפועל ב-ת"א (שלום רמ') 1940/02 עריית רמלה נ' אלפסי אבי פסקה 25 (01.05.2007)).

ב-ו"ע (מינהליים ת"א) 1361/06 רן רונן (פקר) נ' מנהל מס שבח מקרקעין (14.04.2011), קבעה ועדת הערר כי המבחן הרלוואנטי לבחינת העמידה בהגדרת "שימוש למגורים" הוא מבחן רוב השמוש בדירה, זאת לאור הכלל לפיו "הולך הטפל אחר העיקר". מאחר שבאותו עניין, הדירה לא שימשה למגורים במשך רוב ימות השנה (הרוכשים אף התחייבו להעמיד את הדירה להשכרה מדי שנה כדירת נופש לתקופה של למעלה מחצי שנה), נקבע כי אין לראות בה כ"דירת מגורים" ולכן סווגה כדירת נופש.

...

בית המשפט העליון דחה את בקשתה וקבע: "אין זאת אומרת שיהודי אשר עלה ארצה על פי אשרת עולה, או שקיבל תעודת-עולה בהיותו בארץ, לא יוכל לעולם לאבד את המעמד שרכש לעצמו עקב היותו עולה. מחוק השבות, סעיף 2(ב), ברור שעליה ארצה משמעותה בחוק כמשמעותה בלשון בני אדם, היינו כניסת יהודי לארץ על מנת להשתקע בה לישיבת קבע, ועל כן מעמדו של העולה בארץ הוא ממילא מעמד של תושב קבע... אם אותו אדם 'ירד' מן הארץ במובן המקובל של המילה, כלומר ניתק את קשרי המגורים שלו כאן, ורכש לעצמו מקום מגורים קבוע בחוץ לארץ בוודאי יוכל לבוא לאחר מכן שנית לארץ כתייר או כתושב ארעי". ובהמשך – "עובדה היא שעד היום לא רכשה המבקשת מקום מגורים קבוע בחוץ לארץ, ובעלה הוא אזרח המדינה ותושב קבוע בארץ, וכאן ביתם המשותף. אין אפוא ספק שכאן 'מכסימום הקשרים הביתיים שלה'...". והנה, גם בפסיקה מאוחרת יותר נדחו בקשות של פרטים, שהיו זכאים לעלות ארצה מכוח חוק השבות, לקבל אשרת עליה, לאור העובדה שלא הוכיחו כי בכוונתם להשתקע בפועל במדינת ישראל: בבג"ץ 1292/12 ודים ליבשיץ נ' שר הפנים פסקה 13 (05.03.2014) דן בית המשפט העליון בעתירה לקבלת אשרת עלייה ודחה אותה, בין היתר, הואיל ולא הוכח כי העותר מתכוון להשתקע בישראל: "תנאי מקדמי לזכותו של יהודי לעלות ארצה, הוא הבעת רצון להשתקע בישראל. האם הביע העותר דנן רצון שכזה? סבורני כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה. העותר אמנם טען בשפה רפה על כוונתו לחיות בישראל, אולם כלל הנסיבות מעלות ספק ממשי, ודומה כי הכוונה הנטענת אינה רצינית. העותר מנהל את עסקיו מחוץ לישראל, באוקראינה ובגרמניה; הוא ומשפחתו, קרי, אשתו ובנו, חיים בגרמניה; העותר הבהיר בדיון לפנינו כמו גם בהזדמנויות קודמות, כי הקשר עם אשתו חזק ויציב. אין בכוונתו להיפרד ממנה. משבחר העותר לקשור את גורלו עם אשתו, נתינת אוקראינה, על אדמת גרמניה, לא עם העותרת, ולא בישראל, אין הוא יכול להלין על החלטת משרד הפנים שלא להעניק לו מעמד מכוח חוק השבות. כפי שציינו המשיבים, ככל שיחליט העותר בעתיד כי בכוונתו להשתקע בישראל, ויפנה בבקשה מתאימה לקבלת מעמד עולה, ישובו גורמי המקצוע אצל המשיבים ויבחנו את בקשתו מחדש. בתמצית: לנוכח העובדה שלעת הזאת העותר אינו ממלא אחר התנאי המקדמי על-פי חוק השבות, קרי, הוא אינו מתכוון להשתקע בישראל, הרי שלא נפל פגם בהחלטה על דחיית בקשתו לקבל מעמד מכוח חוק השבות". ראו גם בג"ץ (ירושלים) 758/88 ריצ'רד קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, 517 (1992), שם נדונה עתירה לקבלת אשרת עלייה מכוח סעיף 4(א(א) לחוק השבות ונקבע כי: "זכויותיה לפי סעיף 4א(א) כלא יהודיה הן כזכויות יהודי לפי חוק השבות. כשם שזכותו של יהודי לקבלת אשרת עולה מוקנית לו אם הביע את רצונות להשתקע בישראל, כן זכותה תלויה בהבעת רצון כזה. אך בהיותה קטינה, לא די בהבעת רצונה שלה. היא נתונה לאפוטרופסות של הוריה, הכוללת גם את קביעת מקום מגוריה... לא כל שכן את קביעת המקום בו תשתקע". על הדרישה להשתקע בישראל לצורך קבלת מעמד של עולה מעידים גם המסמכים שיש למלא במסגרת הבקשה לקבלת תעודת עולה.

בסופו של דבר, ההכרעה בשאלות אלו היא נסיבתית.

עם זאת, צודק המערער כי קביעה לפיה ההקלה בתקנה 12 מותנית בהיות העולה "תושב ישראל" עשויה להפר את האיזון הדק הקיים כיום בין ההקלה במס רכישה הניתנת לעולה לפי תקנה 12 לתקנות מס רכישה לבין ההטבה הניתנת לתושב ישראל הרוכש את דירתו היחידה בישראל לפי סעיף 9(ג1ג)(2) לחוק, עד כדי איון ההטבה לפי תקנה 12 במקרה בו העולה רוכש את דירתו היחידה בישראל (כאשר שווי הדירה אינו עולה על כ- 5 מיליון ש"ח) והותרת התקנה רלוונטית רק ברכישת דירתו השנייה של העולה, כל זאת בניגוד לתכלית התקנה לסייע לעולה דווקא בצעדיו הראשונים בישראל, עת הוא מסתגל לחייו החדשים בה. סוף דבר לאור כל הטעמים המפורטים לעיל, אציע לחברי הוועדה לדחות את הערר.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3039/13 לפני: כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט א' שהם כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערערים: 1. ד"ר משה וינברג, עו"ד 2. אברהם דורון, עו"ד נ ג ד המשיב: מנהל מס שבח תל אביב ערעור על פסק דינה של ועדת ערר בשבתה בבית המשפט המחוזי בתל אביב מתאריך 10.2.2013 ב-וע' 1405-04 (בראשות כב' השופט וסג"נ (בדימוס) ד' בר אופיר והחברים: רו"ח י' בילצקי ו-רו"ח אלי מונד) תאריך הישיבה: ט' בכסלו התשע"ה (1.12.2014) בשם המערערים: עו"ד גיא וינברג; עו"ד שירן מיכאל; עו"ד איתמר ברקאי בשם המשיב: עו"ד טליה נעים ][]פסק-דין

אשר על כן, המשיב לא קיבל את השווי המוצהר על ידי המערערים – לא לעניין מס רכישה ומס מכירה, ולא לעניין מס השבח.

אשר על כן, ובשים לב לכך שבמסגרת העיסקה נרכשו 50% מהחברה – שווי המכירה לצורך מס רכישה ומס מכירה הועמד על סך של 8,600,000 ש"ח. מאידך גיסא לאור העובדה, שבהתאם למאזן החברה, התחייבויותיה לזמן ארוך במועד העיסקה היו בסך של 5,492,900 ש"ח – שווי השוק של כל מניות החברה (נכסים משוערכים, שמחירם עודכן על בסיס שווי נוכחי של הנכס כנ"ל – פחות התחייבויות) הועמד על סך של 11,702,410 ש"ח, ושל המניה שנמכרה במסגרת העיסקה (אשר כאמור שיקפה 50% מהחברה) הועמד על סך של 5,850,000 ש"ח. המערערים הגישו ערר על החלטתו של המשיב בהשגתם.

...

נוכח כל האמור לעיל – הערעור נדחה, בכפוף לאמור בפיסקאות 9-8 שלעיל.

בע"א 340/76 גרד נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"מ לא(1) 785 (1977) (להלן: "עניין גרד") דן בית המשפט בעירעור על החלטת ועדת ערר לעניין מס שבח מקרקעין.

...

בנסיבות אלו, סבורני כי הימנעות האגודה מצירוף רמ"י להליך או הבאת התייחסות כלשהי מצידה לסוגיית טיב הזכויות בשטחי ההפקעה, מהווה הימנעות מהבאת ראייה לטובתה, ומשכך - נזקפת לחובת האגודה בהתאם לחזקה העובדתית לפיה אילו צורפה ראייה זו היה בה כדי לפגום בגרסתה (רע"א 9037/07 מכון אלטה נ' גבאי, בפס' 9 להחלטת השופט דנציגר (8.1.2008); ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, 549 (2001)).

מסקנתי היא אפוא כי על אף שהיה ביכולתה של האגודה להסביר בקלות רבה יחסית נושא זה המהווה אלמנט בסיסי בתובענתה, נמנעה האגודה מלעשות כן, ובכך נפגמה למעשה יכולתה להתבסס על מסמכים הכוללים מספרי חלקות וגושים שונים כמתייחסים לשטחי ההפקעה.

סוף דבר אשר על כן, התובענה נדחית בזאת.

המבקשת תשלם את הוצאות המשיבה וכן שכר טרחת עו"ד בסך כולל של 40,000 ₪.

לפניי ערעור על החלטת ועדת ערר לעניין מס רכוש וקרן פיצויים (נזק מילחמה ונזק עקיף) (להלן: "הועדה") מיום 13.9.2022 בגדרה הוחלט לקבל את הערר שהגיש המערער באופן חלקי, כך שגובה הפצוי על כלל הציוד שהיה בנגריה שהופעלה על ידו ונשרף – יעמוד על 26,100 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה.

כן נקבע כי כאשר מדובר בסוגיה הקשורה לדיני הראיות או לסדרי הדין, אין לראות בכך "בעיה משפטית" וכן כי ככל שמדובר בהחלטה של טרבונל מקצועי, הפרשנות לשאלה מה נכלל בביטוי "בעיה משפטית" תהיה מצומצמת יותר (ע"א 266/97 מנהל מס שבח מקרקעין חיפה נ' מקס וויסמן, פ"ד נ"ז(3) 207(2003)).

...

לאור כל האמור קבעה הוועדה כי לא עלה בידי המערער להוכיח את תביעתו ברמת הוכחה של מאזן הסתברויות.

סיכומו של דבר, הוועדה החליטה לקבל את הערר באופן חלקי, כך שגובה הפיצוי למערער על כלל הציוד שהיה בבית המלאכה ונשרף יעמוד על סך של 26,100 ש"ח. טענות הצדדים בתמצית לטענת המערער, חוות הדעת היחידה שעמדה לפני הוועדה הייתה של השמאי מטעמו ולא היה מקום שלא לקבלה במלואה ולקבוע את נזקיו הישירים שנגרמו למערער בסך 195,939 ש"ח בהתאם לאותה חוות דעת.

עוד נקבע שהטענה שהוועדה טעתה משפטית בכך שלא קבעה כי הנטל הורם באמצעות העובדות אשר הובאו לפניה ולכן הערעור הוא בשאלה משפטית – דינה להידחות (ע"ש 5064/05 בלוקי שפילמן – קוטלר עדיקא בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים).

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה בזאת.