ערעור על החלטת ועדה של ניידות ביטוח לאומי בעניין גמלאות

סגן הנשיאה אילן איטח לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה באר שבע (השופטת רחל גרוס; ב"ל 56512-02-19) בו נדחה ערעורה של המבקשת על החלטת הועדה הרפואית לעררים (ניידות) (להלן – הועדה) אשר קבעה כי הליקוי ממנו סובלת המבקשת אינו נכלל ברשימת הליקויים הקבועים בהסכם בדבר גמלת ניידות שנחתם ביום 1.6.1977 בין ממשלת ישראל לבין המוסד לביטוח לאומי (להלן – רשימת הליקויים ו-הסכם הניידות, לפי העניין).

בעיניין הרמן[footnoteRef:1] נקבע כי "תכליתו של הסכם הניידות הנה לבחון את ניידותו של הטוען למוגבלות בניידות על פי מצב ניידותו לאשורו, כפי שהוא מתבטא אצלו בחיי היום יום". בעיניין דנציג[footnoteRef:2] סוכמה ההלכה ביחס לפירוש הסכם הניידות כך: [1: עב"ל (ארצי) 10045/95 אברהם הרמן – המוסד לביטוח לאומי (29.7.2003).

...

סגן הנשיאה אילן איטח לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה באר שבע (השופטת רחל גרוס; ב"ל 56512-02-19) בו נדחה ערעורה של המבקשת על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (ניידות) (להלן – הוועדה) אשר קבעה כי הליקוי ממנו סובלת המבקשת אינו נכלל ברשימת הליקויים הקבועים בהסכם בדבר גמלת ניידות שנחתם ביום 1.6.1977 בין ממשלת ישראל לבין המוסד לביטוח לאומי (להלן – רשימת הליקויים ו-הסכם הניידות, לפי העניין).

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את הבקשה ואת כלל החומר שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות מהטעמים שאפרט להלן.

לאור המקובץ, יש לדחות את בקשת רשות הערעור.

סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית.

מונחת לפנינו תביעה להורות למוסד לביטוח לאומי לשלם לתובע קצבה חודשית כנפגע פוליו החל משנת 2007, בהתאם לשעור המוגבלות בניידות שנקבעה לו, וכן להורות על תשלום פיצוי חד־פעמי, בקיזוז הסכום שקבל בשנת 2010.

[3: פרוטוקול הועדה צורף לבקשה מיום 10.4.2022, עמ' 11 לקובץ ] התובע החל לקבל קצבת ניידות בהתאם למוגבלות בניידות שנקבעה לו. התובע הגיש לבית הדין ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (בניידות) בל 16173-08-21.

בנקודה זו נציין כי בועדה המחוזית לניידות נקבעו לתובע 70% מוגבלות בגין סע' א-3, סעיף ליקוי שאותו ציין התובע עצמו בטענותיו שם – סע' 4 לפרוטוקול הועדה המחוזית בניידות 'תלונות ותולדות המחלה או הפגיעה' – "מאז הועדה הקודמת: אני הגעתי בשביל שתכתבו נכון את מה שיש לי, יש לי נכות מילדות של פוליו. בפרוטוקול לא צויין שהנכות היא מפוליו. קבלתי סעיף א-3 50% ולדעתי מגיע לי 80%. הרגל אצלי משותקת לחלוטין, 2 השרירים שהסעיף מתייחס אליהם משותקים אצלי." [ההדגשה הוספה] הועדה לעררים בניידות התייחסה לסעיף ליקוי זה במפורש ורשמה בסיכום החלטתה כי – "לא ניתן להעניק סעיף א-3 היות ואין שיתוק מלא למעשה של אחד השוקיים מלווה בשיתוק בשניים לפחות מבין שלושת שרירי הירך." והוסיפה - "הוועדה מבקשת לציין כי לא ניתן להכליל סעיף על קישיון הקרסול כאשר ניתן סעיף של שיתוק מפרק הקרסול באותו הצד." היינו, בוטלה הקביעה של הועדה המחוזית לגבי רגל שמאל (סעיף ליקוי א-3), ונותרו הקביעות האורתופדיות שקושרו לתאונה שעבר התובע בהיותו ילד, ולא למחלת הפוליו שהרי הועדה רשמה מפורשות בהקשר לכך – "לאחר פציעה קשה בירך שמאל עם קישיון" ולא תוצאה של מחלת פוליו.

(סע' הקטיעה בבירור מהתאונה) נפנה בהקשר זה לדבריו של חברי השופט טל גולן בעירעור על החלטת הועדה לעררים בניידות – "ולבסוף, אשר למקור המחלה של המבוטח, הרי שאין חולק כי הוא סובל ממחלת הפוליו מילדות, וכך גם ביחס לתאונה שאותה הוא עבר. מכל מקום, הוועדה ציינה בעצמה שמדובר הן בפוליו והן בתאונת דרכים, ולכן ברי כי היא היתה מודעת לכך. לאור האמור לעיל, יש לדחות את טענת המבוטח לטעות של הוועדה בציון המקור המפורש ש המחלה, משעה שטענה זאת אינה נתמכת באסמכתאות." היינו, עניין היתייחסות ועדה זו למקור המוגבלות בניידות נדון בהליך העירעור על החלטת הועדה, ונדחה (ונזכיר כי בקשת רשות ערעור על פסק הדין של השופט טל גולן אף נדחתה).

...

הערעור נדחה בפסק דינו של השופט טל גולן מיום 18.5.2022.

מכאן, גם אם נחליט להעדיף את שיעור המוגבלות שנקבע בניידות – שיעור המוגבלות בניידות נמוך משיעור הנכות בפוליו (שנקבע על 70% כזכור),[footnoteRef:4] ולכן החלטת פקיד התביעות סבירה ולא מצאנו בה פגם.

משכך, התביעה נדחית.

בהתאם לסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק"), במסגרת ערעור על החלטות וועדות לעררים, מוסמך בית הדין לידון בשאלות משפטיות בלבד.

אחת החובות המוטלות על הועדה לעררים, שהנה גוף מעין-שפוטי, היא חובת ההנמקה שמטרתה לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (דב"ע שם/01-1318 עטיה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו(1) 60).

לאור המפורט, לא מצאתי כי קיים פגם בהחלטת הועדה לפיה המערערת עצמאית בניידות.

המערערת אף אינה טוענת כי אינה מסוגלת לערוך רשימה או לבצע תשלום, וגם בעיניין זה לא מצאתי כי נפל פגם כלשהוא בהחלטת הועדה.

מהפרוטוקול עולה כי הועדה התייחסה לתלונותיה באופן יסודי, בדקה אותה ונתנה את החלטתה על בסיס הממצאים אשר עלו בפניה, ומהם עלה כי המערערת תלויה בעזרת הזולת בפעולות אלה או אחרות, אך מידת תלותה לא מגיעה למידה הנדרשת בהתאם להוראות הדין על מנת לזכותה בגימלת שירותים מיוחדים.

...

דיון והכרעה – לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, וכלל החומר אשר בתיק, הגעתי למסקנה לפיה דין הערעור להידחות , וזאת מן הנימוקים אשר יפורטו להלן.

סיכומו של דבר, לא מצאתי כל טעות משפטית בפעולות הוועדה מושא הערעור או במסקנותיה, ומכאן דין הערעור להידחות.

לפי האמור במכתב המשיב, ובהתאם לתקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסויימות), התשל"ז-1977 ("התקנות"), המועד להגשת ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים הוא בתוך 60 ימים מיום קבלת המכתב.

לטענתה, כל שהיתקבל אצלה הוא מכתב המשיב מיום 05.04.2019, בעיניין "דחיית בקשה לקיצבת ניידות". במכתב זה צוין שהמערערת אינה זכאית לקיצבת ניידות הואיל ואין לה רכב ולא נקבע שהיא זקוקה לכסא גלגלים.

בנסיבות העניין, אין בידי לקבל את טענת המערערת שלא קיבלה את ההודעה על החלטת הועדה, שכן ההודעה נשלחה לאותה כתובת שצוינה במכתב הדחייה של הבקשה לקיצבת ניידות.

בהתקיים חזקה עובדתית, המשקפת את ההיגיון וניסיון החיים, שלפיה ככלל דבר דואר שנשלח לפי פרטי מען תקינים, מגיע לנמען תוך פרק זמן סביר (עב"ל 41882-03-14 הרצל צרור – המוסד לביטוח לאומי, מיום 18.05.2015), על המערערת הנטל לסתור חזקה עובדתית זו, ומטיעוניה לא שוכנעתי שהרימה נטל זה. אי לכך, אין מנוס מהמסקנה שהערעור הוגש באיחור.

מאפיינים אלה של הועדה לעררים הם העומדים ביסוד ההלכה שלפיה רשאית הועדה לבחון מומים וחוליים, שלא נכללו במסגרת הערר שהוגש על-מנת שתתקבל תמונה מלאה על אודות מצב הנפגע לאשורו.

...

בסיכום ממצאי הבדיקה הנוירולוגית ציינה הוועדה "תחושת מנח תקינה". לסיכום החלטתה קבעה הוועדה: "אי יציבות ברך שמאל צדדית חיצונית וקרע PCL. ניתן ליישם סעיף ד-3 50%. מבחינה נוירולוגית אין נכות". בהתאם לאמור, נקבעה למערערת דרגת מוגבלות בניידות בשיעור 50% לפי פריט ליקוי ד-3, הקובע: "נקע הברך מלווה קרע של שתי רצועות לפחות". טענות הצדדים טענת הערעור העיקרית היא שהוועדה התעלמה ממסמכים רפואיים בתחום הנוירולוגי, לרבות בדיקת EMG, מסמכים של ד"ר אלה שיפרין וד"ר זלדובר, מומחה לסכרת, המצביעים על נוירופתיה מוטורית סנסורית.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ובכתב התשובה, בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח לפני ונתתי את דעתי לטענות הצדדים בדיון, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערעור להידחות, ולא מצאתי טעם משפטי המצדיק התערבות בית הדין בהחלטת הוועדה.

דין הטענה להידחות.

דין הטענה להידחות.

סוף דבר לאור כל האמור, הערעור נדחה.

לטענת המערער, המשיב שלח לו מכתב נושא תאריך 05.04.2019 בעיניין "דחיית בקשה לקיצבת ניידות", ובו הודע לו שהוא רשאי להגיש תובענה כנגד החלטה זו בתוך 12 חודשים מיום קבלת ההודעה" ("מכתב הדחייה").

בהתקיים חזקה עובדתית, המשקפת את ההיגיון וניסיון החיים, שלפיה ככלל דבר דואר שנשלח לפי פרטי מען תקינים, מגיע לנמען תוך פרק זמן סביר (עב"ל 41882-03-14 הרצל צרור – המוסד לביטוח לאומי, מיום 18.05.2015), יש להניח שהודעה על החלטת הועדה התקבלה אצל המערער במהלך חודש אפריל 2019, או לכל המאוחר בתחילת חודש מאי 2019.

הועדה המחוזית מצאה בבדיקתה שהמערער "מתהלך בווראס קל דו"צ של כפות הרגליים". משמעות קביעה זו שלפי מימצאי הבדיקה של הועדה המחוזית קיימת דריכה פנימית של כפות הרגליים.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ובכתב התשובה, בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח לפני ונתתי את דעתי לטענות הצדדים בדיון, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערעור להידחות, ולא מצאתי טעם משפטי המצדיק התערבות בית הדין בהחלטת הוועדה.

כפי שיובהר להלן, סיכויי הערעור נמוכים, ולכן גם לגופו של ערעור, דינו להידחות.

נדחית טענת המערער שהיה על הוועדה לנמק את החלטתה ביחס להחלטת הוועדה המחוזית.

סוף דבר לאור כל האמור, הערעור נדחה.