תאריך הישיבה:
ד' באב התשפ"ב
(1.8.2022)
בשם המערערת:
עו"ד חן אבידוב
בשם המשיבים:
עו"ד אפרת סולומון; עו"ד טלי יהושע;
עו"ד עדי קימל; עו"ד מאיר מזרחי
][]פסק-דין
]השופט י' כשר:
לפנינו ערעור על פסק דינה של ועדת הערר לפי חוק מסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963, שליד בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ה' קירש, יו"ר, וחברי הועדה מ' לזר ו-צ' פרידמן) בו"ע 52894-03-17, שניתן ביום 19.11.2019.
הנכס שימש בפועל כדירת מגורים, תחילה למגוריו של אבי העוררת ולאחר פטירתו, בהשכרה לצדדים שלישיים.
המשיבים הגישו ערר, על החלטתה של הועדה המקומית, לועדת הערר המחוזית בתל-אביב, ובהחלטה מיום 30.11.2014 נדחה הערר.
בדווח שהגישו על הסכם נובמבר 2015, למנהל מסוי מקרקעין בתל-אביב – המערער בהליך דנן (להלן: המערער) – ביקשו המשיבים כי החיוב במס שבח ייערך בהתאם לסעיף 48א(ב2) לחוק מסוי מקרקעין, ועל דרך ההכרה בנכס כ-"דירת מגורים מזכה".
המערער סרב להכיר בנכס כ-"דירת מגורים מזכה", ומשכך – הגישו המשיבים ערר לועדת הערר שליד בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (להלן, בהתאמה: הערר ו-ועדת הערר).
ניתן לטעון כי עדיין עומדת בעינה השאלה מהו הדין לגבי החלופה האחרת אשר בהגדרת "דירת מגורים" בחוק מסוי מקרקעין – "משמשת למגורים" – ובאופן ספציפי: האם דירה שבפועל משמשת למגורים יכולה להחשב לדירת מגורים גם אם השמוש למגורים אינו תואם את הייעוד של הנכס?
נמשיך איפוא, להלן, במלאכת פרשנות הוראת החוק בהנחה שהשאלה שביסוד העירעור דנן לא הוכרעה בפסק הדין בעיניין חכים.
...
כללו של דבר: מקובלת עלי מסקנתו של חברִי, הן במישור העקרוני, שלפיו ככלל, על 'דירת מגורים', כהגדרתה בחוק מיסוי מקרקעין, להיות דירה שייעודה התכנוני הוא למגורים; הן לגבי התוצאה בעניינם הפרטני של המשיבים, שלגביהם אף אני סבור כי לא יהיה זה נכון לחייבם בתשלום מס שבח מקרקעין, חרף השימוש הבלתי-חוקי בנכס, וזאת בפרט לנוכח טענת ההסתמכות העומדת לימינם.
מפאת הקביעה העקרונית מזה, והתוצאה הפרטנית מזה – אף אני סבור שאין הצדקה לחייב בהוצאות משפט.
אף מבלי לטעת מסמרות בכל אחת מהנסיבות שמנה חברי השופט כשר ככאלו שמצדיקות (בהצטברותן) את התוצאה במקרה דנן, אני סבור כי הסתמכות המשיבים, אשר מתוארת בחוות דעתו של חברי השופט נ' סולברג, בצירוף התקופה הממושכת שמשמשת הדירה למגורים (כ-70 שנים) מצדיקות את מסקנתנו במקרה הפרטני.
