לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת מ' אילני) בת"א 43505-01-15 מיום 25.7.2022, שבה נדחתה בקשת המבקשת להביא ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי (להלן, בהתאמה: ועדת העררים והמל"ל) מיום 18.1.2022, בנוגע לדרגת הנכות הנפשית הצמיתה שנקבעה למשיב בעקבות פגיעתו בתאונת דרכים.
דומה, איפוא, כי יש מקום לבחון, אם בשלה העת לערוך בחינה מחודשת של ההסדר הנידון, בהיתחשב בניסיון שנצבר במהלך השנים הארוכות שבהן הוא מוחל (לא נעלם מעיניי, כמובן, כי לאורך השנים ישבו ועדות רבות על המדוכה, ודנו בשאלת אופן קביעת דרגת נכות, בתביעות נזיקין ובתביעות על פי חוק הפיצויים).
...
נוסף על כך, המבקשת טענה כי העובדה שהמשיב הציג את טענותיו לפני ועדת העררים באמצעות עורך-דינו, בעוד שלמבקשת לא ניתנה הזדמנות דומה, פוגעת בשוויון ומצדיקה, כשלעצמה, להיעתר לבקשתה להביא ראיות לסתור ולמנות מומחה רפואי מטעם בית המשפט.
עוד צוין, כי ועדת העררים הייתה ערה לפער הזמנים הנטען על-ידי המבקשת, שבין התאונה לבין הופעתם של תסמינים נפשיים אצל המשיב, אך הגיעה למסקנה שונה מזו של ועדת העררים שקדמה לה. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי המבקשת לא הוכיחה שוועדת העררים הסתמכה על חוות הדעת הרפואית שהוצגה לה בלי להפעיל שיקול-דעת עצמאי.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות, אף ללא צורך בתשובה.
יחד עם זאת, ראיתי להעיר, במישור הדין הרצוי, כי אני סבורה שבמנגנון הקבוע בסעיף 6ב לחוק טמונים קשיים, אשר מצדיקים לשוב ולבחון את האיזון הגלום בו; ולהלן אסקור את עיקריהם.
סוף דבר: בשים לב לכל האמור לעיל, הבקשה נדחית.
