ערעור על החלטת ועדת אי כושר בדבר שיעור אובדן כושר עבודה

השני, ערעור על החלטת הועדה לעררים לענין אי כושר (נכות כללית) מיום 19.1.23 (להלן: "וועדת אי הכושר"), אשר דחתה את הערר שהגיש המערער והותירה את קביעת הועדה לאי כושר מיום 3.8.22 לפיה המערער איבד 60% מכושרו להישתכר.

בהמשך להחלטת הועדה הרפואית קבעה וועדת אי הכושר מיום 3.8.22 כי המערער סובל מאובדן כושר עבודה בשיעור של 60% וכי הוא יכול לעבוד ב"עבודה חלקית" "מסוגל לחזור לעבודה קודמת" ו"יכול לעבוד במשרה חלקית".

לאחר שעיינה במסמכים הרפואיים בתיקו של המערער לרבות הפרוטוקול הרפואי, דוח שקום ודוח רופא מוסמך, החליטה וועדת אי הכושר לדחות את הערר וקבעה כך: "בן 50. הועדה עיינה בפרוטוקול הרפואי לפיו בגין דום נשימה בשינה נקבעו 40%, דכאון רבא 20%, השמנה ויל"ד 10% לכל ליקוי סה"כ 52% נכות רפואית משוקללת, מסמכים רפואיים, דוח שקום, דוח רופא מוסמך והאזינה ברוב קשה לדברי העורר. מדובר בעורר צעיר יחסית השכלה של 12 שנו"ל עם בגרות מלאה. עבד בשירות לקוחות ומוקד טלפוני, אינו ועבד משנת 2016, מוגבל בבצוע מטלות הדורשות ערנות, קשב, רכוז ותקשורת בינאישית ברמה גבוהה. אולם הועדה מקבלת החלטה דרג קודם לפיה יכול לעבוד באופן חלקי, בעבודות כגון – עבודות גינון ומשתלה, עבודות מפעליות ליד שולחן, חלוקת דברי דפוס וכדומה. הועדה דוחה את הערר. " טענות הצדדים לטענת המערער וועדת אי הכושר מיתעלמת מהעובדה שהמערער הנו בן 51, אינו עובד משנת 2016, סובל מדכאון מג'ורי והפסקות נשימה, כאשר שלובם של שני הליקויים האמורים מביאים אותו לחוסר תיפקוד מוחלט.

עוד טוען המערער כי וועדת אי הכושר לא נימקה את החלטתה לקבוע לו אובדן כושר עבודה חלקית בהיתחשב במסמכים הרפואיים שהוצגו לה ובהיתחשב בנסיבותיו האישיות לפיהן אינו ישן כלל בלילה ולא מתפקד כלל ביום.

...

ודוק, שוכנעתי מהמסמכים שהוצגו בפניי כי אכן וועדת אי הכושר התחשבה בהחלטתה בגילו של המערער ביחס לשוק העבודה, בעברו התעסוקתי וביתר נתוניו האישיים, משקבעה שהמערער כשיר לעיסוקים שאינם דורשים עירנות, קשב, ריכוז ותקשורת בינאישית ברמה גבוהה.

כך, הגעתי לכדי מסקנה כי יש לדחות את טענת המערער בנוגע לסוג העבודות אותן פירטה הוועדה בהחלטתה.

סוף דבר לאור כל האמור, הערעור על החלטת הוועדה הרפואית מתקבל כך שעניינו של המערער יוחזר לוועדה הרפואית לעררים, בהרכבה מיום 3.8.22, על מנת שזו תשוב ותבחן את שיעור נכותו של המערער בגין נכותו הנפשית, ואת פריט הליקוי התואם את מצבו.

המערערת הגישה ערעור על החלטת וועדת אי כושר מיום 18.9.2022 (להלן –"הועדה") אשר קבעה דרגת אי כושר בשיעור של 65% החל מיום 1.1.2022 ועד ליום 31.12.2023.

בהתייחס למכלול הליקויים הרפואיים שלובם חומרתם לרוב קל למעט FMF בשיעור 30% והשפעתם המצטברת על כושרה להישתכר ובהתרשמות בעת הריאיון והעובדה שמועסקת באופן חלקי במשרד בהתאם למצבה הרפואי , הועדה בדעה כי קיים צימצום במגוון האפשרויות ובהקף העבודה ולכן קובעת אובדן כושר חלקי בשיעור 65% לתקופה של שנתיים מיום 1/122 עד 31/12/23 ובתום תקופה זו תיבחן מחדש בהתייחס לאפשרות שתקבל טפול ביולוגי שעשוי לשפר את מצבה הרפואי".

סוף דבר לאור כל מקובץ ומשעה שלא מצאתי כי דבק פגם משפטי בהחלטת הועדה , דין העירעור להדחות.

...

לאחר עיון במסכי התיק בפרוטוקול הוועדה ובטענות הצדדים הן בדיון שהתקיים לפני והן בסיכום טיעוניהם, שוכנעתי כי דין הערעור להידחות וזאת מהטעמים אשר יפורטו להלן.

עוד יוער כי ככל שהטענה היא לעצם ההיריון בסיכון גבוהה, הגמלה הרלוונטית היא גמלת שמירת היריון אשר כידוע אינה נבחנית במסגרת הליך זה. אשר לטענות המערערת בעניין הקלדת פרוטוקול הדיון בפני הוועדה – עיון בפרוטוקול הידני מעלה כי לא נרשם כי פרוטוקול הוועדה הוקלט וכן לא נרשם כי המערערת סירבה להקלטה כמופיע בפרוטוקול המוקלד אשר ככל הנראה שגגה דבקה בו, שעה שנושא זה כלל אינו נזכר בפרוטוקול הוועדה אשר נכתב בכתב יד. משאין כל תיעוד בעניין ההקלטה התוצאה היא כי הדיון בוועדה לא הוקלט ולכל היותר ניתן להתייחס להעדר ההקלטה , ככל שהמערערת בקשה הקלטת הדיון, כפגם טכני אשר אינו בגדר פגם משפטי.

סוף דבר לאור כל מקובץ ומשעה שלא מצאתי כי דבק פגם משפטי בהחלטת הוועדה , דין הערעור להידחות.

לפני ערעור על החלטת הועדה לעררים (אי כושר) מיום 15.3.22 (להלן: "הועדה"), אשר קבעה כי המערערת לא איבדה כדי 50% מכושרה להישתכר.

טענות הצדדים לטענת המערערת, הועדה לא התייחסה לקביעת פקידת השקום בעיניינה של המערערת, מיום 8.12.21, שהמליצה על קביעת אובדן כושר עבודה חלקי לתקופת הנכות הזמנית.

יש לזכור כי עמדת פקידת השקום בסופו של דבר לא התקבלה בדרג הראשון כאשר גם שם נקבע כי המערערת לא איבדה כדי 50% מכושרה להישתכר.

עסקינן בשקול דעת והערכה מקצועית של שיעור אבדן כושר העבודה ועל כן אין מקום כי בית הדין יתערב בה. בפועל אף ניתן לעמוד אחר אומד דעת הועדה בהיתחשב במכלול הסבריה כמובא מעלה ומשום כך לא מצאתי טעם משפטי להתערבות בהחלטה.

...

בהתייחס להלכת מוהרה (עב"ל (עבודה ארצי) 327/03 מוהרה נ' המוסד לביטוח לאומי (15.04.2004)) נפסק בהלכת אופנר כי "המשמעות של הקביעה הנ"ל, בנוגע 'לנקודת המוצא' איננה כי ככל שקיים פער משמעותי בין שיעור הנכות הרפואית לבין זו התפקודית אזי שניתן ללמוד מכך על פגם משפטי שנפל בהחלטת הוועדה או על חוסר סבירות קיצוני העולה כדי פגם משפטי אלא – על החובה של הוועדה להתייחס לפער מעין זה, לנמק אותו וליתן לו הסבר. ככל שמדובר בפער משמעותי יותר כך יידרש הסבר מפורט ומנומק יותר". על יסוד הפסיקה האמורה ולאחר עיון בטענות הצדדים ובקביעת הוועדה, מוצאת אני כי דין הערעור להידחות.

יש לזכור כי עמדת פקידת השיקום בסופו של דבר לא התקבלה בדרג הראשון כאשר גם שם נקבע כי המערערת לא איבדה כדי 50% מכושרה להשתכר.

אשר על כן- דין הערעור דחיה.

לפניי ערעור על החלטת ועדה לעררים (אי כושר) אשר קבעה כי המערער לא איבד את כושר ההישתכרות (להלן – ועדת הערר).

סוף דבר עניינו של המערער יוחזר לועדת ערר (אי כושר) בהרכבה מיום 14.9.2022 על מנת שתפעל כדלקמן: ועדת הערר תעיין במכתבי המשיב מיום 20.11.2018 ומיום 15.2.2018 מהם עולה כי המערער הוכר כמי שאיבד את כושר הישתכרותו בשיעור 100% ובשעור 65% בתקופה בה נכותו הרפואית עמדה על 52%.

ככל שתסבור ועדת הערר שיש מקום לסטות מההכרה שניתנה למערער בעבר כמי שאיבד 65% מכושר עבודתו, תנמק החלטתה בזיקה להחלטות הקודמות.

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת כלל החומר שבתיק, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל ולהלן יפורטו הנימוקים לכך.

סוף דבר עניינו של המערער יוחזר לוועדת ערר (אי כושר) בהרכבה מיום 14.9.2022 על מנת שתפעל כדלקמן: ועדת הערר תעיין במכתבי המשיב מיום 20.11.2018 ומיום 15.2.2018 מהם עולה כי המערער הוכר כמי שאיבד את כושר השתכרותו בשיעור 100% ובשיעור 65% בתקופה בה נכותו הרפואית עמדה על 52%.

הואיל ובדיון המקדמי שהתקיים בפני כב' הרשמת רעות שמר-בגס, הומלץ למשיב להסכים לכך שעניינו של המערער יושב לוועדה, וכב' הרשמת פירטה באריכות את הנימוקים לכך, אך המשיב, הודיע כי הוא עומד על עמדתו, והואיל והערעור התקבל, אני מחייב את המשיב לשלם למערער השתתפות בהוצאות בסך 3,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

זהו ערעור על החלטת ועדת עררים (אי כושר) מיום 28.11.22 (להלן: "הועדה") אשר קבעה, כי המערערת איבדה 74% מכושר הישתכרותה, בתקופה מיום 1.4.22 ועד ליום 1.3.24 (להלן: "ההחלטה").

הוועד ערה לעובדה כי בעבר התובעת קיבלה אובדן כושר עבודה מלא, עם אותה לקות, יחד עם זאת מעיון בתיק ובחוות דעת רופא מסומך מיום 07/03/22 יש היתייחסות להפרעה האפקטיבית הדו-קוטבית אך הרופא (פסיכיאטר) ממליץ על עבודה ללא לחץ נפשי ורכוז ממושך וקובע כי מסוגלת לעבודה חלקית עם ציון העובדה של הערכת אובדן כושר עבודה בשיעור 65%.

בית הדין הארצי לעבודה פסק בבר"ע (ארצי) 39263-03-15 רוחמה אופנר – המוסד לביטוח לאומי, מיום 6.7.16, (לעיל ולהלן: "עניין אופנר") כדלקמן (והאסמכתאות שם): "כידוע, המשימה של קביעת דרגת אי הכושר הנה מורכבת וסבוכה ולא בכל מקרה שבו נפל פגם כלשהוא ולו זניח, בהנמקתה או בנסוח ההנמקה יהיה מקום להתערב בהחלטת הועדה ולהחזיר את עניינו של המבוטח לדיון נוסף בפניה. זאת כל עוד שוכנע בית הדין כי החלטת הועדה עונה לדרישות המהותיות של חובת ההנמקה ולתכליות המרכזיות של חובה זו והן: היכולת גם של מי שאינו מצוי ברפואה, לעמוד על השיקולים שהובילו להחלטה ולהתחקות אחר הלך מחשבתה; האפשרות המעשית להפעיל ביקורת שיפוטית בנוגע להחלטות הועדה וכן, שיפור איכות ההחלטות של הועדות הרפואיות והגברת האמון הצבורי בהתנהלותן..." עוד נפסק בעיניין אופנר, בזיקה להנחיות שהותוו בהילכת מוהרה כדלקמן: "אשר לסוגיה השלישית, הנוגעת להנחיות שנקבעו בעיניין מוהרה, בכל הנוגע לזיקה שבין שיעור הנכות הרפואית לבין דרגת אי הכושר, ובכל הנוגע לחובת הועדה להתייחס לנסיבות האישיות של המבוטח נביא תחילה מתוך הדברים שנכתבו בהקשרים אלה, באותו עניין, לאמור:

הועדה ציינה, כי היא ערה לכך שבעבר למערערת נקבעה דרגת אי כושר מלאה אם אותו הליקוי, אולם לדעתה דרגת אי הכושר המתאימה בתקופה הרלוואנטית לערעור עומדת על 74% וכך נימקה הוועדה החלטתה: הועדה הפניתה לחוות דעת הרופא המוסמך מיום 7.3.22 וציינה, כי אף הרופא הפסיכיאטר המליץ על עבודה חלקית, ללא לחץ נפשי ורכוז ממושך ודרגת אי הכושר לשיטתו עומדת על 65% בלבד; עוד הפניתה הועדה לדו"ח פקידת השקום מיום 27.3.22 הממליץ על דרגת אי כושר בשיעור 74% וממליץ על עבודה מצומצמת כגון הישתתפות בסקרים או זימון תורים, זאת בשים לב לכך שגם בעברה עסקה המערערת בעבודות דומות.

הועדה פעלה כנדרש הימנה עת בחנה את השפעת והשלכת הליקוי הנפשי היחיד שנקבע למערערת על כושר עבודתה, וקביעתה בעיניין זה ברורה, סבירה ומאפשרת היתחקות אחר הלך מחשבתה; לכך אוסיף, כי ממילא פריט הליקוי שנקבע למערערת בגין הפרעה אפקטיבית דו-קוטבית (40% לפי סעיף 34(א)(4-5) המצוטט לעיל) אינו מציין הגבלה מוחלטת של כושר העבודה מכאן שלא מצאתי טעות משפטית בהחלטת הועדה.

...

לאור כל האמור לעיל הועדה דוחה את הערר.

" מנגד, טען המשיב כי דין הערעור להידחות בהעדר הצבעה על פגם משפטי בהחלטת הוועדה, המהווה קביעה מקצועית מובהקת הנסמכת על שיקול דעתה הרפואי של הוועדה, בה אין מקום להתערב.

" מן הכלל אל הפרט לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובמכלול החומר שבתיק וכן לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי, כי דין הערעור להידחות.

סוף דבר הערעור נדחה.