ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים בדבר היעדר החמרה

על החלטת הועדה הרפואית לעררים הגיש המערער ערעור בתיק ב"ל 65810-12-21 במסגרתו ניתן ביום 24.7.22 פסק דין אשר נתן תוקף להסכמת הצדדים בתחום הנירולוגי לפיה: "בתחום הנורולוגי ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים לפיה עניינו של המערער יושב לועדה הרפואית לעררים באותו הרכב, על מנת שתשקול בשנית את החלטתה בתחום הנירולוגי תוך היתייחסות מלאה לחוות דעתו של ד"ר מסאלחה מיום 22.12.22". ביום 14.2.23 היתכנסה הועדה הרפואית לעררים, היא הועדה מושא ערעור זה ודחתה את ערר המערער.

הועדה קובעת, בבחינת קביעה רפואית כי העידר תלונות המערער למן התאונה, בשנת 1995 במשך שנים, ועד לשנת 2017, מנתקת את הקשר הסיבתי, זאת לאחר שהועדה עיינה בתיקו הרפואי של המערער ולא מצאה תלונות בעיניין זה. ד"ר מסאלחה בחוות דעתו כותב כי מצבו של המערער הלך והחמיר עם השנים מאז התאונה, ואילו הועדה במענה לכך כותבת כי לא מצאה בתיקו הרפואי, עד לשנת 2017 כל תעוד על תלונות בגין כאבי גב. הועדה אינה מסתפקת בהיעדר התלונות וקובעת כי הדבר אף מנתק את הקשר הסיבתי בהיתחשב במבנה המולד של המערער.

...

תמצית טענות המשיב המשיב טען כי דין הערעור להידחות כדלקמן: א. הוועדה התייחסה לחוות הדעת של ד"ר מסאלחה וקבעה כי ממצאי הבדיקה אינם במחלוקת אלא שמבחינה רפואית לא חלה החמרה נוירולוגית הקשורה לתאונה; ב. הוועדה התייחסה לכל תיקו הרפואי של המערער ולפיו סברה הוועדה, מבחינה רפואית כי אין קשר סיבתי בין תלונות המערער להחמרת מצב לבין התאונה, בין היתר כי לא היו תלונות במשך שנים רבות, דבר שהמערער אינו חולק עליו.

טענות המערער בדבר ריחוק הזמנים בין התלונות לבין התאונה, היא טענה רפואית, המבקשת לחתור תחת שיקולים רפואיים ודינה להידחות.

לאור כל המפורט לעיל, דין הערעור להידחות.

המערער, מר יהודה דדוביץ, הגיש ערעור זה על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי איבה) מיום 20.3.22, על פיה נדחתה בקשתו לקביעת החמרה בנכותו.

המערער הגיש ערעור לבית דין זה ובפסק דין שניתן על פי הסכמת הצדדים נקבע כי "עניינו של המערער לועדה הרפואית לעררים (נפגעי איבה) בהרכבה מיום 29.8.21 על מנת שזו תשקול בשנית את קביעתה תוך היתייחסות לטענות המערער בדבר הגבלה מוחלטת בכושר העבודה ובתפקוד חברתי. כמו כן הועדה תתייחס למסמך פסיכאטר ד"ר רויטמן מיום 06.07.21 אשר בסיכום מצביע לכאורה על החמרה במצב וחוסר הצלחה במציאת עבודה". הועדה הרפואית היתכנסה על פי פסק הדין וביום 20.3.22 החליטה: "הועדה היתכנסה בעקבות פס"ד בית הדין לעבודה 17.1.22 הוועדה חזרה ובדקה את התובע שנית היום בוועדה ומציינת שממצאים אובייקטיביים של בדיקה פסיכאטרית זהים לוועדה הקודמת.

המערער עומד על החזרת עניינו לועדה בהרכב אחר, שכן לשיטתו מדובר בועדה "נעולה". המערער טוען שאין אלא להסיק זאת מהתייחסותה הבלתי ראויה של הועדה להוראות פסק הדין, תוך היתייחסות בלתי מנומקת לקביעה בדבר העדר החמרה, בהעדר היתייחסות ראויה לאנמנזה המפורטת של המערער לפני ד"ר רויטמן ולטענות המערער לגבי העדר תיפקוד תעסוקתי ומקצועי, תוך היתייחסות לא רלוואנטית לאירועים תעסוקתיים שהשפיעו על המערער מבלי להבחין בין סיבות לתוצאות, ולעובדת הפנייתו של המערער לשקום.

...

אלא שחרף אותה בדיקה תקינה, ד"ר רויטמן קבע כי המערער סובל מאובדנות פעילה על סמך ניסיון אובדני מסוף שנת 2020, ובנסיבות אלה, לעובדה שהוועדה הסתמכה על בדיקה קלינית תקינה, אין כדי לשנות מן המסקנה שהוועדה לא קיימה את פסק הדין כראוי, ונראה כי אין מקום להשיב את עניינו של המערער לוועדה באותו הרכב.

הערעור מתקבל.

במסגרת פסק דין זה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש העותר על פסק דינו של בית הדין האיזורי ירושלים (ב"ל 55943-06-21), אשר דחה את ערעור המבקש על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) (להלן: ועדת העררים או הועדה) מיום 18.5.2021.

על החלטה זו הגיש העותר ערעור לבית הדין האיזורי (ב"ל 47758-09-19) ובמסגרתו ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים לפיה ועדת העררים תידון בשאלת החמרת המצב כתוצאה מהתאונה תוך היתייחסות למסמכים רלוואנטיים הקודמים למועד היתכנסות הועדה מיום 3.9.2019.

בסופו של דבר דחתה הועדה את הערר בהעדר החמרה.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה ובנספחיה, הגענו למסקנה כי דינה להידחות על הסף מבלי צורך לקבל תגובה.

העותר העלה אומנם טענות הנוגעות לניגודי עניינים ופעולות פסולות של ועדות הערעור שדנו בעניינו לאורך השנים, אולם טענות אלו נטענו בעלמא וללא כל תימוכין ולא מצאנו שיש להידרש אליהן.

לאור כל האמור, העתירה נדחית.

בדיון ההערכה המוקדמת שהתקיים בפני חברתי כב' הרשמת עידית צימרמן ביום 26.1.23 היתייחס ב"כ המשיב לטענה שהועדה לא יכולה לנמק את החלטתה על ארוע הפיטורים שארע לאחר מועד הפתיחה בהליך ההחמרה וטען שהמשמעות של מועד הגשת הבקשה בהתאם לתקנה 37 היא לעניין מועד התחולה, ואין זה דבר חריג שמוגשים לועדה מסמכים מאוחרים יותר למועד בו הוגשה הבקשה וכל עוד הם מוקדמים למועד היתכנסותה.

לגופה של שאלת הקשר הסיבתי, הועדה נימקה את קביעתה לעניין היעדרו של קשר סיבתי בין ההחמרה הנטענת לבין התאונה בהתייחס לדו"ח סיכום אישפוז המערער במחלקה פתוחה בבית חולים באר יעקב בין התאריכים 1/7/21 ועד 14/7/21 וקבעה כי: " לאור תעוד זה הועדה קובעת כי לא חלה החמרה הקשורה לתאונה הנדונה. הועדה מציינת כי התובע פוטר מעבודתו כ 10 שנים לאחר התאונה הנדונה". עיון בדו"ח האישפוז האמור מלמד שנקבע בו כי " הרושם כי ההחמרה הדיכאונית היא על רקע הפרעת היסתגלות ממושכת עם תסמינים של דכאון וחרדה על רקע הפסקת עבודתו לאחר שנים רבות של תעסוקה מלוות בבעיות גופניות לאחר תאונת עבודה לפני כעשור. לפני כחצי שנה פוטר מעבודתו ואז חלה החמרה במצבו הנפשי. כמו כן רושם לקווי אישיות מצבר B אשר גורמים לפרקים להחמרות הדכאוניות וקושי בהסתגלות". מן המצוטט לעיל עולה כי בדוח האישפוז מפורטים 3 גורמים שעמדו ביסוד ההחמרה במצבו של המערער: פיטוריו, הרקע של הפרעת ההיסתגלות הממושכת וכן קוי אישיות מצבר B. בנסיבות אלה, בחירת הועדה להיתמקד בפיטורי המערער מעבודתו, כגורם שלכאורה מנתק את הקשר הסיבתי בין ההחמרה הנטענת לבין התאונה, חרף קיומה של הפרעת היסתגלות ממושכת שאין מחלוקת שהיא נובעת מהתאונה וחרף העובדה שהפיטורים נעשו בסמוך לאחר הגשת התביעה להחמרה ולא לפני כן, אינה מנומקת באופן המאפשר להיתחקות אחר הלך מחשבתה של הועדה.

מדובר במסלול שונה ונפרד הדורש הגשת תביעה לועדת הרשות, עמידה בתנאים הקבועים בסעיף ואשר ההשגה על החלטת הרשות במסגרתו נעשית בדרך נפרדת ושונה של הגשת תביעה לבית הדין לעבודה ולא כערעור על החלטת וועדה רפואית לעררים (בר"ע (ארצי ) 41613-06-18 אלי שמש - המוסד לביטוח לאומי (נבו 02.12.2018).

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכלל המסמכים שבתיק ושקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל באופן חלקי.

אשר לטענת המערער כי יש להורות על החלפת הרכב הוועדה, משדרך המלך היא להחזיר את עניינו של המבוטח לוועדה באותו הרכב ונוכח הפגם שנפל בהחלטתה, לא שוכנעתי כי קיים טעם מיוחד המצדיק את החלפת הרכב הוועדה (עב"ל (ארצי) 231/09 ד"ר ארה קופפרברג נ' המוסד לביטוח לאומי (21.10.09); עב"ל (ארצי) 282/99 יהודית אבן חן נ' המוסד לביטוח לאומי (3.9.01).

זהו ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 על החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 25.1.2023 אשר דחתה את הערר מטעם המערער והותירה על כנה את קביעת הועדה מיום 25.1.2022 בדבר העידר קשר סיבתי בין הפגימה בברך לתאונה.

טול למשל מקרה בו ועדה רפואית פסקה אחוזי נכות זמנית בשל החמרה חולפת במצב, ובתום תקופת הנכות הזמנית נקבע כי הנפגע שוב אינו לוקה בנכות וכי המצב שב לקדמותו.

...

אמנם קביעת הוועדה בעניין העדר קשר סיבתי מפורטת ומנומקת יותר מקביעות של וועדות קודמות, ואולם לא מתקיימים התנאים החריגים שלפי הפסיקה מאפשרים שינוי של קביעה מחייבת וחלוטה קודמת לעניין קשר סיבתי – לא מצאנו כי חל שינוי כלשהו בין קביעת הוועדה הראשונה או קביעת הוועדה לעררים מ-7/2020 לבין קביעת הוועדה נשוא תיק זה – לא היה שינוי נסיבות, לא היה גילוי עובדות חדשות ולא היה שינוי במצב בריאותו של המערער.

לאור האמור לעיל – הערעור מתקבל ומוחזר לוועדה באותו הרכב.

יצויין, כי אין מקום לשנות את הרכב הוועדה, וזאת בהתאם להוראות הפסיקה בענין זה. המשיב ישלם למערער סך של 2,500 ₪ הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד תוך 30 יום מהיום.