ערעור על החלטת וועדת ערר לבניית דירות

לפניי ערעור על החלטתה של ועדת הערר המחוזית במנהל התיכנון לפיה נדחתה בקשתו של המערער להחיל את הפטור האמור בסעיף 19(ג) לתוספת השלישית לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה-1965("חוק התיכנון והבניה" או "החוק"), והוא חויב בהיטל השבחה על הרחבת דירה עד 140 מ"ר. הרקע התיכנוני והדיוני: המערער הוא קבוץ גזר ("המערער" או "הקבוץ").

...

סוף דבר מכל האמור לעיל אני קובע כי המערער הוא החייב והוא המחזיק במקרקעין האמורים, הדירה בה מתגוררת חברת הקיבוץ, הגברת מילמן.

תוצאת כל האמור לעיל היא שהערעור מתקבל.

המשיבה תשלם למערער שכ"ט עו"ד והוצאות בסך של 15,000.

החלטת ועדת הערר ביום 6.6.2018 היתקיים דיון בועדת הערר, בסופו נקבע כי על המערערים להמציא מסמכים המוכיחים את היותם בעלי הזכויות במקרקעין למועד הקובע, כי על הועדה המקומית להגיש פירוט מלא של זכויות והוראות הבנייה בשטח התוכנית ערב אישורה ופירוט מקביל לגבי המצב החדש, וכן נקבע כי ועדת הערר תקיים ביקור בתחום התוכנית ובדירות המערערים (פרוטוקול הדיון צורף כנספח 8 להודעת העירעור).

...

הוועדה המקומית העלתה גם את טענות היזם, ובין היתר לכך שבמסגרת עתירה נגד התוכנית שהגישו דיירים המתגוררים בסמוך, הושג הסכם פשרה לפיו התושבים יוותרו על כל טענה בקשר עם התוכנית, ותמורת זאת יקבלו מיליוני ₪ להקמת עמותה לרווחת תושבי השכונה, יוקמו 150 מקומות חניה נוספים שהתושבים יוכלו לחכור בסכום נמוך (זכות בה עשו שימוש 16 תובעים), היזם לא יבקש הקלה לתוספת קומות וכן הפרויקט לא יכלול שטחי מסחר – בהתאם טען היזם כי התושבים קיבלו הטבות מרחיקות לכת וויתרו על זכות התביעה ולכן יש לדחות את התביעה על הסף; כמו כן סקרה הוועדה המקומית את טענות בא כוחה – אשר סמך ידו על חוות דעת השמאית לפיה דירות התובעים לא נפגעו אלא הושבחו, וכי האלמנטים הפוגעים לטענות התובעים הם שוליים, ואפילו קיימת ירידת ערך היא נכנסת לסעיף 200 לחוק התו"ב הפוטר מתשלום פיצויים.

נטען, כי התובעים לא הוכיחו אפילו לכאורה כי נפגעו לפי סעיף 197, ובדין נדחה הערר ללא צורך במינוי שמאי מייעץ.

טענה זו מרוקנת מתוכן את שיקול דעתה של ועדת הערר ואת אמות המידה שנקבעו בפסיקה כמפורט לעיל, ואין בידי לקבלה.

סוף דבר הערעור נדחה.

פסק-דין בעירעור על החלטת ועדת הערר לתיכנון ובנייה, פיצויים והיטלי השבחה של מחוז ירושלים במסגרת תיק 8075/19 מיום 23.6.20, שאישרה, לכל אחד משלושה המשיבים, פטור יחסי מתשלום היטל השבחה לפי סעיף 19(ג) של התוספת השלישית לחוק התיכנון והבנייה, מטעמים שיפורטו.

במקרה דנן, ומשמדובר בשלושה בוגרים המנהלים משק בית עצמאי, הרי שהם מהוים יחידות כלכליות נפרדות (המשיבה לא טענה אחרת בהקשר זה), מוחזר התיק לשמאי הועדה על מנת שיבחן מה היה הקף הדירות של כל אחד משלושת העוררים במצב הקודם, ובהתאם יקזז מהיטל ההשבחה את היתרה לכל אחת מהדירות במצב החדש, עד לגבול 140 מ״ר. תמצית נימוקי המערערת: ראשית נטען שהילכת דיבון לא חלה על בני מישפחה אחת (מסעיף 38 לעיקרי הטיעון) ובתוך כך משתקפת, טענתה העיקרית של המערערת, כי, המשיבים הנם, למעשה, בני מישפחה אחת – לטעמי, מוקד הדיון.

...

מכל מקום, ברורה עמדת המערערת המבקשת לכפור במסקנה שאין על הפרק בני משפחה אחת.

היינו מסקנה, שמתיישבת בסופו של דבר עם מסקנת ועדת הערר.

סוף דבר, הערעור – נדחה.

]השופט ד' מינץ: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופטת ה' עובדיה) מיום 4.4.2022 בעת"מ 73000-10-21, בו נדחתה עתירת המערערת על החלטת ועדת הערר לתיכנון ולבניה מחוז תל אביב (להלן: ועדת הערר או הועדה) מיום 22.7.2021.

ההליכים לפני בית המשפט לעניינים מנהליים המערערת השיגה על החלטת ועדת הערר לפני בית המשפט לעניינים מנהליים והלינה על כלל הקביעות שנכללו בה. בכל הנוגע לסוגיית החניה היא טענה, בתמצית, כי החלטת ועדת הערר בעיניין הסדרי מקומות חניה לא חוקיים בתחום המיגרש עבור הדירות הקיימות שגויה, בלתי סבירה ואינה יכולה לעמוד.

...

בענייננו, לאחר שבחנה את בקשת ההיתר שהגישה המערערת, מצאה ועדת הערר, שיש לה כאמור מעמד היררכי גבוה יותר מהוועדה המקומית, כי לא היה מקום להיעתר לה. ביסודה של החלטה זו עמדו שיקולים תכנוניים ומקצועיים מובהקים הנוגעים להסדרי החניה שהוצעו על ידי המערערת, ובכלל זה לפער בינם לבין מקומות החניה המשמשים כיום את דיירי הבניין ולהשלכותיהם על חזות הבניין והרחוב; לחריגתו של התכנון המוצע מעקרונות התכנון הקבועים בתכנית ח/619; ולהשלכות המשמעותיות שיש לתכנית המוצעת על איכות המגורים בחלק מהדירות בבניין בעקבות השינויים בחלל הפנימי.

אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, כמפורט לעיל, סוגיית החניות הבלתי מוסדרות לא הייתה הסוגיה היחידה שעמדה ביסוד החלטתה של ועדת הערר.

סיכומו של דבר, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור.

כמו כן הועדה השנייה שהורתה על מתן ההיתר המבוקש, קבעה שאין לשייך את אחוזי הבניה שבבית המשותף לדירת התובעים וזאת לאחר שדנה בסוגיה הקניינית העולה מסעיף 3 (א) לתקנון הבית המשותף ומצאה כי בידי הנתבעים "תימוכין קנייניים". יוער כי אף אם שגתה הועדה השנייה, הרי שהדרך הנכונה לתקוף את החלטתה ומסקנותיה "השגויות" בהגשת ערר לועדה המחוזית (דבר שנעשה ע"י התובעים) וככל שהחלטת וועדת הערר לא תהיה מקובלת אף היא על התובעים, יכולים הם לנקוט בהליך ערעור על החלטת ועדת הערר באמצעות הגשת ערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים.

...

התביעה למתן צו עשה המורה לנתבעים להרוס את המרפסות שנבנו בבית המשותף ובכלל זה הן עבודות הבנייה לפי היתר הבניה והן עבודות הבנייה שבוצעו בחריגה מהיתר הבניה – נדחית.

הנתבעים ישלמו לתובעים סך של 50,000 ₪ בגין עוגמת נפש.

הנתבעים ישלמו לתובעים שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪ כולל מע"מ וכן הוצאות משפט בסך 2,500 ₪.