ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים על נכויות זמניות

לפניי ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 27.4.2021 (להלן: "הועדה"), אשר היתכנסה מכוח פסק דין בתיק ב"ל 37326-11-20 (להלן: "פסק הדין המחזיר") וקבעה למערער נכויות זמניות וכן נכות צמיתה בשיעור 19%.

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי שיש לדחות את הערעור.

נהיר מהפרוטוקול לעיל, כי הוועדה קיימה את הוראות פסק הדין המחזיר שכן היא דנה במסמכים אליהם הופנתה והסבירה הסבר ברור ומפורט מדוע לא ניתן לקשור בין התאונה לטנטון ועל כן, דין הערעור להידחות.

סוף דבר – משהוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין המחזיר ולא נפלה טעות משפטית בעבודתה, הערעור נדחה.

לפני ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 28.12.20 (להלן: "הועדה") אשר קבעה כי למערער נכות נפשית בשיעור 40%, מתוכם יש לייחס 20% למצב קודם.

בדרג ראשון נקבעה למערער נכות זמנית תחילה, ומיום 1.1.15 נקבעה נכות יציבה של 30%.

המערער הגיש ערר על ההחלטה, והחלטת הועדה על הערר היא נשוא פסק דין זה. העירעור בתיק הוגש ביום 13.7.21.

...

הוועדה לא נימקה האם יש קשר בין הפגיעה הקונברסיבית, השיתוקים מהם סובל המערער, לנזק בתאונה זו. לטענת המשיב, יש לדחות את הערעור על הסף מחמת התיישנות, ואף לגוף הדברים.

לאחר שקילת טענות הצדדים, מצאתי כי יש לקבל את הערעור.

סוף דבר, הערעור מתקבל, כך שעניינו של המערער יושב לוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה), אשר תשקול שנית את ההחלטה בדבר ניכוי אחוזי נכות בגין מצב קודם, בהתבסס על ממצאים רפואיים מוכחים.

ביום 30.10.19 הגיש התובע ערר על החלטה של ועדה רפואית מדרג ראשון שבמסגרתו טען: "לא היתה היתייחסות בועדה למצב הנשימתי כתוצאה מהפגיעה. נשלח אליכם תיפקודי ריאה המעידים על המצב, כמו כן עדיין קיימים כאבים חזקים וירידה תפקודית בעבודה..." (העתק הערר צורף כנספח א לכתב ההגנה, העתק דו"ח ועדה רפואית מיום 12.8.19 צורף כנספח לסיכומי התובע).

ביום 3.2.20 קיבל התובע הודעה מהנתבע על החלטת ועדה רפואית לעררים מיום 31.1.20 בעיניינו נוכח תביעתו לגמלת נכות – פגיעה בעבודה מיום 17.3.19 בה נקבעה לו נכות זמנית בשיעור של 20% החל מיום 1.6.19 ועד ליום 31.8.19.

את טענות התובע נגד החלטת הועדה היה עליו לטעון במסגרת ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים (אשר לכאורה לא הוגש) – ולא במסגרת תביעה נגד החלטת פקיד התביעות מיום 20.1.20.

...

לאחר שבחנו את טענות הצדדים והמסמכים שהוצגו לפנינו אנו סבורים שדין התביעה להידחות.

משכך, התביעה כנגד ההחלטה של פקיד התביעות נדחית.

סוף דבר התביעה נדחית.

בית הדין קבע, כי "משלא הוצג תעוד רפואי קודם, עם מעקב, בירור או טפול פסיכיאטרי, הגיעה הועדה למסקנה שאין קשר סיבתי בין תלונות המערער בתחום הפסיכיאטרי ובין התאונה. מדובר במסקנה רפואית מנומקת, סבירה וברורה, שאין מקום להתערב בה". בתום הנכות הזמנית (עוד בטרם הוגש ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 14.10.20), היתכנסה ועדה רפואית מדרג ראשון, אשר ביום 29.11.20 קבעה למערער נכות יציבה בשיעור 10% מיום 1.1.21.

המערער הגיש ערר על החלטה זו. החלטת הועדה ביום 21.3.21 נבדק המערער על ידי יועץ לועדה מומחה בפסיכיאטריה, אשר קבע בחוות דעתו כך: "היועץ עיין בתעוד הרפואי כולל סיכומי ביקור אצל פסיכיאטר מטפל, כולל ועדת עררים מיום 14.10.20 לפיה הפוסק דחה קשר סיבתי בין תלונותיו בתחום הנפשי לבין הארוע הנידון. החלטה זו היא חלוטה ולא ניתן לשנות אותה. על כן היועץ קובע כי אין קשר סיבתי בתחום הנפשי". הועדה היתכנסה ביום 14.6.21, בהרכב מומחים בכירורגיה אורטופדית, כירורגיה פלאסטית ונוירולוגיה.

...

בית הדין קבע, כי "משלא הוצג תיעוד רפואי קודם, עם מעקב, בירור או טיפול פסיכיאטרי, הגיעה הוועדה למסקנה שאין קשר סיבתי בין תלונות המערער בתחום הפסיכיאטרי ובין התאונה. מדובר במסקנה רפואית מנומקת, סבירה וברורה, שאין מקום להתערב בה". בתום הנכות הזמנית (עוד בטרם הוגש ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 14.10.20), התכנסה ועדה רפואית מדרג ראשון, אשר ביום 29.11.20 קבעה למערער נכות יציבה בשיעור 10% מיום 1.1.21.

טענות אלו נדחות מאחר שהן עומדות בסתירה לרישום בפרוטוקול.

משקבעה הוועדה שאין עדות לפגיעה עצבית, אין מקום להתערבות בית הדין בקביעתה זו. סוף דבר לאור כל האמור, הערעור נדחה.

מטעם זה החלטתי שלא לעשות צו להוצאות.

בדיון שהתקיים בהליך זה חזר ב"כ המערער והבהיר כי אין הוא מבקש כי עניינו של המערער יחזור לועדה הרפואית, אלא כי בית הדין ייטול על עצמו את הסמכות לקבוע נכות זמנית למערער.

" בהתכנסותה השניה של הועדה ביום 16.8.2022 נקבע כך: "16/8 – לא היתקבל איבחון מש"ה, הועדה עיינה במסמכים הרפואיים הפסיכיאטריים שצורפו וקובעת כי אין שינוי מאחוזי הנכות שנקבעו בדרג א' בגין נכות פסיכיאטרית". ומסקנות הועדה היו "דחית ערר". אשר לטענות המערער כנגד החלטת הועדה מדרג ראשון – כמפורט לעיל, סמכותו של בית הדין לעבודה היא לידון בעירעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים, ולא על החלטת ועדה מדרג ראשון, ולכן איננו נדרשים לטענות המערער כנגד החלטת הועדה מדרג ראשון.

...

שנית, כעולה מפרוטוקול הוועדה בהתכנסותה הראשונה, אליו התייצב המערער בליווי אביו ובא כוחו, אביו של המערער ציין כי יש ברשותו מסמכים רפואיים מתקופת בית הספר וכי המערער "עשה וועדה ב 2015 במשרד הרווחה". לאור דברי אביו של המערער, נקבע בפרוטוקול הוועדה בתום הדיון: "אין מסמכים רפואיים בתקופת בי"ס למרות שאביו טוען שיש מסמכים כאלה, אי לכך הוועדה עוצרת את הדיון האב ימציא את המסמכים + אבחון ממשרד הרווחה הקיים". כעולה מפרוטוקול הוועדה בהתכנסותה השנייה ביום 16.8.2022, אביו ובא כוחו של המערער לא המציאו לוועדה את האבחון ממשרד הרווחה, ולכן החליטה הוועדה: "לא התקבל אבחון מש"ה, הוועדה עיינה במסמכים הרפואיים הפסיכיאטריים שצורפו וקובעת כי אין שינוי מאחוזי הנכות שנקבעו בדרג א' בגין נכות פסיכיאטרית". משעה שהערעור נדחה לאחר שהמערער לא המציא לבקשת הוועדה את האבחון הקיים ולא פנה למשרד הרווחה לאבחון נוסף, אין לקבל את טענותיו כי נפל פגם בהחלטת הוועדה בעניין זה. שלישית, ממילא בהתאם להלכה הפסוקה חוזרי המשיב אינם מחייבים את ועדות הערר והן אינן כפופות להם (בר"ע 54147-11-22 ציון דנינו - המוסד לביטוח לאומי (מיום 11.1.2023)), כך שרק מטעם זה דין טענות המערער בעניין זה להידחות.

לאור כל האמור, הערעור נדחה.

על אף האמור, נוכח מצבו הרפואי של המערער ולאור אופי ההליך, החלטתי שלא ליתן צו להוצאות.