ערעור על החלטת ועדת הערר לפי סעיף 14 לחוק פיקוח על בתי ספר

מבוא ורקע עובדתי לפני ערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר לפי חוק פקוח על בתי ספר, התשכ"ט-1969 (להלן בהתאמה: ועדת הערר, חוק הפיקוח).

למנהל הכללי של המשיב ולועדת הערר שיקול דעת רחב בבחינתן של בקשות והחלטות הניתנות לפי חוק הפיקוח (כ' סעיף 14(ד) לחוק הפיקוח).

...

קביעת ועדת הערר המאמצת את עמדת המשיב באשר להתאמת המבנה והחצר לשמש לבית ספר מקובלת עלי מנימוקיה.

די אפוא בכל אלה כדי להביא למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטת ועדת הערר, שכאמור, מתחם ההתערבות בהחלטותיה מצומצם ממילא.

סיכום על יסוד כל האמור הערעור נדחה.

בהקשר זה יצוין, כי עיון בפסקי דין רבים בהם נדונו מקרים דומים לשלנו, עליהם יפורט בהמשך, מעלה כי אכן פעמים רבות ניפתחו והופעלו מוסדות חינוך בטרם ניתן רישיון כדין כאשר רק בשלב מאוחר יותר, לעתים רק לקראת סוף שנה"ל, ניתן הרישיון המיוחל לאחר דיון בועדות ערר או לאחר ניהול הליכים משפטיים כאלה ואחרים, כאשר תוקפו של הרישיון הוחל למפרע לתחילת שנה"ל. בנקודה זו ראוי לציין עמדתה העקרונית של וועדת הערר לפי חוק הפיקוח על בתי ספר, שהובעה במסגרת החלטה שניתנה על ידה בתיק אחר (הוגשה על ידי התובעת ביום 22/01/2019, מוצג ת/1), ולפיה הפעלת בית ספר ללא רישיון אינה עובדה שיש בה כדי לשלול זכות ערעור על החלטת מנכ"ל משרד החינוך.

...

נראה לי כי חלוקה זו הינה צודקת בנסיבות העניין ומאזנת אל נכון בין שני הצדדים.

התוצאה אשר על כן, אני מקבל את התביעה באופן חלקי ומחייב את הנתבעת (המועצה) לשלם לתובעת סך של- 232,870 ₪.

בנוסף, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסכום כולל של- 35,000 ₪ (כולל מע"מ) וכן הוצאות משפט בסכום כולל של- 15,000 ₪ (סכום ההוצאות נקבע בשים לב לסכום שנפסק בסופו של יום).

על פי המתואר בפרוטוקול הועדה, הועדה שמעה את תלונות המערער ואלה נרשמו כך: "בן 64. עובד קצת. מלמד ילדים לישחות. מלמד קצת ילדים אנגלית ומתמטיקה. כרגע עובד 7 שעות בשבוע. זה משתנה. זה קשור לבתי ספר. לפעמים אין כלום. פיזית קשה לי להתמיד במשהו מעל 2-3 שעות. הדרישה ממשרד החינוך שאעמוד אני לא יכול אני יושב. אם מגיע מפקח זאת בעיה. לא יכול עמידה או ישיבה ממושכת. יש לי בטן ענקית. אין לי שריר בבטן. גם מטלות פשוטות קשה לי. הולך עם 7 חגורות. לפעמים יש לי פצעים בבטן בגלל החגורות. לא יכול לעשות ספורט לסכרת." הועדה קיימה את הדיון הבא: "בן 64. הועדה עיינה בפרוטוקול הרפואי לפיו בגין מ/א ניתוח מעי ובקע בדופן הבטן נקבע 40%, סוכרת ומחלת לב יציבה - 10% כל ליקוי. סה"כ 52%. מסמכים מתיקו הרפואי כולל חוו"ד פרופ' רביד, דוח שקום ורופא מוסמך והאזינה רוב קשב לדברי העורר.

כלומר, הבקורת השיפוטית של בתי הדין לעבודה על החלטות הועדות הרפואיות לעררים מוגבלת לשאלות משפטיות בלבד, דוגמאת טעות שבחוק, חריגה מסמכות, הפעלת שיקולים זרים או היתעלמות מהוראה מחייבת (עב"ל (ארצי) 10014/98 הוד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)).

...

' על רקע האמור, נראה כי העובדה שקיים פער מסויים בין שיעור הנכות הרפואית לבין דרגת אי הכושר איננה מלמדת כשלעצמה על פגם משפטי אלא, לכל היותר, על היקף ההנמקה לו תידרש הוועדה על מנת להסביר פער זה. עוד יאמר, כי כפי שנכתב בעניין אחסן וכן בעניין אופנר, המלאכה של קביעת דרגת אי הכושר הינה מורכבת וסבוכה, מערבת תחומי מומחיות שונים ומצריכה שיקלול של נתונים בתחום הרפואה והתעסוקה והערכה של משמעותם בנפרד ובמצטבר.

מסקנה זו גם מתיישבת עם חוות דעת פקידת השיקום, לפיה המערער "אדם בעל כישורים רבים ויכולות טובות" ועל כן יש "לראותו בעל כושר השתכרות מלא יוכל להמשיך ולעבוד כפי שעושה היום או לחליפין עבודות פקידותיות שונות בהיקף משרה מלאה". לאור כל האמור לעיל, אין מנוס מדחיית הערעור.

רקע עניינו של ערעור זה בהחלטת ועדת הערר לעינייני ארנונה שליד עריית לוד (ערר מס' 46/17) מיום 23.12.19 לדחות ערר שהגיש המערער על החלטת מנהלת הארנונה מיום 9.11.17 ומיום 20.11.17 לדחות את השגתו על דרישת תשלום ארנונה כללית מיום 25.9.2017 ע"ס 34,697 ₪ (מוצג "2" בתיק מוצגי המשיבה).

מפרוטוקול הדיון ומהחלטת וועדת הערר (מוצג "9" במוצגי המשיבה) עולה, כי עוד עובר למועד הגשת ההשגה, הוסדר חוב הארנונה הנידון בגין הנכס במסגרת פסק דין האמור של בית משפט השלום בראשון לציון (ת.א. 67929-12-15), אשר אימץ הסדר פשרה בין עריית לוד לבין השוכרת הראשית בקשר עם חובותיה של האחרונה בגין שורה של נכסים, ובהם הנכס דנן (להלן – "הסכם הפשרה").

משהודיע מחזיק הנכס "בזמן אמת" כי הנכס אינו ראוי לשימוש, כגון בשל שיפוצים שנערכים בו, בידי הערייה הכלים לבדוק את מצב הדברים לאשורו, והאם אמנם מתבצעים שיפוצים, והאם הם כאלה ההופכים את הנכס לבלתי ראוי לשימוש, וזאת בין היתר באמצעות שליחת מפקחים מטעמה לשטח.

גם אם נניח כי ייתכנו מקרים בהם לרשות מקומית תהיה ידיעה פוזיטיבית שנכס כלשהוא בתחומה אינו ראוי לשימוש, שאז ניתן יהיה להקל בדרישת ההודעה ולא לפרשה בדווקנות (ראו: רוסטוביץ, ספר ראשון, בעמ' 595), הרי שלא מצאתי כי המקרה שבפניי נימנה עם אותם מקרים.

...

דין הערעור להידחות.

למעלה מן הצורך אציין כי גם אם וועדת הערר לא הייתה מוחקת את הערר מחמת היעדר יריבות, וחלף זאת דנה בערר לגופו של עניין - נראה על פניו כי דין הערר היה להידחות מחמת אי עמידה בתנאי הפטור הקבועים בסעיף 330 לפקודת העיריות.

סוף דבר – הערעור נדחה.

ערעור נמל אשדוד ונושאי המשרה על פסק הדין (ע"א 8387/20) טענות נמל אשדוד ונושאי המשרה טענותיהם של נמל אשדוד ונושאי המשרה הן אלה: ראשית, כי בהתאם לסטאנדארט ההתערבות על החלטות הממונה, שהוא רחב יותר מהמקובל במשפט המינהלי, היה על בית הדין לתחרות לבחון את קביעות הממונה לגופן, ולא להסתפק בבחינת סבירותן בלבד.

דוגמאות נוספות בהקשרים קרובים, כוללות את אלה: ועדת עררים לפי סעיף 17 לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, התשי"ח-1957 (ראו: בג"ץ 300/66 ורדי נ' יושב-ראש ועדת עררים, פ"ד כ(4) 514, 520 (1966)); ועדת עררים לפי סעיף 7 לחוק החשמל, התשי"ד-1954 (ראו: בר"מ 4129/17 ארואס נ' מנהל עינייני החשמל לפי חוק החשמל, התשי"ד-1954, פסקה 7 (15.11.2017)); ועדת ערר לפי סעיף 14 לחוק פקוח על בתי ספר, התשכ"ט-1969 (ראו: בר"מ 5725/14 עמותת זיכרון שלמה נ' מדינת ישראל משרד החינוך, פסקה 11 (21.12.2014)).

באשר לרכיב השני, סבירותה של ההחלטה, על בית הדין לתחרות לברר האם ההחלטה מתחשבת במכלול השיקולים הרלוואנטיים לעניין ומאזנת ביניהם כראוי (בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1) 421, 439-437 (1980); עע"מ 8284/08 תעשיות אבן וסיד בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 30 (13.9.2010) (להלן: עניין תעשיות אבן וסיד); עע"מ 9387/17 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים נ' ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית, פסקה 18 (14.10.2018)).

...

113](#_Toc152574380) סוף דבר 113](#_Toc152574381) פתח דבר לפנינו ערעורים על פסק דינו של בית הדין לתחרות ירושלים (כב' השופטת תמר בזק-רפפורט, פרופ' אורית פישמן-אפורי ועו"ד יחיאל שמיר) מיום 23.6.2020 בת"כ 40796-01-16 (להלן: פסק הדין).

מכל מקום, לנוכח התשתית העובדתית והראייתית והצטברות הפרמטרים שקיימים במקרה דנן, כפי שפירט חברי בהרחבה, ובפרט: הקשירה בין שלושת השווקים; היות ההנחה "מבוססת שיעור" (קרי על בסיס אחוז פעילות שהפנה היבואן לנמל להבדיל מכמות רכבים אבסולוטית שנפרקה בו); מנגנון הנחה של זכאות רטרואקטיבית; וקיומן של ראיות לגבי כוונתו של נמל אשדוד למנוע הסטת רכבים לנמל חיפה באמצעות שיטת ההנחות – אזי אין בדברים כדי לשנות מן המסקנה בדבר התקיימות היסודות של ניצול לרעה במקרה שלפנינו.

לפיכך, אני מצרף את עמדתי לעמדתו כי דין ערעורם של נמל אשדוד ונושאי המשרה להידחות, וכי דין ערעור הממונה להתקבל, כמפורט בפסקאות 193-192 לפסק דינו של חברי.

סופו של דבר, אני מצטרפת לתוצאה שלפיה דין הערעור שהוגש על ידי נמל אשדוד ונושאי המשרה להידחות, ודין הערעור שהוגש על ידי הממונה על התחרות להתקבל.