ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים בהחמרת נכות

החלטת הועדה – תלונות המערער נרשמו בפרוטוקול הועדה כדלקמן: "מאז התאונה סובל מכאבי גב, כאבי צואר, לא יכול לישון, כל יום גרוע יותר. יש לי זרם חשמל שמקרין מע"ש תחתון לרגל שמאל ומהכתפיים לצואר. לפני 4-5 חודשים היה לי סחרחורת וכאבי ראש. לא ישן בלילה. ישן על הריצפה כי סובל מהגב. לא יכול לשבת הרבה זמן". מדברי ב"כ המערער בפני הועדה: "מגיש אישור של ד"ר בורינסקי, צלום של הצואר, MRI, ו-CT של הגב. בנגוד לדרג 1 לא מדובר בשבר חדש אלא ישן ולכן בעקבות קיומו של השבר נקבעו לו במסגרת תביעת החמרה נכויות זמניות לתקופה מסוימת, לכן הקשר הסיבתי בין ההחמרה לבין התאונה כבר אושר ובגלל הטעות של דרג 1 אנחנו כאן. אבקש להפעיל תקנה 15". הועדה תארה את הממצאים שעולים מימצאי הדימות: "בדיקת ה-CT מיום 17/7/17 ניצפתה על ידי הועדה, מראה שינויים נווניים הגורמים להנמכת המרווחים הבין חולייתים ברוחב התעלה. גובה החוליות תקין לחלוטין. לעומת זאת בבדיקת ה-MRI מ-27/1/20 אין החמרה בלחץ על מבנים עיצביים אבל יש שינוי בחוליה 3L אשר מרכזה ללא פריצת הדופן האחורית נמוך משמעותית בשונה לחלוטין מזו של בדיקת ה-CT מ-2017". לאחר מכן, ערכה הועדה בדיקה קלינית כדלקמן: "מתהלך בחופשיות, נעול בסנדלים, לבוש בחגורת גב. עומד על עקבים ובהונות. יושב בכיפוף על הכסא. נעזר בתמיכה על מנת לשבת על ספת הבדיקה. מעביר את ידיו מעבר למחצית התחתונה של השוקיים. אין הגבלה בהרמת רגל ישרה כמצופה מהפרעה שורשית שכן עובר 60 מעלות ואין שינוי בתחושת התפיסה בעת כיפוף הירך והברך. אין הפרעה בכוח הגס. תלונותיו על צליעה לסירוגין לאחר הליכה של מספר צעדים עם כאב יותר לרגל השמאלית. אין ביטוי להפרעה בתחושה או בהחזרים". לסיום סיכמה הועדה את מסקנותיה: "אישור ההחמרה מסתמך על בדיקתו של ד"ר גאזי חביבאללה בבדיקת ה-CT מ-2019 והצדיק בדיקה שתתייחס לגב בלבד. בקביעת נכות צמיתה המיוחסת לתאונה צריך על פי תקנה 36 ג' לקבוע כי ההחמרה מיוחסת לאותו ארוע תאונתי. במקרה הנידון הפרעת התנועה בגב קיימת מזה שנים עוד לפני התאונה הנדונה וההכרה במנגנון התאונה מחבלה בלתי ישירה שגרמה לכאבים בסמוך לתאונה. ההחמרה הקלינית שנצפתה ב-2019 מעידה גם על שינוי אנטומי בחוליה אחת מהחוליות המותניות, דבר שאינו יכול להיות קשור לארוע התאונה. לפיכך, כשדנים במצב נכות צמיתה כתוצאה מהחמרה הקשורה לארוע, הועדה דוחה את הערר כהחמרה הקשורה לפגיעה המוכרת. יש לציין כי האישור רפואי של ד"ר בורינסקי אינו מתייחס כלל לתאונה הקלה שהייתה ב-2015, למיגבלות ולכאבים שתועדו מ-2002 ולקיומו של ארוע אחר שאינו בגדר ההכרה בתאונה זו שגרם לשבר בחוליה 3L. לכן דוחה הועדה את המלצתו ואת הערר". דיון והכרעה בהתאם לסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: החוק) במסגרת ערעור על החלטות ועדות לעררים, מוסמך בית הדין לידון בשאלות משפטיות בלבד.

...

משכך דין טענות המערער בהקשר זה להידחות.

אולם לצד הכלל נקבעו יוצאים מן הכלל, כך למשל: "גם אם נקבעה סופית הנכות היציבה והקשר הסיבתי בין דרגת הנכות לבין הפגיעה בעבודה, עדיין קיימת אפשרות לכך שבעתיד יחול שינוי בקביעות אלה ואין לפסול על הסף טענה בדבר שינוי שכזה. טענה בנדון תיבחן לגופה וייבחנו הטעמים לבקשה לשינוי הקביעות בנדון זה..". ובהמשך הדברים הובהר עוד כי "במקרים חריגים ניתן לקבוע בהחלטה מנומקת, כי לימים עשוי לחוּל שינוי בנוגע לקיומו של קשר סיבתי, או שלילתו. נימוקים המצדיקים שינוי החלטתה של ועדה רפואית, בדבר קיומו של קשר סיבתי או שלילתו, עשויים בין היתר - ולא כרשימה סגורה - להיות אלה: שינוי העיתים; שינוי הנסיבות, לרבות גילוי עובדות חדשות שלא היו ידועות קודם לכן ושלא ניתן היה לבררן במועדן; שינוי במצב בריאותו של הנפגע; קביעת הוועדה הרפואית לפיה הנתונים המצביעים על קיומו של קשר סיבתי, או תנאים השוללים קיומו, אינם מספיקים כדי לבסס מסקנה מוצקה דיה". בענייננו, הוועדה מהדרג הראשון, בישיבתה מיום 16.2.20, העניקה למערער נכות זמנית בשיעור של 20%, וזאת מבלי שקבעה פוזיטיבית את סוג הליקוי או פריט הליקוי הספציפי, וגם מבלי שקבעה פוזיטיבית דבר מה בכל הנוגע לקיומו של קשר סיבתי זמני לפגיעה בעמוד השדרה.

נזכיר בהקשר זה גם את שנפסק בבר"ע (ארצי) 42922-05-21 לואיס עג'ינה נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 27.2.21, כי החלטת ועדה מדרג ראשון "במסגרתה נקבעו למבקש נכויות זמניות בשיעורים משתנים לתקופות קצובות, אינה תוצאה של דיון מנומק בשאלת הקשר הסיבתי, ועל כן אין מקום לטענת המבקש ולפיה החלטת הוועדה חלוטה. שעה שהוועדה לא ערכה דיון בשאלת הקשר הסיבתי, כמו גם בוועדות קודמות אליהן הפנה המבקש בבקשתו." סיכום על בסיס כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

לפניי ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 24.12.20 אשר קבעה כי לא חלה החמרה במצבו הרפואי של המערער (להלן – ועדת הערר).

תיסמונת כאב - ועדת הערר תפנה את המערער ליועץ מטעמה בתחום הצר של רפואת כאב ולאחר מכן תיקבע האם חלה החמרה בתסמונת הכאב הכרוני ממנה סובל המערער ותשקול לקבוע נכות נפרדת בגין תיסמונת הכאב הכרוני, לצד הנכות הנפשית שקבעה, תוך שהיא מנמקת קביעתה זו. נכות אורתופדית – ועדת הערר תאפשר למערער להחליט אם הוא מבקש לעבור בדיקה קלינית נוספת וזאת לאחר שתבהיר למערער כי אי שתוף פעולה עשוי לפגוע בקביעת הנכות.

...

קביעת ועדת הערר כי מצבו של המערער אינו בעל השלכה תפקודית איננה הנמקה אלא היא בגדר מסקנה אשר אינה מאפשרת להתחקות אחר הלך מחשבתה ולהעביר עליה ביקורת שיפוטית.

משכך קביעת ועדת הערר כי היא דוחה את הערכת הנכות הנוירולוגית של ד"ר דיין אינה ברורה ואינה מאפשרת להתחקות אחר שיקול דעתה של ועדת הערר בהיבט זה. סוף דבר מכל הטעמים שפורטו לעיל מצאתי כי דין הערעור להתקבל.

היות והמלצה ברוחה דומה ניתנה כבר במעמד דיון ההערכה המוקדמת ע"י כב' הרשמת ד"ר רעות שמר בגס, אני מחייב את המשיב לשלם למערער השתתפות בהוצאות משפט בסך 4,000 ₪, שישולמו בתוך 30 יום מהיום.

דיון והכרעה: סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, מסמיך את בית הדין לידון בעירעור על החלטה של הועדה הרפואית לעררים בשאלות משפטיות בלבד, ועל-פי הפסיקה נידרש בית הדין לבחון אם טעתה הועדה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או היתעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל (ארצי) 10014/98 יצחק הוד נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד, 213).

במסגרת דיון ההערכה המוקדמת ציין ב"כ המערערת, כי הועדה לא התייחסה להוראות פסק הדין המחזיר באשר "להחמרה הנוירולוגית מבוססת על ציסטה שלוחצת על העצב...". אולם, פסק הדין המחזיר השיב את עניינה של המערערת לועדה לא בהקשר לציסטה, מיקומה או גודלה (ראו סעיף 17 לפסק הדין המחזיר), אלא להשלמת הדיון, האם ההחמרה בנכות הנוירולוגית גרמה להחמרה במצב האורולוגי (סעיף 20 לפסק הדין המחזיר).

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי דין הערעור להידחות ואפרט.

לאור האמור ומשקביעות הוועדה הם בתחום הרפואי, טענות המערערת מופנות כנגד שיקול דעתה הרפואי של הוועדה והוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין המחזיר, דין הערעור להידחות.

לפניי ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים לפי פקודת מס הכנסה [נוסח חדש] שהיתכנסה ביום 26.10.21 מכוח פסק דין מחזיר והותירה על כנה את דרגת נכותו הרפואית של המערער בגין ליקוי לבבי.

בסיכומיו המערער מפנה להלכות שדנו בהליכי החמרת נכות לאחר שינוי בתקנות והטענה לא רלבאנטית מקום בו התביעה לפטור ממס היא ראשונית.

...

פסק הדין ניתן בשנת 2020 והיה ברור לצדדים, כי אם על הוועדה חל השינוי בתקנות, הדבר מעקר את אפשרות הוועדה להיעתר לבקשת המערער לשינוי הנכות הלבבית על פי פסק הדין.

טענת המערער, כי ההוראה בפסק הדין המחזיר מלמדת על כך שכוונת הצדדים הייתה שהוועדה תאמץ ללא עוררין את הנכות שנקבעה בענף נכות כללית, דינה להידחות.

סוף דבר הערעור נדחה.

זהו ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) אשר היתכנסה בשתי ישיבות בתאריכים 21.11.22 ו- 1.2.23 (להלן: "הועדה") וקבעה, כי לא חל שינוי בדרגת הנכות היציבה של המערערת (להלן: "ההחלטה").

החלטת הועדה חד משמעית ולא ברור מהן טענותיה הנוספות של המערערת, עת בעבר נקבעה לה נכות יציבה משוקללת בשיעור 19% (10% אורתופדי + 10% נפשי) והליכי החמרה קודמים נדחו ואף ערעור שהגישה המערערת לבית דין זה על קביעת הועדה הרפואית לעררים מיום 9.2.15, בהליך ההחמרה האחרון, נדחה בפסק דין מיום 21.6.15 (בל 64999-03-15).

...

" לסיכום, קבע היועץ: "לפי תובעת החלו התסמינים שבגינם אובחנה כסובלת מפיברומיאלגיה לפני כשנתיים, בכדי לקשור קש"ס מקובל שעל התסמינים להיות נוכחים כבר תוך חצי שנה עד מקסימות שנה מהאירוע הנדון, תנאי זה לא מתקיים במקרה הנוכחי לכן אין קש"ס בין הפיברומיאלגיה לאירוע הנידון". ביום 1.2.23 התכנסה הוועדה וסיכמה החלטתה בזו הלשון: "הועדה קראה את פרוטוקול חוו"ד מומחה לראומטולוגיה ומאמצת את קביעתו שאין קש"ס לתאונה הנידונה לבין פיברומיאלגיה." החלטה זו של הוועדה היא מושא הערעור שלפני.

מנגד, טען המשיב כי דין הערעור להידחות בהעדר טעמים המצביעים על פגם משפטי בהחלטת הוועדה.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בפרוטוקולי הוועדה ובכלל החומר המונח לפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים, הגעתי למסקנה, כי דין הערעור להתקבל.

סוף דבר אשר על כן – הערעור מתקבל.