ערעור על החלטת ועדת ערר לנפגעי עבודה בדבר החמרת מצב נפשי

השופט אילן סופר לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי חיפה (הנשיא אלכס קוגן; ב"ל 52114-02-20), בו נדחה ערעור המבקש על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 7.10.2019 (להלן - הועדה), שלפיה נקבעה למבקש דרגת נכות בשיעור 25% מיום 1.1.2007 בגין מצבו הלבבי ונדחו טענותיו בדבר החמרת מצב מחלת הסכרת.

" (להלן – פסק הדין המחזיר) ביום 24.6.2019 היתכנסה הועדה לדיון נוסף לאור הוראות פסק הדין המחזיר ולאחר שעיינה בכלל המסמכים הרפואיים אליהם התבקשה להתייחס, ציינה שספרות איכותית גורסת כי קיים קשר סיבתי בין דחק נפשי מקדים לבין פריצת סכרת, אך העירה כי מדובר בלחץ מתמשך ולאו דוקא נקודתי.

...

מרגע שהוועדה פעלה כך והגיעה למסקנה שהגורמים הבריאותיים האחרים הם אלה שהביאו לפרוץ מחלת הסכרת ולא אירוע הפגיעה, הרי שמדובר בבחינה של הקשר הסיבתי הישיר והעקיף כאחד על החמרתה או גרימתה של מחלת הסכרת.

סוף דבר – הבקשה נדחית.

משלא היה מקום בהגשת הבקשה ישלם המבקש הוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 1,000 ש"ח אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום זה ועד התשלום בפועל.

בפני ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים (נפגעי עבודה)  מיום 6.5.2021 (להלן  - ההחלטה והועדה בהתאמה), אשר קבעה כי היא דוחה את ערר המערער בדבר החמרה במצבו לפי סעיף 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956.

אכן, כטענת המשיב, ההחלטה כי הפגימה הנטענת היא חלק ממצבו הנפשי של המערער, היא החלטה רפואית- מקצועית המצויה בתחום סמכותה הבלעדי של הועדה ואין לבית הדין להדרש לה. עם זאת, משעה ששעור נכותו הנפשית של המערער נקבע כבר בשנת 2018 ואילו רק כעת, בהליך ההחמרה, נטען לעניין הפגיעה בחשק המיני, החלטת הועדה כי מחד "הירידה בחשק המיני לדעת הועדה הנה חלק מתסמינים של דכאון זה ולא בנפרד ממנה" ומאידך" אין נכות נוספת המגיעה בשל הארוע הנידון", אינה ברורה ואינה נהירה ועל כן, מצאתי כי נפל פגם בהנמקתה.

...

מסקנות הוועדה פורטו בפרוטוקול הוועדה כך: "הוועדה עברה על תיקו של התובע בעיון רב, בעברו נקבעו לו 40% נכות נפשית שמעידים על דיכאון קשה לכן הירידה בחשק המיני לדעת הוועדה הינה חלק מתסמינים של דיכאון זה ולא בנפרד ממנה ולכן לדעת הוועדה לאור בדיקתו ונכותו כפי שנקבעה בעבר אין נכות נוספת המגיעה בשל האירוע הנדון ודחה את הערר". לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח לפניי ונתתי דעתי לטענות הצדדים בכתבי הטענות ובעל פה, הגעתי למסקנה, כי דין הערעור להתקבל.

סיכומו של דבר על יסוד האמור לעיל, עניינו של המערער יושב לוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) בהרכבה מיום 6.5.2021 על מנת שתפעל כדלקמן: תבחן בשנית את טענות המערער כי מקור אי האונות הנטען הוא גם מקור אורגני - בשים לב לנתוני בדיקת השינה מיום 12.7.2020 (פרופ' אשר טל) ובשים לב לטענת המערער בדבר תופעות הלוואי מהתרופות אותן נוטל המערער.

לפניי ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 24.12.20 אשר קבעה כי לא חלה החמרה במצבו הרפואי של המערער (להלן – ועדת הערר).

ביום 24.12.2020 היתכנסה ועדת הערר והאזינה לתלונות המערער, אותן ציינה לפרוטוקול כדלקמן: "תלונות התובע: מבחינה נפשית – אני לא כמו שהייתי בעבר, היום לא מסוגל לעשות כלום, בקושי זז מהבית כבר כמה שנים טובות, אני על פתיל קצר כל דבר מעצבן אותי רב עם האשה, גם בעבודה בקשתי לפרוש גם מבחינה אורתופדית עצם הישיבה קשה לי מול המחשב, קשה להיות נוכח בעבודה.

ועדת הערר נימקה החלטתה בכך שקיימת אי התאמה בין התלונות במישור הנפשי והגופני ובין מימצאי הבדיקות בתחום האורתופדי והנוירולוגי וכן בשל תדירות נסיעותיו לחו"ל. ועדת הערר לא התייחסה בהחלטתה לתלונות המערער על החמרה במצבו הנפשי, ובכלל זה על ירידה במצב רוח, עייפות, סיוטים, קושי בתיפקוד בעבודה והתפרצויות זעם.

...

קביעת ועדת הערר כי מצבו של המערער אינו בעל השלכה תפקודית איננה הנמקה אלא היא בגדר מסקנה אשר אינה מאפשרת להתחקות אחר הלך מחשבתה ולהעביר עליה ביקורת שיפוטית.

משכך קביעת ועדת הערר כי היא דוחה את הערכת הנכות הנוירולוגית של ד"ר דיין אינה ברורה ואינה מאפשרת להתחקות אחר שיקול דעתה של ועדת הערר בהיבט זה. סוף דבר מכל הטעמים שפורטו לעיל מצאתי כי דין הערעור להתקבל.

היות והמלצה ברוחה דומה ניתנה כבר במעמד דיון ההערכה המוקדמת ע"י כב' הרשמת ד"ר רעות שמר בגס, אני מחייב את המשיב לשלם למערער השתתפות בהוצאות משפט בסך 4,000 ₪, שישולמו בתוך 30 יום מהיום.

לפני ערעור על החלטת הועדה לעררים (נפגעי עבודה) מיום 17.5.2022 (להלן- הועדה).

הועדה שמעה את תלונות המערערת ובא כוחה ורשמה אותן כך: "לקוח: הגעתי למצב שאני לא יודעת אם לחזור לראומטולוג או לאורתופד כי זה לא ישנה כלום. אני מקבלת כל 3 חודשים זריקות בשכמות ובצואר, וזה לא עוזר. אני מרגישה כל הזמן בין החוליות כמו שיפשוף של שתי אבנים יחד. יש הקרנה לידיים, לשכמות. ישנם זרמים ברגליים. הרגל הימנית שלי כל הזמן רדומה. הכל זה חוץ מהפיברומיאלגיה שיש לי. כל לילה אני לא ישנה ואני חושבת איזה חטא עשיתי שהגעתי למצב הזה. כל הזמן מעלים לי את המינון של התרופות. העלו לי את הקאנביס ל-30 גרם וזה עוזר לי רק לשעה שעתיים.

לבסוף ולעניין אי מתן אזהרה נטען כי יש לדחות את טענות המערערת מכיוון שהועדה לא הפחיתה את נכותה ביחס להחלטת הדרג הראשון אלא קבעה שקיימת החמרה ככל שהדבר נוגע לתיסמונת הפיברומיאלגיה, וחוות הדעת של היועץ בדרג הראשון לא התקבלה על ידי הועדה ועל כן ממילא היא נעדרת כל תוקף.

פגם נוסף נפל בהחלטת הועדה בתחום הנפשי-ראומטולוגי בהתייחס לפריט ליקוי 92 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן- התקנות).

בעניינינו הועדה קובעת במסגרת מסקנותיה כי המערערת סובלת מתסמינים דכאוניים הקשורים במישרין לכאבים, כי בבדיקות הפסיכיאטריות האחרונות מצוין שהיא מתלוננת על החמרת הכאבים בחצי השנה האחרונה, וכי מזה שש שנים תלונותיה במישור הנפשי חופפות את תסמיני הכאב והפגיעה הגופנית והן שייכות גם למישור הגופני.

...

סיכומו של דבר, מצאתי שיש להחזיר את עניינה של המערערת לוועדה, בתחומים המפורטים לעיל.

נימוק זה לא מצדיק לפי הפסיקה את שינוי ההרכב, ומשדרך המלך היא להחזיר את עניינה של המבוטחת לוועדה באותו הרכב לא שוכנעתי כי קיים טעם מיוחד המצדיק את החלפתו (עב"ל (ארצי) 231/09 ד"ר ארה קופפרברג נ' המוסד לביטוח לאומי (21.10.09); עב"ל (ארצי) 282/99 יהודית אבן חן נ' המוסד לביטוח לאומי (3.9.01).

סוף דבר עניינה של המערערת יוחזר לוועדה בהרכבה הנוכחי, על מנת שתדון בתחום האורתופדי ותנמק החלטתה בהתייחס גם לחוות הדעת של ד"ר שריפוב וד"ר כהן.

לפניי ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים, ענף נפגעי עבודה (החמרה לפי תקנה 36), מיום 31.1.2022, אשר קבעה למערער נכות זמנית בשיעור של 8% בגין הארוע התאונתי המוכר.

לאור העובדה שמדובר בטינטון סובייקטיבי ולא אובייקטיבי, שלחה הועדה את המערער לבדיקות פסיכודיאגנוסטיקה אצל ד"ר גאגין, כשנכתב בבירור בתוכן ההפניה "ביצוע טסטים בשאלות של סימולציה של תלונות לא מתאימות לטינטון שמחמיר את מצבו הנפשי". אלא שבהתכנסותה המסכמת מיום 31.1.2022, הפכה הועדה את עורה ובחרה לאמץ את חוו"ד היועץ, בנגוד לאמור בהתכנסותה הראשונה, מבלי לנמק את השינוי.

דו"ח הנסיעות של המערער לחו"ל, עליו הסתמכה הועדה, אינו מיסמך רפואי ולא ניתן ללמוד ממנו דבר, לרבות לעניין גמישותו של המערער או לעניין הנאה שחוה, למעט העובדה שהמערער הפך לאדם לא אחראי שיכול לפתע לעזוב הכל ולברוח לחו"ל. המשיב, מצידו, טען כי לא נפל פגם בהחלטת הועדה, ומדובר בהחלטה מנומקת ומפורטת, ברורה וסבירה המצויה בתחומי שקול דעתה הרפואי – מקצועי של הועדה.

עניינו של המערער יוחזר אל הועדה הרפואית לעררים, נכות מעבודה (החמרת מצב לפי תקנה 36) בהרכבה מיום 31.1.2022, על מנת שתפעל כדלהלן: הועדה תשקול שנית את עמדתה בהתייחס להערכת הנכות ד"ר דורות תודר מיום 1.4.2021.

...

אשר לטענות המערער להתעלמות הוועדה מטענתו לעלייה במשקל, הטענה נדחית.

הטענות לעניין השתק פלוגתא ביחס לנושא הטנטון ולעניין טעות בקביעת הוועדה שהמערער לא ספג חבלה פיזית בתאונה ולכן יש לשלול את הטנטון – נדחות.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הערעור מתקבל, כפי המפורט לעיל.