ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים בדבר אי-החמרת נכות בצוואר

טענות הצדדים המערערת טוענת, כי יש להאריך את המועד להגשת העירעור ולקבל את העירעור לגופו של עניין מהסיבות הבאות: החלטת הועדה לא התקבלה אצלה, אלא היתקבל רק מכתב מיום 18.12.18; לאחר קבלת המכתב מיום 18.12.18 פנתה המערערת ללישכת הסיוע המשפטי ונאמר לה כי יש להמתין לקבלת המסמכים מהמשיב ; המערערת סובלת מנכות נפשית ואין להחמיר עימה בנוגע לסד הזמנים ולקפח את זכויותיה.

עוד נטען, כי היה על הועדה להעניק נכות בגין צלקות בצואר וכן לקבוע נכות גבוהה יותר בגין ליקוי שמיעה ולהתייחס לאבחנה נוספת בתחום הנפשי ולקבוע נכות בגינה.

תקנה 1 לתקנות קובעת כי: " 'החלטה' - כל אחת מאלה: החלטה של ועדה רפואית לעררים כאמור בסעיף 123 לחוק, החלטה של ועדה רפואית לעררים או של ועדה לעררים כאמור בסעיף 213 לחוק, או קביעת דרגת נכות כאמור בסעיף 10 לחוק". תקנה 2 לתקנות קובעת כי: " ערעור על החלטה יוגש לבית הדין האיזורי לעבודה תוך שישים ימים מהיום שבו נימסרה ההחלטה למערער...". על פי הלכה שנקבעה לאחרונה נתונה הסמכות לבית הדין לעבודה להאריך מועד להגשת ערעור על החלטת ועדות רפואיות מכוח תקנה 125 לתקנות בית הדין (עב"ל 33351-11-12 מוחמד דולאני – המוסד לביטוח לאומי (26.9.17) להלן גם – הילכת דולאני).

ספק רב אם המערערת נבדקה בעיניין זה, מבלי שתדע בעצמה מהי דרגת הנכות הרפואית שנקבעה לה. כך או אחרת, גם לשיטת המערערת, כי קיבלה רק את המכתב מיום 18.12.18 ופרוטוקול הועדה לא הומצא לה, טענה זו בדבר אי קבלת פרוטוקול אינה יכולה להוות טעם מיוחד.

...

המשיב טוען, כי יש לדחות את הבקשה להארכת מועד וכן דין הערעור לגופו של עניין להידחות מהטעמים הבאים: החלטת הוועדה נשלחה למערערת ביום 22.10.18 ויש למנות את המועד בהתייחס למכתב זה, ולא למכתב הנוגע להחלטה בעניין דרגת אי הכושר שצורף לכתב הערעור; גם לפי המכתב שצירפה המערערת חלף המועד להגשת ערעור שכן חלפו 5 חודשים מקבלת המכתב עד להגשת ערעור; אין הצדקה לערעור גם לגופו של עניין שכן מדובר בטענות כנגד שיקול דעת רפואי של הוועדה אשר נסמכה על בדיקת המערערת כמו גם על טיעוני המערערת לפניה.

טענת המערערת, כי היא סובלת מליקוי נפשי והדבר מצדיק הארכת המועד, דינה להידחות ולא מצאתי שמדובר בטעם מיוחד.

לסיכום, הוועדה נימקה קביעתה בכל הנוגע לשיעור הנכות בגן הליקויים השונים.

למעשה, לאור קביעותיי שלעיל, אף מבלי להידרש לנושא ההתיישנות, דין הערעור להידחות לגופו של עניין.

סוף דבר דין הערעור להידחות מחמת התיישנות וכן לגופו של עניין.

זהו ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 01.02.21 אשר היתכנסה בהרכב חדש, מכוח פסק דינו של בית דין זה (ב"ל 59778-05-19) וקבעה למערער דרגת נכות בשיעור 10% בחל מ- 01.11.14 (להלן: "ההחלטה").

אין להזקק לטענת המערער בדבר אי קביעת נכות זמנית שכן המשכות ההליכים בתיק זה הנה תוצאה של ההליכים המשפטיים וכמובן שאין לזקוף נתון זה לחובת הועדה.

אף לא נהירה טענת המערער בדבר "החמרה איטית" שהרי הועדה לא מצאה כי קיימת נכות רפואית בתחום האורטופדי ו/או הנורולוגי עקב הארוע התאונתי המוכר ואף סיווגה הממצאים ההדמייתיים כבלתי טראומתיים.

בסיכום דיון קבעה הועדה בדיקות של המערער מבחינה נוירולוגית הייתה תקינה ללא סימנים של נזק שורשי צוארי ולכן אין נכות נוירולוגיות בעקבות התאונה והחבלה הצוארית.

...

ואולם, בנסיבות בהן הוועדה הרפואית לעררים בענייננו נחשפה לפסק הדין המחזיר למרות הוראה מפורשת בפסק הדין כי פסק הדין לא יעמוד בפני הוועדה בהרכבה החדש, ובשים לב לפגמים המשפטיים אשר נפלו בהחלטתה, אני סבור, באופן חריג, כי יש להשיב את עניינו של המערער לדיון בפני ועדה רפואית לעררים בהרכב חדש.

סוף דבר אשר על כן – הערעור מתקבל באופן שעניינו של המערער יוחזר לוועדה רפואית לעררים, בהרכב חדש, על מנת שתדון בערר המערער מראשיתו.

המשיב ישלם למערער הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 2,500 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין למשיב.

החלטת הועדה – תלונות המערער נרשמו בפרוטוקול הועדה כדלקמן: "מאז התאונה סובל מכאבי גב, כאבי צואר, לא יכול לישון, כל יום גרוע יותר. יש לי זרם חשמל שמקרין מע"ש תחתון לרגל שמאל ומהכתפיים לצואר. לפני 4-5 חודשים היה לי סחרחורת וכאבי ראש. לא ישן בלילה. ישן על הריצפה כי סובל מהגב. לא יכול לשבת הרבה זמן". מדברי ב"כ המערער בפני הועדה: "מגיש אישור של ד"ר בורינסקי, צלום של הצואר, MRI, ו-CT של הגב. בנגוד לדרג 1 לא מדובר בשבר חדש אלא ישן ולכן בעקבות קיומו של השבר נקבעו לו במסגרת תביעת החמרה נכויות זמניות לתקופה מסוימת, לכן הקשר הסיבתי בין ההחמרה לבין התאונה כבר אושר ובגלל הטעות של דרג 1 אנחנו כאן. אבקש להפעיל תקנה 15". הועדה תארה את הממצאים שעולים מימצאי הדימות: "בדיקת ה-CT מיום 17/7/17 ניצפתה על ידי הועדה, מראה שינויים נווניים הגורמים להנמכת המרווחים הבין חולייתים ברוחב התעלה. גובה החוליות תקין לחלוטין. לעומת זאת בבדיקת ה-MRI מ-27/1/20 אין החמרה בלחץ על מבנים עיצביים אבל יש שינוי בחוליה 3L אשר מרכזה ללא פריצת הדופן האחורית נמוך משמעותית בשונה לחלוטין מזו של בדיקת ה-CT מ-2017". לאחר מכן, ערכה הועדה בדיקה קלינית כדלקמן: "מתהלך בחופשיות, נעול בסנדלים, לבוש בחגורת גב. עומד על עקבים ובהונות. יושב בכיפוף על הכסא. נעזר בתמיכה על מנת לשבת על ספת הבדיקה. מעביר את ידיו מעבר למחצית התחתונה של השוקיים. אין הגבלה בהרמת רגל ישרה כמצופה מהפרעה שורשית שכן עובר 60 מעלות ואין שינוי בתחושת התפיסה בעת כיפוף הירך והברך. אין הפרעה בכוח הגס. תלונותיו על צליעה לסירוגין לאחר הליכה של מספר צעדים עם כאב יותר לרגל השמאלית. אין ביטוי להפרעה בתחושה או בהחזרים". לסיום סיכמה הועדה את מסקנותיה: "אישור ההחמרה מסתמך על בדיקתו של ד"ר גאזי חביבאללה בבדיקת ה-CT מ-2019 והצדיק בדיקה שתתייחס לגב בלבד. בקביעת נכות צמיתה המיוחסת לתאונה צריך על פי תקנה 36 ג' לקבוע כי ההחמרה מיוחסת לאותו ארוע תאונתי. במקרה הנידון הפרעת התנועה בגב קיימת מזה שנים עוד לפני התאונה הנדונה וההכרה במנגנון התאונה מחבלה בלתי ישירה שגרמה לכאבים בסמוך לתאונה. ההחמרה הקלינית שנצפתה ב-2019 מעידה גם על שינוי אנטומי בחוליה אחת מהחוליות המותניות, דבר שאינו יכול להיות קשור לארוע התאונה. לפיכך, כשדנים במצב נכות צמיתה כתוצאה מהחמרה הקשורה לארוע, הועדה דוחה את הערר כהחמרה הקשורה לפגיעה המוכרת. יש לציין כי האישור רפואי של ד"ר בורינסקי אינו מתייחס כלל לתאונה הקלה שהייתה ב-2015, למיגבלות ולכאבים שתועדו מ-2002 ולקיומו של ארוע אחר שאינו בגדר ההכרה בתאונה זו שגרם לשבר בחוליה 3L. לכן דוחה הועדה את המלצתו ואת הערר". דיון והכרעה בהתאם לסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: החוק) במסגרת ערעור על החלטות ועדות לעררים, מוסמך בית הדין לידון בשאלות משפטיות בלבד.

...

משכך דין טענות המערער בהקשר זה להידחות.

אולם לצד הכלל נקבעו יוצאים מן הכלל, כך למשל: "גם אם נקבעה סופית הנכות היציבה והקשר הסיבתי בין דרגת הנכות לבין הפגיעה בעבודה, עדיין קיימת אפשרות לכך שבעתיד יחול שינוי בקביעות אלה ואין לפסול על הסף טענה בדבר שינוי שכזה. טענה בנדון תיבחן לגופה וייבחנו הטעמים לבקשה לשינוי הקביעות בנדון זה..". ובהמשך הדברים הובהר עוד כי "במקרים חריגים ניתן לקבוע בהחלטה מנומקת, כי לימים עשוי לחוּל שינוי בנוגע לקיומו של קשר סיבתי, או שלילתו. נימוקים המצדיקים שינוי החלטתה של ועדה רפואית, בדבר קיומו של קשר סיבתי או שלילתו, עשויים בין היתר - ולא כרשימה סגורה - להיות אלה: שינוי העיתים; שינוי הנסיבות, לרבות גילוי עובדות חדשות שלא היו ידועות קודם לכן ושלא ניתן היה לבררן במועדן; שינוי במצב בריאותו של הנפגע; קביעת הוועדה הרפואית לפיה הנתונים המצביעים על קיומו של קשר סיבתי, או תנאים השוללים קיומו, אינם מספיקים כדי לבסס מסקנה מוצקה דיה". בענייננו, הוועדה מהדרג הראשון, בישיבתה מיום 16.2.20, העניקה למערער נכות זמנית בשיעור של 20%, וזאת מבלי שקבעה פוזיטיבית את סוג הליקוי או פריט הליקוי הספציפי, וגם מבלי שקבעה פוזיטיבית דבר מה בכל הנוגע לקיומו של קשר סיבתי זמני לפגיעה בעמוד השדרה.

נזכיר בהקשר זה גם את שנפסק בבר"ע (ארצי) 42922-05-21 לואיס עג'ינה נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 27.2.21, כי החלטת ועדה מדרג ראשון "במסגרתה נקבעו למבקש נכויות זמניות בשיעורים משתנים לתקופות קצובות, אינה תוצאה של דיון מנומק בשאלת הקשר הסיבתי, ועל כן אין מקום לטענת המבקש ולפיה החלטת הוועדה חלוטה. שעה שהוועדה לא ערכה דיון בשאלת הקשר הסיבתי, כמו גם בוועדות קודמות אליהן הפנה המבקש בבקשתו." סיכום על בסיס כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

לפניי ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 24.12.20 אשר קבעה כי לא חלה החמרה במצבו הרפואי של המערער (להלן – ועדת הערר).

דברי בא כוח הנפגע: ערר המוסד ושלנו, תאונה ב2006 צליפת שוט עמ"ש מותני וצווארי, ההחמרה התקבלה בהיבט הנפשי, באורתופדי אין קשר סיבתי ומבוסס לשינויים נווניים, אי אפשר לידון בערר של המוסד לפני הערר שלנו, לא מונה מומחה כאב, הנכות הקודמת התבססה משנת 2011 הנכות שנקבעה תיסמונת כאב וקשיי היסתגלות ונכות הגבלת עמ"ש מותני, ההלכות אומרות כאשר נפגע בתחום מסוים צריך למנות בתחום ספציפי, ולכן מבקשים למומחה כאב.

נכותו הנפשית ללא שינוי – 10% לפי 34(ב)2 לסיכום אין החמרה" על החלטה זו הגיש המערער את הערר שלפניי.

בהרכב הוועדה לא ישב מומחה ברפואת כאב וועדת הערר דחתה את בקשת המערער להיוועץ עם מומחה ברפואת כאב, על אף שהציג חוות דעת רפואית בתחום זה. הנכות האורתופדית – ועדת הערר היתעלמה ממימצאי בדיקת MRI צוארי ומותני מחודש אפריל 2017 ומהמלצת ד"ר דיין לקבוע נכות בשיעור 10% בנימוק של חוסר שתוף פעולה ותוך היתעלמות מכך שהמערער סובל מתסמונת כאב.

תיסמונת כאב - ועדת הערר תפנה את המערער ליועץ מטעמה בתחום הצר של רפואת כאב ולאחר מכן תיקבע האם חלה החמרה בתסמונת הכאב הכרוני ממנה סובל המערער ותשקול לקבוע נכות נפרדת בגין תיסמונת הכאב הכרוני, לצד הנכות הנפשית שקבעה, תוך שהיא מנמקת קביעתה זו. נכות אורתופדית – ועדת הערר תאפשר למערער להחליט אם הוא מבקש לעבור בדיקה קלינית נוספת וזאת לאחר שתבהיר למערער כי אי שתוף פעולה עשוי לפגוע בקביעת הנכות.

...

קביעת ועדת הערר כי מצבו של המערער אינו בעל השלכה תפקודית איננה הנמקה אלא היא בגדר מסקנה אשר אינה מאפשרת להתחקות אחר הלך מחשבתה ולהעביר עליה ביקורת שיפוטית.

משכך קביעת ועדת הערר כי היא דוחה את הערכת הנכות הנוירולוגית של ד"ר דיין אינה ברורה ואינה מאפשרת להתחקות אחר שיקול דעתה של ועדת הערר בהיבט זה. סוף דבר מכל הטעמים שפורטו לעיל מצאתי כי דין הערעור להתקבל.

היות והמלצה ברוחה דומה ניתנה כבר במעמד דיון ההערכה המוקדמת ע"י כב' הרשמת ד"ר רעות שמר בגס, אני מחייב את המשיב לשלם למערער השתתפות בהוצאות משפט בסך 4,000 ₪, שישולמו בתוך 30 יום מהיום.

זהו ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 19.06.22 (הועדה), אשר דנה בעיניינו של המערער לפי תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, וקבעה כי לא חלה החמרה במצבו של המערער.

הועדה ערכה בדיקה קלינית וסיכמה ממצאיה בפרוטוקול כדלקמן: הועדה החליטה לדחות ערר המערער ושללה קשר סיבתי בין הממצאים בצואר לבין התאונה המוכרת משנת 2008, וכך נימקה את החלטתה: על החלטה זו של הועדה לעררים הוגש העירעור שלפני.

יש לדחות טיעוני המערער בדבר אי היתייחסות הועדה לאישור הרפואי של ד"ר עלי סלימאן שהוגש בתמיכה לבקשת ההחמרה, שכן אין המדובר במסמך רפואי מהותי, בודאי כשהועדה מתייחסת לתיקו הרפואי של המערער ולבדיקות הדימות באופן מפורט ומקיף.

...

הוועדה הוסיפה כי הסתיידויות של לגמנט ארוך ושל שינויים של זיזים ואסטיופיטיים במספר רווחים אינן קשורים לאירוע החבלה ולכן היא סבורה כי "התמדה של תלונות על כאבים מיוחסת אליהן ולא ממצאי התאונה שחלפו בעת שנקבעה נכות בגין הראש בלבד". תשומת לב כי גם בהליך ההחמרה הקודם הוועדה לעררים מיום 10.04.09 התייחסה לממצאי בדיקת ה CT מתאריך 24.03.09 ומציינת "ללא ממצא חבלתי, בלט מינורי בגובה C4-5,C3-4, ללא מעורבות מבנים עצבים". בניגוד לטענת המערער הוועדה לעררים אז בהליך ההחמרה שללה נכות לא רק בשל העדר ממצאים קליניים אלא גם נוכח ההסבר כי המדובר בשינויים ניווניים עת ציינה "ללא ממצא חבלתי שינויים דיסקופתיים מינימאליים ללא מעורבות מבנים עצבים". לסיכום, שוכנעתי כי הוועדה ניתחה, לפי שיקול דעתה הרפואי את מצבו של המערער יחד עם התיעוד הרפואי שהונח לעיונה, הממצאים הקליניים והממצאים הדימותיים.

מדובר במסקנה רפואית נהירה ומבוססת, ולא מצאתי טעם להתערבות בית הדין בהחלטת הוועדה.

סוף דבר לאור כל האמור, הערעור נדחה.