ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים (נפגעי עבודה) בדבר נכות קבועה

המערער עמד ביום 7.2.21 בפני ועדה רפואית לעררים (נפגעי עבודה) אשר ביססה את קביעתה ומציינת כי "הועדה קובעת כי נכותו היום תואמת נכות בשיעור 10% לפי ס' 48 (2)ז בגין קרע במנסקוס, מנכות זו מנכה הוועדה 10% מאחר ובשנת 2002 עבר כריתה חלקית של המניסקוס בברך שמאל שתואמת את הממצא היום, נכותו בגין התאונה 0%". על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית הדין בתיק ב"ל 32675-03-21 וביום 19.8.21 ניתן פסק דין מפי השופטת תמר עציון פלץ (להלן - "פסק הדין המחזיר"), אשר קבע כי עניינו של המערער יושב לועדה אשר תפעל כדלקמן: "עניינו של המערער יוחזר אל הועדה, בהרכבה הנוכחי, על מנת שתשקול מחדש את עמדתה בדבר נכותו של המערער בברך שמאל ושאלת ניכוי מצב קודם. זאת, תוך היתייחסות מפורשת לשאלת נכותו של המערער ערב התאונה (25.8.2019), ובשים לב בין היתר להחלטת הועדה הרפואית מיום 15.8.2017.

נכון כי נקבעה למערער בסופו של דבר 0% נכות אך זאת רק בשל מצב קודם כפי שצוין בפרוטוקול הועדה משנת 2017: "מבחינה אורתופדית המצב סופי. לא נותרה נכות בגין התאונה הנדונה. לתובע עבר רפואי כפי שצוין בסעיף 7 לפרוטוקול מדובר במאורע זמני וחולף על רקע מצב רפואי קודם." על רקע האמור אף הועדה נשוא העירעור סברה כי מדובר בקרע חוזר המגלם בסיס למתן נכות זמנית ולאחריה אין מקום לקביעת נכות צמיתה בשל קיומו של מצב רפואי קודם.

...

אין בידי לקבל את טענת המשיב לפיה בסופו של יום נקבעה למערער נכות צמיתה בשיעור של 0% בשנת 2017 רק בשל מצב קודם, ועל רקע האמור אף ועדת הערר נשוא הליך זה סברה כי מדובר בקרע חוזר המגלם בסיס למתן נכות זמנית ולאחריה, אין מקום לקביעת נכות צמיתה בשל קיומו של מצב רפואי קודם.

לפיכך, מצאתי כי הוועדה לא מילאה אחר הוראות פסק הדין המחזיר ולפיכך דין הערעור להתקבל.

סוף דבר: הערעור מתקבל.

זהו ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) אשר היתכנסה בשתי ישיבות בתאריכים 30.1.23 ו- 27.2.23 (להלן: "הועדה") והותירה את קביעתה בדבר נכות רפואית יציבה משוקללת (אחרי הפעלת תקנה 15 במחצית) בשיעור 41%, החל מיום 1.8.20 על כנה (להלן: "ההחלטה").

כך קבעה הועדה בישיבתה המסכמת מיום 27.6.22, בפרק המסקנות (השגיאות במקור): "לציין הוועדה עיינה בפסק הדין שבו כתב השופט כי לא מצא בהתנהלות הוועדה או בהחלטתה פגם משפטי המצדיק היתערבות ולכן הוועדה אינה חוזרת על כל הנושא הרפואי שהוצג בוועדה הערר מ- 25.10.21 מאחר ובית הדין לא מצא פגם בהחלטת הוועדה, בית הדין ביקש להתייחס לחוות דעתו של ד"ר אלון בורג מ- 26.7.20, ד"ר בורג מציין כי לאחר הרמת משקל נפגע בגבו ועבר ניתוח שבוע לאחר מכן, ניתוח לקיבוע ע"ש מותני בגבהים מ- L4-S1, ניתוח רדיקאלי כזה אינו יכול להגרם ע"י ארוע חד פעמי של הרמת משא בעיקר כאשר בסתולדות עברו קיימות עדויות לכאבי גב עם תוצאות CT המראות את אותן בלטי דיסק באותן גבהים שבהם עבר את הניתוח. ד"ר בטרג מעניק אחוזי נכות בהתאם לממצאים שמצא לאחר הניתוח לקיבוע והוועדה אינה חולקת על גובה אחוזי הנכות שקבע אלא על העובדה כי כאשר ניתנת חוות דעת ואין איזכור אפילו במילה אחת על תולדות עברו, עובדה זו אינה מתקבלת ע"י הוועדה כהערכת נכות אמינה. הטענה כי בין הממצאים שהיו ב- 2006-2007 עבד אינה שוללת את העובדה כי הממצאים קיימים, ידוע בספרות כי גם לאנשים ללא כאבי גב יש ממצאים של בלטי דיסק בגבהים שונים שאינם מפריעים להם ואף לא סובלים מכאב. אך זה לא שולל את הממצאים. יש לציין כי ועדה מדרג ראשון התרשמה באותה צורה, לארור זאת קובעת הוועדה כי גם לאחר עיון בחוות הדעת של ד"ר בורג הוועדה נשארת באותה דעה, הוועדה סבורה כי הניתוח שעבר היא על אותן ממצאים שהיו בעבר ולאו דוקא על הממצאים בתאונה." בעיניין הפעלת תקנה 15 במחצית, כך נימקה הועדה קביעתה: "לאחר פסק הדין החליטה הוועדה שיש להעלות את התקנה למחצית יתקשה לחזור לעבודתו לאחר הפגיעה". בהתאם, קבעה הועדה כי למערער נכות יציבה משוקללת בשיעור 27.33% (10% נפשית, 5% נוירולוגית ו- 30% אורתופדית בנכוי מחצית) ולאחר הפעלת תקנה 15 במחצית, נקבעה למערער נכות יציבה משוקללת בשיעור 41%, מיום 1.8.20.

" בהילכת מרגוליס אליה היתייחס המערער (דב"ע (ארצי) נג/46-01 יצחק מרגוליס - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כו 364 (1994)) נפסק, כי "אין לנכות משעור הנכות הכוללת שעורי נכות בגין מצב קודם, אלא אם אובחנו במבוטח ממצאים מוכחים קודמים לתאונת העבודה התואמים סעיף מסעיפי הליקויים ובשעור הקבוע באותו הסעיף. לשון אחר: הוכחת מצב קודם שיש לנכות מהנכות הכוללת מותנית בתשובה לשאלה: אילו נבדק המבוטח על-ידי הועדה טרם קרות תאונת העבודה. כלום היה נקבע לו שיעור נכות על-פי סעיף מסעיפי הליקויים? רק אז יש לנכות את שעור הנכות שהיה נקבע לו - בטרם התאונה - משעור נכותו הכולל" בכל הנוגע לאפשרות, כי הועדה תסמוך ידה על ממצאים הדמייתים לצורך הקביעה בעיניין "מצב קודם", כבר נפסק כי "על פי צלומי רנטגן ניתן להגיע למסקנה אימתי, לערך, נוצרה פגימה, ובהתאם לכך ייקבע אם מדובר ב"מצב קודם"" (ראו: דב"ע (ארצי) מד/01-788 חיים לוי – המוסד לביטוח לאומי, לקט ועדות 458; דב"ע (ארצי) נז/99-32 שומוביץ – המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם).

...

בהקשר זה עוד נפסק בבר"ע (ארצי) 1475/04 נורדיה – המוסד לביטוח לאומי, מיום 4.5.05, אליו הפנה המשיב בסע' 9 לכתב התשובה, כדלקמן: "2.2 לאחר עיון בבקשה ובכלל החומר שבפני, לא מצאתי לנכון ליתן רשות ערעור על פסק הדין קמא. אכן, על וועדה רפואית לנכות אחוזי נכות בגין מצב קודם רק אם הנפגע סבל מנכות עובר לתאונה. דא - עקא, שברוב המקרים לא נקבעת נכות עובר לתאונה ועל הוועדה לקבוע, בהסתמך על התיעוד הרפואי ועל הנסיון והידע הרפואי של חבריה, האם ניתן להניח הנחה מבוססת לפיה לו נבדק המבקש בפני וועדה לפני קרות האירוע היתה נקבעת לו נכות. במקרה זה, כפי שקבע בית הדין קמא, עמד בפני הוועדה תיעוד רפואי רב בו עיינה והיא אף נמקה מסקנתה כי ליקוייו של המבקש בעבר מצאו ביטויים בהגבלה בתנועות. משכך, בדין לא מצא בית הדין מקום להתערב בהחלטת הוועדה." גם בעניין אלחרר אליו הפנה המשיב (סע' 10 לכתב התשובה), כך קבע בית הדין הארצי לעבודה: "10. עיון בהחלטת הוועדה מלמד כי הוועדה אכן פירטה מדוע יש מקום לניכוי מצב קודם, וכפי שהטעים בית הדין האזורי, ניתן להבין מהפרוטוקול כיצד הגיעה הוועדה למסקנתה, ובכך פעלה הוועדה כפי שהורה לה בית הדין האזורי בפסק הדין הקודם, וכבר מטעם זה יש לדחות את הבקשה.

עוד הפנתה הוועדה למסמך רפואי מיום 9.3.19, יומיים בלבד עובר לקרות התאונה המוכרת, המתאר "שבועיים של כאבי ירך ועכוז שמאל, אשר בהחלט יכולים להתאים לקרינה לאורך רגל שמאל, הידועה מעברו, ואשר המשיך להתלונן לגביה גם לאחר האירוע". על יסוד כל האמור, הגיעה הוועדה למסקנה כי הניתוח שהמערער נזקק לו לאחר האירוע התאונתי אינו קשור במישרין לאותו האירוע.

סוף דבר אשר על כן – הערעור נדחה.

לפניי ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 14.10.21 (להלן – הועדה) אשר דנה בנכותו של המערער עקב מחלת הקורונה בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן – התקנות) .

הועדה סיכמה החלטתה כך: הועדה דוחה את הערר מבחינת נכות צמיתה.

כללו של דבר, על הועדה לידון מחדש בנושא ניכוי מצב קודם תוך היתייחסות מפורשת למסמכים המצביעים על בעיה נוירולוגית קודם לפגיעת העבודה, ומתן הסבר, האם יש בממצאים המתועדים ללמד על מצב שהקנה קביעת נכות נוירולוגית טרם הפגיעה ובאיזה שיעור.

עוד יש להוסיף, כי לכתב העירעור המתוקן צורף אישור רופא תעסוקתי מיום 13.01.22 המציין הגבלות קבועות לעניין אופי העבודה ואיסור עבודה בשעות נוספות.

...

הוועדה קבעה שהיא מקבלת את המסקנה לגבי נכות בשיעור 15% אך לא נתנה דעתה לכך שבחוות הדעת הומלץ להעניק נכות בשיעור זה בגין שתי הפרעות נוירולוגיות בנפרד.

עם זאת, איני מקבלת את טענת המערער לגבי נכות בגין הפרעות בריכוז, וזאת בהיעדר תיעוד לבדיקות שבוצעו בתחום, כמו גם העובדה, כי בחוות הדעת הנוירולוגית מטעם המערער לא קיימת המלצה לקביעת נכות ספציפית בגין הפרעות אלה.

סוף דבר – ענינו של המערער יוחזר לוועדה באותו הרכב על מנת שתפעל כך : הוועדה תידרש שנית לנושא הסחרחורת תוך התייחסות לתלונות המערער ולרישום נוירולוגית מיום 20.4.21 ודוח פיזיותרפיה מיום 22.4.21.

לפני ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 13.3.2023 (להלן: "הוועדה"), אשר היתכנסה מכוח פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 3.11.2022 (בר"ע (ארצי) 6904-05-22, להלן: "פסק הדין המחזיר") והותירה קביעתה בדבר הנכות הנפשית היציבה בשיעור 10% על כנה.

הוועדה אף התייחסה בהחלטתה לקבלת טפול תרופתי לסירוגין, וזאת למרות שהוא נוטל טפול תרופתי קבוע ואף קיימים דו"חות ניפוק תרופות עבור השנים 2022-2019, וכן הוא נמצא במעקב פסיכיאטרי.

...

" בתגובה לכך, יועץ העור כתב רק את הדברים הבאים, ותו לא: "קראתי בעיון רב את התעודה הרפואית של ד"ר אריה וינברג ואיני מקבל את קביעתו בעניין". מדובר בהתייחסות שאינה ברורה, והיא גם אינה מנומקת כלל.

בנסיבות אלה, שוכנעתי כי הועדה לא יישמה את הוראות פסק הדין ובכל הנוגע לתלונות בתחום העור, באופן המצדיק התערבות בהחלטה.

סוף דבר לאור כלל האמור דלעיל, דין הערעור להתקבל, כדלקמן – - עניינו של המערער יוחזר לועדה רפואית לעררים (ענף נפגעי עבודה), בהרכב חדש, על מנת שזו תדון בערר מראשיתו; - בפני הועדה בהרכבה החדש לא יעמדו פרוטוקולים של הועדה הרפואית לעררים הקודמת אשר דנה בעניינו של המערער, וכך גם לא חוות דעת יועץ העור והיועץ בתחום הפנימי.

לפניי ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 15.3.23 (להלן - ועדת הערר), בעיניין נכותה הנפשית של המערערת.

ועדת הערר לא הזהירה את המערערת בדבר כוונתה להפחית את הנכות הנפשית שנקבעה בדרג הראשון ולא הזהירה אותה כי נקבעת לה נכות יציבה שתיפגע בזכותה לועדה מדרג ראשון עם תום זמניות.

נוכח האמור לעיל, שעה שהמערערת הגישה ערר על החלטת הועדה מדרג ראשון אשר קבעה נכות נפשית זמנית בשיעור 15% עד ליום 31.08.22, רשאית הייתה ועדת הערר במועד היתכנסותה לקבוע נכות יציבה בתחום הנפשי המתייחסת למצבה העדכני של המערערת, וזאת אף אם הועדה מדרג ראשון קבעה נכות זמנית.

...

עם זאת, מקובלת עלי טענת המערערת כי קיים קושי להתחקות אחר הלך מחשבתה של ועדת הערר אשר ציינה בפרק המסקנות כי היא מקבלת את הערר וקובעת 10% נכות יציבה, שעה שהערר עסק בשיעור הנכות הזמנית בשיעור 15% ולא בשיעור הנכות היציבה.

נוכח כל המפורט, מצאתי כי נפל פגם משפטי בהחלטת ועדת הערר ועל כן אני מורה על השבת עניינה של המערערת לפתחה לדיון נוסף.

סוף דבר עניינה של המערערת יוחזר לוועדת הערר באותו הרכב, על מנת שתשקול בשנית את החלטתה בעניין הנכות הנפשית הזמנית והיציבה שניתנה למערערת וזאת בהתייחס לחוות דעתה של ד"ר פררו ולטענות המערערת בפניה.