לפניי ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (אי כושר) מיום 13.10.2021 אשר היתכנסה לאחר פסק דין ושבה וקבעה כי המערער לא איבד 50% מכושר עבודתו (להלן – ועדת הערר).
עורך הדין: הוועדה רפואית לעררים קבעה 64% נכות משוקללת, על מחלת עצם הכרונית שגורמת לאור לכאבים והגבלות תנועה ברגלים, כתפים, כפות ידיים, בבירכיים ובגב התחתון, העניקה 50% נכות שניתנת בגין השפעה קשה על כושר עבודה כללי.
...
לאור האמור, הערעור מתקבל.
דיון והכרעה
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים שבתיק הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל וזאת מהנימוקים המפורטים להלן.
ועדת הערר לא נתנה דעתה לקביעת פסק הדין המחזיר באשר לטעות שנפלה בהתייחסותה להחלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון אשר ניתנה קודם להעלאת נכותו של המערער ל-64%, כמפורט בסעיף 12 לפסק הדין: "דוח פקידת השיקום שצורף לנימוקי הערעור נושא תאריך 25.6.2020, ובמועד זה עמדה נכותו של המערער על 59% ולא על 64% כפי שנקבע בוועדה הרפואית לעררים ביום 1.11.2020. בנסיבות אלה נדרשה הוועדה בעת הפנייתה לדוח פקידת השיקום, לכל הפחות, לציין כי הנכות הרפואית שעמדה ביסוד הדוח האמור היתה נמוכה יותר מנכותו העדכנית של המערער."
בנוסף לכך, ועדת הערר לא נתנה דעתה לכך שהנכות הנפשית שנקבעה לפי פריט ליקוי 34 (א) (3) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 מבטאת הגבלה בינונית על כושר העבודה וזאת על אף שפסק הדין המחזיר קבע בעניין זה בסעיף 15 לפסק הדין: "במקרה שלפניי החלטת הוועדה חסרה התייחסות להשפעה המצטברת של נכויות גופניות בשיעור משמעותי ונכות נפשית בשיעור 20%, המבטאת כשלעצמה, הגבלה בינונית של כושר העבודה. כמו כן חסרה התייחסות הוועדה לתלונות המערער בפניה, כי לא הצליח להתמיד במקומות עבודה יותר משבועות בודדים, ואף בעת ההתנדבות לשירות צבאי שוהה המערער מדי יום במרפאה."
עוד ובנוסף לכך, למקרא החלטת ועדת הערר שוכנעתי כי לא ניתן להתחקות אחר הלך מחשבתה באשר להשלכות התפקודיות שיש לנכותו של המערער.
סוף דבר
הערעור מתקבל כדלקמן:
עניינו של המערער יושב לוועדת ערר (אי כושר) בהרכב חדש אשר תדון בעניינו מבראשית.
