ערעור על החלטת ועדת ערר לעיצומים כספיים בעניין אי תשלום פנסיה

לפני ערעור לפי סעיף 21 לחוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, התשע"ב-2011, על החלטת ועדת הערר לעיצומים כספיים מיום 14.9.14 (ערר 13/13).

בהחלטה נדחה ערר על החלטת הממונה להטיל עליה עיצומים כספיים מופחתים בסך כולל של 84,168 ₪, בגין הפרה אחת של החובה לשלם שכר מינימום הקבועה בחוק שכר מינימום, תשמ"ז-1987, ובגין שלוש הפרות של החובה להעביר לקרן הפנסיה סכומים שנוכו משכרו של עובד, חובה הקבועה בחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958.

מכל מקום, ביום 4.11.12, דהיינו ארבעה ימים לאחר הגשת התלונה הפלילית כנגדה, הגישה העובדת תלונה למשרד הכלכלה כנגד המערערת, היא התלונה שבסופו של דבר הביאה את הממונה להשית על המערערת את העיצומים הכספיים העומדים במוקד ערעור זה. בתלונתה טענה העובדת שהמערערת לא שילמה לה שכר בגין עבודתה בספטמבר 2012, וכן שלא העבירה ליעדם את כספי הפנסיה שניכתה ממשכורתה.

לאחר כל זאת, ביום 4.4.13 הודיע הממונה למערערת על כוונתו להטיל עליה עיצומים כספיים בסך כולל של כ- 140,000 ₪, שכן על בסיס הראיות המנהליות שעמדו בפניו, הוא השתכנע בכך שהיא הפרה הוראה המנויה בפריט 10 חלק ג' לתוספת השניה לחוק להגברת האכיפה – אי תשלום שכר מינימום, לגבי חודש ספטמבר 2012.

...

בניגוד לשכר חודש יולי ואוגוסט, ששולם במלואו לעובדת תוך שזו קיבלה תלושי שכר ובהם פירוט הניכויים שלא הועברו במועד ליעדם, הרי שכפי שפירטתי מוקדם יותר, בהמשך לפיטוריה ביום 19.9.12 ולסכסוך שנוצר בעקבותיהם, שכר ספטמבר כולו לא שולם לה. זאת, לאור טענות הנתבעת שהועלו בין היתר בתביעה שכנגד שהוגשה לבית דין זה. לכן, ועל אף שבסופו של דבר החליטה המעסיקה להעביר לקרן הפנסיה של התובעת עבור שלושה חודשים מלאים (חודשיים שבהם עבדה ועוד חודש הודעה מוקדמת שבה לא עבדה), הרי שלדעתי לא ניתן להתייחס אל ההפרשות בגין ספטמבר כאל הפרשות "שנוכו מהשכר ולא הועברו במועד", אלא כאל הפרשות שהייתה מחלוקת לגבי עצם הזכאות להן.

המערערת עצמה מודה, גם אם בחצי פה, ש"ייתכן שסכומי העיצומים ראויים בגין הפרה בודדת", ואף אני סבור שכך, בהינתן התכלית ההרתעתית החשובה של החוק.

איני מקבל את טענתה שיש צורך או מקום לבדוק מהו היחס בין "הסכומים שעוכבו לעובדת בפועל" לבין גובה העיצומים שהושתו על המעסיקה.

סוף דבר הערעור התקבל באופן חלקי.

30 מאי 2023 פתח דבר בפני ערעור שהוגש ביום 20.10.21 מכוח סעיף 21 לחוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, התשע"ב-2011 (להלן: "החוק להגברת האכיפה"), על החלטתה של ועדת הערר לעיצומים כספיים (להלן: "הועדה") שהתקבלה ביום 10.08.21, לדחות את הערר שהגישה המערערת, על החלטת הממונה לעיצומים כספיים (להלן:"הממונה"), מיום 05.03.19 במסגרתה הוטל על המערערת עיצום כספי בסך 35,800 ₪.

כמו כן, צוין שמאחר ולא התקבלה אסמכתא המעידה על תיקון ההפרה, לא היה מקום לידון בתקנות הפחתה, וכי ניתן להגיש ערר על החלטה זו בפני הועדה, תוך 28 ימים ממסירת הודעה זו. במכתב זה הייתה היתייחסות לכך שביום 20.11.18 נשלחה למערערת התראה למנכ"ל, לגבי אי העברת ניכוי לעובד בוטבול, ואי תשלום לעובד נוסף מר - הופמן, בגינה לא התקבלה תגובה ולא צורפו אסמכתות כפי שנידרש.

לטענת המערערת קביעתה של הועדה על גובה הסכום שהועבר להפקדה לא התבססה על ראיות שהוצגו בפניה, וכי הועדה שגתה שקבעה כי "על המערערת היה לעקוב אחר הפקדת המחאה, במקום בו החברה הנו גוף שאינו מוחשי, שכן אנשים הם אלה שממלאים בה תפקידים וכי תפקידו של העובד עוה"ד בוטבול, שקבל את התשלום להפקדה לקרן הפנסיה שלו, היה "לדאוג לנושא זה". עוד נטען כי הסתמכות על משרד רואי חשבון מוכר וידוע, בכוחה לבסס הגנה, שכן ההסתמכות הייתה על חוות דעת מקצועית, שלפיה הופרש הסכום הנכון עבור עו"ד בוטבול.

...

לעניין המסמכים שעמדו לנגד עייני הוועדה, אני מקבל את עמדת המשיב, לפיה בעת קבלת החלטת הוועדה, לא נגלו לעייניה כל המסמכים שהוגשו בהליך זה. אני מקבל גם את עמדת המשיב לפיה אף במסמכים שהוגשו ולא עמדו לנגד עייני הוועדה אין כדי לתקן לחלוטין את ההפרה (לא כל הסכום שנוכה – 345 ₪, הועבר לקופת הגמל).

לא היה אפוא טעם וצורך במסמכים הנוספים, שלא היה בהם כדי לשנות את המסקנה אליה הגיעה הוועדה.

סוף דבר לאור כל האמור, משלא מצאתי כי יש מקום להתערב בהחלטת הוועדה, הערעור על החלטת הוועדה נדחה בזאת.

ההודעה כללה התראה מינהלית בגין אי תשלום פנסיה לעובדת אחת, והודעת הממונה על כוונת חיוב בעיצום כספי בסך 142,960 ₪ בשל אי העברת סכומים שנוכו מארבעה עובדים לקופות הפנסיה שלהם.

הגשת הערר והפנייה לבית הדין: משדחתה המדינה את טענות המערערת הגישה האחרונה, בראשית חודש 9/2022, ערר על החלטת הממונה בנוגע לעיצום הכספי שהוטל עליה וביקשה שהדיון יוחזר לממונה שתקרא את תגובתה ותשקול את העובדות שיוצגו לפניה בתוך מועד חדש שתקצוב לשם כך. תשובת המדינה לערר הוגשה ביום 10.11.2022.

טענתה העיקרית של המערערת היא שהחלטת ועדת הערר ממוקדת בהחלטה שלא להאריך את המועד להגשת ערר, ומתעלמת היתעלמות מוחלטת מטענות רבות וטובות שיש לה ושאותן פירטה באריכות כנגד היתנהלות המשיבה בהחלטתה להטיל את העיצום הכספי.

...

קביעות ועדת הערר שמכתבי המערערת למשיבה מיום 4.12.2016 ומיום 16.1.2017 הוגשו לאחר חלוף המועד; שספק אם הטעמים המנויים בהם מהווים טעמים מיוחדים להארכת מועד; שמסקנת המערערת בדבר זניחת כוונת החיוב עומדת בניגוד למפורט בהחלטת הממונה ובחוק; שהמערערת לא נקטה בשום צעד מאז חודש 2/2018 בקשר להחלטת הממונה נמצאות במתחם הסבירות ולא מצאתי בהן פגם, גם לאחר שעיינתי בטענות המערערת.

לנוכח האמור דין הערעור להידחות, ומשהגעתי לתוצאה זו מתייתר מאליו הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע.

בנסיבות אלה וכן בשל מצב החירום השורר בארץ, החלטתי שלא לעשות צו להוצאות.

ועדת הערר (להלן – הועדה) דחתה את ערר המערערת על החלטת הממונה מיום 6.3.2022, להמציא למערערת התראה מנהלית בגין הפרה של הוראה המנויה בפריט 15 בחלק ג לתוספת השנייה לחוק – אי תשלום תשלומים מכח צוי הרחבה בעיניין פנסיה, בנגוד להוראות צו ההרחבה (נוסח משולב) לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קבוציים, התשי"ז – 1957, וכן להטיל על העוררת עיצום כספי בסך 109,680 ₪, בגין הפרה של הוראה המנויה בפריט 8 בחלק ג בתוספת השנייה לחוק – אי העברת סכומים שנוכו למי שלו יועדו הכספים או העברתם באיחור, בנגוד לסעיף 25א לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958, לגבי העובד מוניר מחראב בחודשים 9-11.2020 (להלן – העובד).

...

אשר על כן הערר נדחה" טענות המערערת המערערת היא חברה העוסקת בביצוע עבודות עפר ומעסיקה כ-30 עובדים.

לאור כל האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

סוף דבר   לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי כי הממונה הפעילה את שיקול דעתה על פי הדין והנתונים שעמדו בפניה.

למרות דחיית הערעור, החלטתי שלא לחייב את המערערת בהוצאות.

ועדת הערר (להלן – הועדה) דחתה את ערר המערערת על החלטת הממונה על העיצומים הכספיים (להלן – הממונה) מיום 13.1.2022 בה קבעה הממונה כי אין מקום לידון בבקשת המערערת להפחתה וצמצום העיצום שהוטל עליה אולם אפשרה לה, לפנים משורת הדין להגיש מסמכים לצורך בחינת הפחתה על פי עילת ההפחתה הקבועה בתקנה 1א לתקנות להגברת האכיפה של דיני העבודה (הפחתה של העיצום הכספי), תשע"ב -2012 (להלן- תקנות ההפחתה)- היתחשבות במחזור עיסקאות.

העיצום הכספי הוטל על המערערת בגין הפרת ההוראה המנויה בפריט 8 בחלק ג לתוספת השנייה בחוק – אי העברת סכומים שנוכו למי שלו יועדו או העברתם באיחור בנגוד להוראות 25א לחוק הגנת השכר, התשי"ח -1958 הוראה המנויה בפריט 15 בחלק ג לתוספת השנייה לחוק – אי תשלום תשלומים מכח צוי הרחבה בעיניין פנסיה, בנגוד להוראות צו ההרחבה (נוסח משולב) לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קבוציים, התשי"ז – 1957, וכן הממונה הטילה על העוררת עיצום כספי בסך 423,360 ₪, בגין הפרה של הוראה המנויה בפריט 8 בחלק ג בתוספת השנייה לחוק – אי העברת סכומים שנוכו למי שלו יועדו הכספים או העברתם באיחור, בנגוד לסעיף 25א לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958, לגבי ארבעה עובדים משך שלושה חודשים.

...

איני מקבל טענה זו שעה שהממונה לא ערערה על החלטת הוועדה.

לאור כל שפורט לעיל, הגעתי אפוא למסקנה כי בחינת בקשת המערערת להפחתת העיצום או צמצומו לא מוצתה כאמור, ועל כן יש להשיב את התיק בפני ועדת הערר שתבחן, תשקול ותחליט בשאלת צמצומו או הפחתת העיצום הכספי שהוטל על המערערת, לפי סמכותה, למסמכים והאסמכתאות המונחים בפניה.

סוף דבר התיק יוחזר לוועדה כדי שתבחן, תשקול ותחליט בשאלת צמצומו או הפחתת העיצום הכספי שהוטל על המערערת, על פי סמכותה, ועל פי המסמכים והאסמכתאות המונחים בפניה.