ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים לנפגעי פעולות איבה

סגן הנשיאה אילן איטח לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי ירושלים (השופט **** גולדברג; ב"ל 27605-07-22) בו נדחה עירעורו של המבקש על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי פעולות איבה) (להלן - הועדה) שקבעה כי אין קשר סיבתי בין פגיעת האיבה מיום 19.8.03 לבין מצבו הנפשי של המבקש.

...

סגן הנשיאה אילן איטח לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי ירושלים (השופט **** גולדברג; ב"ל 27605-07-22) בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי פעולות איבה) (להלן - הוועדה) שקבעה כי אין קשר סיבתי בין פגיעת האיבה מיום 19.8.03 לבין מצבו הנפשי של המבקש.

ביום 25.3.21 ניתן בהסכמת הצדדים פסק דין שקבע כך: "בהמלצת ביה"ד הגענו להסכמה לפיה עניינו של המערער יוחזר לוועדה הרפואית לעררים (נפגעי איבה) בהרכבה מיום 10/11/2020 על מנת שתשקול בשנית את טענות המערער בעניין הנפשי ואת הקשר הסיבתי למעורבותו בפיגוע מיום 19/08/2003. בהחלטתה תתייחס הוועדה גם לרשומה רפואית מיום 15/07/2019 (קופ"ח כללית מרפאת ילדים) וכן למכתב ממרכז רפואי הדסה מיום 24/12/2019 ולמסמך הרפואי של ד"ר ויסבלאך מיום 28/05/2020. החלטת הוועדה תהא מפורטת ומנומקת. המערער (הקטין) ובאת כוחו יוזמנו לטעון בוועדה." הוועדה התכנסה ביום 13.7.21, וקבעה מסקנותיה כדלקמן: "הוועדה התכנסה מתוקף פס"ד על מנת לדון בשנית האם יש קשר בין תלונות התובע לאירוע ב2003 תוך כדי התיחסות למסמכים מהדסה מ- 24.12.19 ורישום רפואי קופ"ח מ- 15.7.19 התובע היה בן חודש וחצי בעת האירוע וכפי שצויין בפרוטוקול קודם בגיל זה אין עדיין לילדים זיכרון ביאוגרפי הוא לא יכול לזכור את האירוע ולא יכול לחוות חוויות טראומטיות בהמשך. ממכתב של פסיכולוגים מהדסה 24.12.19 עולה שהם נפגשו עם התובע פעם אחת ופעם אחת עם אימו. לא תוארה בדיקה קלינית עם סימנים אובייקטיביים כלשהם מציינים שהוא סובל מחרדה מאירועים טראומטיים רבים שהיו גם במשפחה כולל אלימות של האב וגירושים של הוריו. לא ברור מאיפה הגיעו למסקנה שסובל מסימנים טראומטיים בעקבות האירוע הנדון. במסמך שני מקופ"ח כללית 15.7.19 כתוב שבהיותו בן 16 ביקר במרפאת קופ"ח סובל מחרדות כאשר יודע שמשפחה היתה בפיגוע קשה לפני 15 שנה מאבחנים אותו, כסובל ממחלה דפרסיבית, גם במסמך זה אין תיאור סימנים קליניים אוביקטיבים שיכולים להצביע על PTSD בעקבות האירוע הנדון. יש לציין שאמא ואחות היו גם בפיגוע נוסף בבדיקה קלינית היום לא מצאה הוועדה סימנים קליניים אובייקטיביים שאופייניים לPTSD אכן יש ירידה קלה באפקט ותלונות של התובע על מצב רוח ירוד ופחדים שיכול להיות פיגוע, לאור האמור לעיל הוועדה קובעת שאין קשר סיבתי בין האירוע הנדון ובין תלונות התובע למצב רוח ירוד שלו יכולות להיות סיבות מרובות ושונות שלא בתפקיד הוועדה לדון ולקבוע אותם, אין ספק שאירועים של אלימות האב, גירושים של הורים אכן יכולים להשפיע על מצב נפשי של התובע אך עדיין אין למצוא קשר בין תלונותיו לאירוע הנדון." על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית הדין האזורי (ב"ל 11634-09-21).

בקשת רשות הערעור בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי הוועדה לא התייחסה כראוי למסמכים מבית החולים הדסה וכן למסמכים מהטיפול הפסיכיאטרי שקיבל שם המבקש; שגה בית הדין האזורי כשקבע שהמבקש לא פירט מהי הטראומה שהתרחשה בשנת 2012; הוועדה התייחסה למסמך שכתב ד"ר **** גרוס, איתו לא המשיך המבקש את הטיפול משום שהקשר ביניהם "לא היה מוצלח". בנוסף, אין התייחסות לכך שד"ר גרוס קבע שהטארומה היא "בעקבות הנ"ל" כלומר, בעקבות הפיגוע; הפניה לד"ר ויסבלך היתה רק למטרת קבלת הפניה - היא לא נתנה טיפול פסיכולוגי למבקש; בית הדין התעלם מהטענה המרכזית של המבקש לפיה לא הזיכרון מהפיגוע הוא שגורם למצב הנפשי, אלא עצם קיומו של האירוע והעובדה שהמבקש נפגע ממנו; הוועדה נעולה בדעתה, ולאם המבקש היכרות אישית עם הפוסקת בוועדה; לאור כל האמור, יש להחליף את הרכב הוועדה.

דין טענות אלו להידחות.

מכאן, שדין טענה זו להידחות.

] סוף דבר - דין בקשת רשות הערעור להידחות.

לפניי ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי פעולות איבה) מיום 29.9.2021, אשר קיבלה את ערר המשיב, הפחיתה את שיעור הנכות שנקבע למערער בשל מצב קודם ודחתה את ערר המערער.

...

מן הכלל אל הפרט לאחר שעיינתי בכתב הערעור על נספחיו, בתגובת המשיב ובטענות הצדדים כפי שהועלו בפרוטוקול הדיון מיום 6.4.2022 ובמסמכים שהוגשו לאחריו, נחה דעתי כי דין הערעור להתקבל במלואו.

בסוגיה זו, מקובלת עליי עמדת המשיב ולפיה לא ניתן לקבוע כי הימנעות המערער מלעמוד בפני וועדה לתום זמניות מביאה לתובנה ששיעור נכותו עמד על 0% עד לאירוע.

סוף דבר עניינו של המערער יוחזר אל הוועדה הרפואית לעררים (ענף נפגעי פעולות איבה) בהרכבה מיום 29.9.2021 כך שתדון בערר המערער שהוגש לעניין שיעור הנכות שנקבעה למערער בדרג הראשון.

זהו ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי פעולות איבה) מיום 19.5.22 (להלן: "הועדה") אשר קבעה, כי לא חלה החמרה במצב המערער (להלן: "ההחלטה").

...

" הוועדה עיינה בתיעוד הרפואי שהונח בפניה וכן ערכה למערער בדיקה קלינית וכך פירטה את ממצאיה: "התמצאות תקינה בכל המובנים, יוצר קשר עין, דיבור ספונטני תקין, אקפט תואם לסיטואציה, ללא סימניחרדה, בעת הבדיקה לא נצפו סימני הרעה אפקטיבית מג'רית ולא מחשבות שווא, לא גילה התעסקות יתר עם האירוע הטראומטי שחווה, שיפוט ושיקול תקין, אין הםרעות בקוגנציה ותפיסה, ריכוז תקין, קיימתתובנה למצבו. בתיקו קיים מ כתב מד"ר קריינין איזבלה מיום21.6.2021, ד"ר קריינין במכתבה כותבת שהתובע הגיב עם בשיקול מסוים לטיפול בקנאביס, מתארת אפקט דיספורי ואי שקט פסיכו מוטורי קל, יש לציין כי בבדיקה היום התובע לא גילה אי שקט פיסכומוטרי ואפקט דיספורי." לסיכום, קבעה הוועדה כדלקמן: "לדעת הוועדה בהשוואה לוועדה קובעת מיום 3.4.2017 חל שיפור מסוים במצבו, בוועדה הקודמת הוא גילה סימני לביליות ואפקט, ירידה מסוימת בריכוז, ותחושת מתח וחרדה. כל הסימנים הללו לא נצפו בבדיקה הקלינית היום.

מנגד, טען ב"כ המשיב, כי דין הערעור להידחות על הסף מחמת התיישנות ואף לגופו בהעדר טעמים המצביעים על פגם משפטי בהחלטת הוועדה.

לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח לפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים, הגעתי למסקנה, כי דין הערעור להידחות.

סוף דבר על יסוד כל האמור ובהעדר טעות משפטית בהחלטת הוועדה – הערעור נדחה.

לפניי ערעור המוסד לביטוח לאומי על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי פעולות איבה), שהיתכנסה ביום 20.02.2022 .

...

אלה טענות המשיב: דין הערעור להידחות, בהיעדר פגם משפטי שנפל בהחלטת הוועדה.

הטענה להיעדר קשר סיבתי בין פעולת האיבה לבין הליקוי הקוגנטיבי, בשל העובדה שהמשיבה לא סבלה מזעזוע מוח בעת הפגיעה שהוכרה – נדחית, בהיותה מכוונת כלפי קביעה רפואית מקצועית, אשר אין מקומה במסגרת הליך זה. עם זאת, קיים קושי להתחקות אחר הלך מחשבתה של הוועדה, בעת שקבעה נכות בגין ליקוי זה, לנוכח התיעוד שצירף המשיב ממנו עולה שכבר במסמך הרפואי של ד"ר חנין אירינה מיום 9.3.2020 (הקודם לאירוע האיבה שהוכר) מצוין כי המשיבה סובלת מ"הפרעות זיכרון עם דיכאון".

לאור כל האמור, מצאתי כי נפלו פגמים משפטיים בהחלטת הוועדה, המצדיקים החזרת הדיון לוועדה.

לפניי ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי פעולות איבה) מיום 29.7.2022, שקבעה כי לא חלה החמרה במצבה הנפשי של המערערת (להלן – החלטת הועדה).

...

זאת ועוד, הוועדה הוסיפה וקבעה, כי גם מינון גבוה יותר של 100 מ"ג, אינו נחשב מינון גבוה, שכן מינונה המקסימלי של התרופה הוא 200 מ"ג. אינני מקבל את טענת המערערת כי הוועדה קבעה קביעה עובדתית שאינה רלבנטית עת היא התייחסה למינון בשיעור 50 מ"ג, שכן כמפורט לעיל הוועדה לא הסתפקה בקביעה זו, והמשיכה וקבעה כי גם המינון הגבוה אותו נטלה המערערת קודם לכן, ככל הנראה 100 מ"ג, אינו מעיד על החמרה במצב הרפואי.

מכל מקום, במסגרת פסק הדין המחזיר לא נדרשה הוועדה להתייחס למסמך של ד"ר בן ציון, כך שממילא לא נפל פגם בהחלטת הוועדה בעניין זה. אשר לטיעוני המערערת כי הוועדה התעלמה מכלל הבדיקות, הטיפולים והפגישות בתחום הפסיכיאטרי, לרבות המסמך של ד"ר נוישטטר מיום 9.8.2021, כמו גם טענותיה באשר לפריט הליקוי – דין טענות אלה להידחות, שכן הוועדה כלל לא נדרשה להתייחס לעניינים אלה במסגרת פסק הדין המחזיר.

לאור כל המפורט לעיל, הערעור נדחה.