ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים בדבר החמרת נכות עקב פיברומיאלגיה

המערער הגיש ערעור על החלטה זו וביום 27.11.18 ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים בתיק ב"ל 34184-05-18 (להלן – פסק הדין המחזיר) לפיה: "הגענו להסכמה כי עניינו של המערער יוחזר לועדה באותו הרכב על מנת שתשקול מחדש קביעתה בעיניין שיעור הנכות המגיע בגין פיברומיאלגיה, וזאת לאחר שתערוך למערער בדיקה קלינית מתאימה, לפי שיקול דעתה.

המערער יוזמן לועדה ויוכל לטעון לפניה בנושא בגינו הוחזר התיק" הועדה היתכנסה בעקבות פסק הדין המחזיר ונימקה את החלטתה לדחות את הערר כדלקמן: "הועדה עיינה בפסק דין 27.11.18 ובהמשך לדיון בועדת הערר 16.4.18, התובע אובחן עם פיברומיאלגיה שהנה תיסמונת של הפרעות באיכות החיים אך אינה פוגעת באופן אובייקטיבי בתיפקוד מערכת שריר שלד. באופן כללי ההחלטה וקביעת הנכות מתבססת על מסמכים רפואיים ובמידת הצורך גם על בדיקה גופנית על ידי הועדה.

המערער נזקק לקאנביס רפואי המצריך עמידה בקריטריונים מחמירים, דבר המעיד בפני עצמו כי מצב המחלה חמור דיו כדי לפסוק שיעור נכות גבוה מזה שנקבעה.

סוף דבר עניינו של המערער יוחזר אל הועדה לעררים בהרכב חדש, שתידון בערר על החלטת הועדה הרפואית מדרג ראשון.

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בכל המסמכים שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה דין הערעור להתקבל וזאת מהטעמים שיפורטו להלן.

סוף דבר עניינו של המערער יוחזר אל הוועדה לעררים בהרכב חדש, שתדון בערר על החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון.

ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 16.1.20 שקבעה כי לא חלה החמרה במחלת הפיברומיאלגיה ממנה סובלת המערערת וכי נכותה בתחום הנפשי היא בשיעור 5% לפי סעיף 34ב(1)-(2) מותאם (להלן – החלטת הועדה).

לנבדקת תלונות לא ספציפיות שאינן עולות במלואן להגדרה של פיברומיאלגיה ולאור העובדה כי בספרות הרפואית אין מחקרים קליניים אשר הראו החמרת פיברומיאלגיה במצב של מחלה קיימת, לאור זאת הועדה סבורה כי אין נכות בגין פיברומיאלגיה הקשורה לתאונה הנדונה.

אשר לטענות המערערת כי הועדה לא התיחסה למסמכים מהותיים, הרי שעיון במסמכים שצרפה המערערת כנספח ג', הנוגעים לפיברומיאלגיה, הנם מסמכים רפואיים הניתנים בשגרת הטיפול, ומלבד איבחנה באחד מן המסמכים בדבר "החמרה בפיברומיאלגיה" אין כל ממצא, או בדיקה המעידה על החמרה כאמור, ואשר היה על הועדה להתייחס אליה.

...

מנגד טען המשיב כי טענות המערערת בתחום הפיברומיאלגיה דינן להידחות המערערת אינה מציגה ולו מסמך אחד הסותר את החלטת הוועדה.

לאחר שבחנתי טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל בחלקו.

לסיכום החלטתה של הוועדה בתחום הפיברומאלגה היא החלטה רפואית, מנומקת אשר גם בית הדין שאינו רופא יכול להבין את מסקנותיה, ואין להתערב בה. עם זאת ובאשר לתחום הנפשי, מצאתי כי החלטת הוועדה אינה מנומקת דיה.

לפניי ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 14.12.2021, אשר דחתה את הערר שהגישה המערערת וקבעה שלא חלה החמרה במצבה.

המערערת הגישה ערר על החלטה זו. במסגרת היתכנסותה הראשונה של וועדת הערר, ביום 15.10.2021, הופנתה המערערת להערכת נכות על ידי יועץ, מומחה בתחום הראומטולוגיה (להלן- היועץ/ היועץ לועדה).

להלן ציטוט החלק האופרטיבי מתוך פרוטוקול הועדה והיועץ: 15.10.2021 מכיוון שאישור ההחמרה הנו בתחום פיברומיאלגיה בלבד הועדה מפנה את המערערת להערכת נכות בתחום הראומטולוגיה.

ב"כ המערערת: מבקשים החמרת מצב בגין הפיברומיאלגיה מאז 2012.

סוף דבר לא מצאתי פגם בפעילות הועדה, בקביעותיה ובהנמקתה.

...

גם הטענה שלפיה לא יתכן שבדיקה קצרה וחד פעמית תספיק כדי לדחות את אבחנות המומחה המטפל במערערת בקביעות – נדחית, שכן הפסיקה קבעה שגם לו היה מדובר בחוות דעת מומחה הכוללת הערכת נכות, די היה בקביעה נחרצת של הוועדה ולפיה ממצאי בדיקתה הקלינית שונים מממצאי המומחה כדי לצאת ידי חובת ההנמקה 'העניינית והמנומקת' לדחיית חוות הדעת (תב"ע (ארצי) נא/122-99 חיים רייזלר נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כג (1) 169 (1991).

סוף דבר לא מצאתי פגם בפעילות הוועדה, בקביעותיה ובהנמקתה.

משכך, הערעור נדחה.

לפניי ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים בענף נפגעי עבודה (החמרה לפי תקנה 36) מיום 5.8.2021, אשר דחתה את הערר שהגישה המערערת וקבעה שלא חלה החמרה במצבה.

המערערת הגישה ערר על החלטה זו. במסגרת החלטת הועדה לעררים, נקבע שאין למערערת נכות תפקודית בצואר או נכות נוירולוגית.

באשר לנימוק הועדה באשר לרצף התלונות אנחנו סבורים שלאחר שבעבר הותאמה לה נכות בגין הגבלה קלה בתנועות הצואר ואף נוכתה נכות בגין מצב קודם אין הכרח שמידי שנה תהיינה תלונות על כאבים והגבלה בתנועות הצואר בתעוד הרפואי.

בנסיבות אלה, יש להשיב את עניינה לועדה שתתייחס בצורה מנומקת לטענה להחמרת הפיברומיאלגיה, גם אם זו לא נוצרה בעקבות התאונה אלא רק החמירה, ולחלופין לקבוע שהחלטת הועדה בנושא הפיברומיאלגיה ניתנה בחוסר סמכות והיא אינה מהוה חסם לתביעה נוספת להחמרה בגין פגימה זו. המערערת הוסיפה וציינה שבהתאם לסעיף 18 ג' לפסק הדין בעיניין זוגייר (עב"ל (ארצי) 49891-07-18 המוסד לביטוח לאומי - ירמי זוגייר (4.2.2019)) אליו הפנה המשיב, ככל שהועדה התייחסה ומצאה ממצאים מעבר לקבוע באישור ההחמרה, אין הדבר בהכרח מהוה פגם משפטי המביא לביטול ההחלטה ויש לידון בכל מקרה לגופו.

...

מן הכלל אל הפרט לאחר שעיינתי בכתב הערעור על נספחיו, בתגובת המשיב ובטענות הצדדים כפי שהועלו בפרוטוקול הדיון מיום 10.2.2022, נחה דעתי כי דין הערעור להתקבל.

במקרה שלפניי, לא הוגשה לוועדה חוות דעת מומחה לעניין הפיברומיאלגיה, ומשכך טענת המערערת לעניין הרכב הוועדה נדחית.

סוף דבר עניינה של המערערת יוחזר אל הוועדה לעררים בענף נפגעי עבודה, בהרכבה מיום 5.8.2021, על מנת שתשקול בשנית את קביעותיה בעניין הפיברומיאלגיה.

לפניי ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי פעולות איבה) מיום 29.7.2022, שקבעה כי לא חלה החמרה במצבה הנפשי של המערערת (להלן – החלטת הועדה).

על החלטה זו הוגש ערר וביום 19.2.2021 דחתה ועדה רפואית לעררים את הערר וקבעה כי אין שינוי בדרגת הנכות היציבה של המערערת.

בעקבות פסק הדין המחזיר השני, ביום 29.7.2022 היתכנסה הועדה הרפואית לעררים ושמעה את תלונות המערערת ובא כוחה כדלקמן: "חזרנו מכח פס"ד בתחום הנפשי. מוכרת למח' הפסיכיאטרית גם מפגיעות נוספות. פעמיים בהליך החמרה. מבקשים להתייחס לטפול התרופתי שהוחלף לסימבלטה וכן במסמכים מ- 8/21 ו-3/22 יש החמרה בעיניין הזה ומינון של סימבלטה מדובר על החלפת טפול תרופתי. סבורים שיש מקום להעלות את נכותה בשל ההחמרה במצבה. נקבעו לה בעבר 5%. המסמך בעבר לא היה רלוואנטי – כעת חזרנו כי יש שינוי בתרופה. מינון וסוג הטיפול הם אינדיקאציה מלבד הבדיקה הקלינית." במסקנותיה וסיכומה קבעה הועדה כך: "הועדה היתכנסה מתוקף פס"ד הקשיבה לב"כ התובע שבה ועיינה בפס"ד במסמך שבקש בית הדין להתייחס, לפיו לאור תופעות הלוואי לאקסל במינון גבוה יוחלף הטיפול לסימבלטה.

כאמור בפסק הדין המחזיר השני, הועדה נדרשה לעיין בשנית במסמך של ד"ר נוישטטר מיום 18.1.2021 ולאמור בו בדבר החלפת הטיפול התרופתי והעלאת המינון, ולבחון האם יש בכך כדי לשנות מהחלטתה בדבר החמרה במצבה הנפשי של המערערת.

במסקנותיה וסיכומה קבעה הועדה כי: "הועדה היתכנסה מתוקף פס"ד הקשיבה לב"כ התובע שבה ועיינה בפס"ד במסמך שבקש בית הדין להתייחס. לפיו לאור תופעות הלוואי לאקסל במינון גבוה יוחלף הטיפול לסימבלטה. לדעת הוועדה החלפת התרופה לא מעידה על חומרת המצב במקרה זה. שתי התרופות נחשבות יעילות באותה המידה. גם המינון הגבוה המוזכר במסמך במקרה הזה לא מעיד על החמרה, מינון של 50 מ"ג לא נחשב מינון טפולי משתמשים בו רק בשבוע ראשון של הטיפול בתרופה על מנת להקטין סיכון לתופעות לוואי. מינון גבוה יותר ככל הנראה 100 מ"ג לא נחשב מינון גבוה שמינונה המאקסימאלי הוא 200 מ"ג. לאור האמור לעיל הועדה דוחה את הערר." לצורך השלמת התמונה יצוין במסמך הרפואי מיום 18.1.2021, אליו התבקשה הוועדה להתייחס, נכתב כדלקמן: "מפגש טלפוני. תושבת יבול שבמועצה האזורית אשכול שבעוטף עזה. בשנת 2017 נפל טיל גראד בחצר ביתה. במכתב ממרכז חוסן תואר כי ממעטת בנסיעות מחוץ לביתה, נמנעת מיציאה לאירועים חברתיים, חווה דריכות מתמדת, ישנן מחשבות קטסטרופאליות וחרדה לבני משפחתה. קיבלה טפול פסיכולוגי למשך מס' חודשים באופקים ולאחר מכן במרכז חוסן במועצה האזורית אשכול. היתה גם בקבוצה טיפולית של "עזרה למרפא" בשדרות לנשים המתמודדות עם פיברומיאלגיה.

...

זאת ועוד, הוועדה הוסיפה וקבעה, כי גם מינון גבוה יותר של 100 מ"ג, אינו נחשב מינון גבוה, שכן מינונה המקסימלי של התרופה הוא 200 מ"ג. אינני מקבל את טענת המערערת כי הוועדה קבעה קביעה עובדתית שאינה רלבנטית עת היא התייחסה למינון בשיעור 50 מ"ג, שכן כמפורט לעיל הוועדה לא הסתפקה בקביעה זו, והמשיכה וקבעה כי גם המינון הגבוה אותו נטלה המערערת קודם לכן, ככל הנראה 100 מ"ג, אינו מעיד על החמרה במצב הרפואי.

מכל מקום, במסגרת פסק הדין המחזיר לא נדרשה הוועדה להתייחס למסמך של ד"ר בן ציון, כך שממילא לא נפל פגם בהחלטת הוועדה בעניין זה. אשר לטיעוני המערערת כי הוועדה התעלמה מכלל הבדיקות, הטיפולים והפגישות בתחום הפסיכיאטרי, לרבות המסמך של ד"ר נוישטטר מיום 9.8.2021, כמו גם טענותיה באשר לפריט הליקוי – דין טענות אלה להידחות, שכן הוועדה כלל לא נדרשה להתייחס לעניינים אלה במסגרת פסק הדין המחזיר.

לאור כל המפורט לעיל, הערעור נדחה.